ברחבי האינטרנט מופצת הדמיה של שלט חוצות ענק, שעליו תמונות של נפתלי
בנט ויגאל עמיר, זה לצד זה, והכתובת "יגאל עמיר מצביע לבנט". הרבה יותר
זול להפיץ סקיצה באינטרנט מאשר לממן קמפיין חוצות, וכך גם ניתן להתנער, לציין שהמטה
של "המחנה הציוני" לא קיבל את ההצעה ואף להפיץ שמועות קונספירטיביות
כאילו מדובר בפרובוקציה של "הבית היהודי" עצמו.
כמובן שאין קשר בין עמדותיו של יגאל עמיר לאלו של בנט. מי שיקרא את
דברי הבלע שאמר לאחרונה ברוך מרזל על בנט, יבין מה חושבים עליו בימין הרדיקלי. אך
נניח שאכן עמיר מצביע לבנט. נניח שעמדותיו זהות לשל בנט. אז מה? הבעיה היא
בעמדותיו של עמיר, או בכך שרצח ראש ממשלה? אם מישהו החושב על נתניהו את כל אותם
הדברים הקשים המוטחים נגדו, רוקם התנקשות בחייו, ניתן להשוות אותו למי שרוצה
להחליפו בקלפי בהצבעה דמוקרטית? הכרזה הזאת אינה רק דמגוגיה, היא הסתה, הסתה
חמורה. היא הסתה חמורה כיוון שהיא מטילה דופי בחצי מיליון מצביעים ומשווה אותם
לרוצח הנתעב, והיא חמורה כיוון שהיא ממקדת את האשמה ברצח במנהיג לגיטימי של מפלגה
לגיטימית המתמודדת בבחירות דמוקרטיות. הכרזה הזאת היא פשע שנאה והתנקשות
בדמוקרטיה.
אולם גם בנט עצמו אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו. הרי מפלגתו הפיקה
סרטון הסתה המציג את יוסי יונה, מועמד "המחנה הציוני", כמחבל חמאסניק.
ובנט עצמו הצדיק את הסרטון, אולי אפילו עמד מאחוריו. גם זה פשע שנאה.
משהו רע וקשה קורה לחברה הישראלית במערכת הבחירות הזאת, שלא הייתה
אלימה כמותה (כן, גם אלימות מילולית היא אלימות) מאז בחירות 1981, הזכורות לשמצה.
בחירות, שבהן ראש הממשלה מכנה את יריביו "אנטי ציונים", ואת ציפי לבני,
שעד לאחרונה ניהלה מטעמו את המו"מ עם אבו מאזן – סכנה למדינה, לא פחות.
בחירות, שבהן מתנהל מסע השמצות קשה וממוקד נגד ראש הממשלה, מאמרים נוטפי שנאה נגדו
מציפים את כלי התקשורת, ומנהיגת האופוזיציה אינה מדברת על התמודדות בבחירות
דמוקרטיות בין חלופות לגיטימיות, אלא על "הורדת הזבל". בחירות בהן אסיר
משוחרר העומד בראש מפלגה, מוביל הסתה עדתית קשה.
הקרע הזה, השנאה הזאת, המחנאות הלעומתית הזאת, ההקצנה הזאת, ההיגררות
של כל מחנה אחרי שוליו הקיצוניים, היא סכנה לחברה הישראלית; סכנה קשה יותר מכל
איום חיצוני ומכל בעיה כלכלית, כיוון שהלכידות והסולידריות החברתית הם תנאי הכרחי
ליכולת להתמודד עם כל אתגר. מנהיגי המפלגות איבדו כל רסן ונוהגים כאילו אין מחר;
כאילו אחרי ה-17 במרץ אין 18 במרץ.
במלחמת "צוק איתן" גילה העם לכידות וסולידריות למופת. נכון,
שולי השוליים ההזויים הגבירו ווליום, אלה ב"הרעים לטיס" והשוואת
צה"ל לנאצים ואלה ב"מוות לשמאלנים" ואלימות כלפי מפגינים נגד
המבצע. אולם רובו המוחלט של העם התאחד, ולצד מסירות הנפש של לוחמי צה"ל, גילה
גם העורף כושר עמידה, סולידריות והתנדבות מופתית. הקיץ שחלף העצים את הטוב והיפה
שבישראליות. והנה, חלפה רק חצי שנה, והבחירות מוציאות את כל הרע והמכוער שבנו. ולא
השוליים מובילים זאת, אלא המנהיגים, בחוסר אחריות משווע.
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
