הכתבה "הנצחה מאוחרת" בגיליון האחרון של "ידיעות הקיבוץ", דיווחה על מפעל ההנצחה הנאה לשבעת חללי המתקפה הסורית באל-חמה, ב-4 באפריל 1951, ואף תיארה את התקרית העקובה מדם.
במאמר זה אכניס את התקרית להקשרה ההיסטורי, כיוון שיש בה לקחים שראוי להפיק גם לימינו.
הקרבות בין ישראל לפולש הסורי במלחמת העצמאות, הסתיימו כאשר כוחות פולשים עדיין ישבו בשטחים כבושים בשטח שיועד למדינה היהודית, בניגוד לכל שאר הגזרות. במו"מ על הסכם שביתת הנשק, התנאי האולטימטיבי שהציגה ישראל, היה נסיגה סורית אל מעבר לגבול הבינלאומי. המו"מ לווה בהכנות לפעולה ישראלית לכיבוש הגולן. בתום מו"מ ממושך, המדינה האחרונה שישראל חתמה עמה על הסכם שביתת נשק הייתה סוריה. ישראל השיגה את מבוקשה. סוריה נסוגה. הנחישות שגילה ב"ג במו"מ השתלמה. אולם בלהיטות להגיע להסכם המסלק את הפולש מן הארץ, ישראל התרשלה בדרישה להכרה בריבונותה על מלוא השטח. ישראל הסכימה לפירוז השטחים שפונו, ללא הגדרה כתובה של ריבונותה. פירוז של שטח, פירושו הימנעות מכניסת צבא לתוכו. הסורים, שטענו לריבונות על אותם שטחים, לא הסתפקו בכך ודרשו למנוע גם כניסה ישראלית אזרחית לאותם שטחים. היא הציגה הקמת יישובים כתל קציר, גדות והאון כהפרת הפירוז וכן עיבוד שטחים חקלאיים של יישובי הגליל והעמק באותם אזורים. היא ירתה לעבר היישובים, לעבר דייגים בכינרת, לעבר חקלאים שעיבדו את שדותיהם. היא הפריעה לעבודות פיתוח ישראליות כמו המוביל הארצי וייבוש החולה ומצדה ניסתה להטות את מי הירדן. תושבי הצפון חיו לאורך שנים ב"טפטוף" של ירי. הילדים נקראו "דור המקלטים". ההידרדרות נמשכה עד שחרור הגולן במלחמת ששת הימים.
אחד הביטויים של התוקפנות הסורית היה כיבוש שטחים בתוך מדינת ישראל, תוך ניצול חולשתה הצבאית. בתקרית אל-חמה השתלטה סוריה על האזור, אזור ריבוני של ישראל, ושלטה בו עד מלחמת ששת הימים. וכך סוריה השתלטה על רמת הבניאס (כולל השטחים בהם מצויים היום בית ספר שדה חרמון וקיבוץ שניר) ושטחים נוספים, שהחשוב שבהם היה החוף הצפון מזרחי של הכינרת, מעין גב ועד שפך הירדן, מה שהפך אותה לכובשת דה-פקטו של רבע מן הכינרת, אף שכל הכנרת הייתה בריבונות ישראלית. לימים, בשנות ה-90, כאשר הסורים ניהלו מו"מ עם ישראל על נסיגה מהגולן, הם לא היו מוכנים לדבר על אפשרות של נסיגה לגבול הבינלאומי, אלא לקווי 4 ביוני 1967, כלומר גם מאותם שטחים שסוריה כבשה במעשי תוקפנות נגד ישראל. למרבה הבושה, ממשלות ישראליות הסכימו לכך, למעט הכנרת. בהצעתו הסופית של ברק לאסד האב, הוא הציע נסיגה ישראלית מכל הגולן לקווי 4.6.67, למעט רצועה של כמה עשרות מטרים לאורך הכינרת. הסורים, כזכור, דחו את ההצעה על הסף.
לקחים:
א. נחישות במו"מ משתלמת.
ב. חולשה צבאית והימנעות ממימוש אסרטיבי של הריבונות, מביאה לאובדן ריבונות.
ג. שני הסכמים היו לישראל עם סוריה – הסכם שביתת הנשק מ-1949 והסכם הפרדת הכוחות מ-1974. הסכם שביתת הנשק הופר כמעשה יום ביומו והיה לאות מתה. הוא התבסס על גבול שבו סוריה שלטה בגולן וחלשה על צפונה של ישראל. הסכם הפרדת הכוחות כובד בקפדנות במשך ארבעים שנה, עד התפוררותה של סוריה. הוא התבסס על גבול שבו ישראל שלטה בגולן ובחרמון. זה כל ההבדל.
היום סוריה התפרקה לגורמים, כיוון שתמיד הייתה מדינה מלאכותית שייצגה לאומיות מלאכותית. לכאורה, סוגיית הנסיגה ירדה סופית מעל הפרק.
אף על פי כן, דומני שיש חשיבות רבה לווידוא הריגה של רעיון העוועים על נסיגה מהגולן, שכן אך כפסע היינו מפני נסיגה מהגולן, שאילו התממשה, חלילה, השאלה היום הייתה האם חיזבאללה או דאעש ישלטו בכינרת.
* "ידיעות הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
