* כל אימת שאני מבקר את
נתניהו, ואני עושה זאת לעתים תכופות, פונים אליי חברים, כמעט מתחננים, שאסיק את
המסקנה המתבקשת מביקורתי, ואתמוך ב"מחנה הציוני" ובהרצוג.
ובכן, אין מצב שאתמוך בבחירות בנתניהו,
וכפי שכבר כתבתי, אני מצביע ל"כולנו". אולם אני מעדיף את נתניהו, עם הסתייגותי
ממנו, על פני "המחנה הציוני". למה?
העובדה שהם מתעלמים מהאביב הערבי ומכל מה
שקרה במזה"ת בשנים האחרונות, ומתוצאות אוסלו וההתנתקות וממשיכים לדקלם אותן מנטרות
מדיניות, כאילו לא קרה דבר, זו סיבה אחת. האם מישהו שמע מהרצוג כיצד הוא מציע למנוע
מצב שבו גוש דן יהיה עוטף יו"ש אחרי הנסיגה שהוא מציע, כפי שהיה בנסיגות הקודמות,
אלה שהיו בהסכם ואלו שהיו באופן חד צדדי?
סיבה שניה, היא העובדה שכאשר יש עימות בין
מדינת ישראל לאובמה, על ניסיונו האובססיבי להגיע עם איראן להסכם מינכן 2 שיהפוך את
איראן למעצמת סף גרעינית, במקום לשלב ידיים כאופוזיציה אחראית יחד עם ראש הממשלה במאבק
נחרץ לסיכול ההסכם הרה האסון הזה, הם מריעים לכל עיתונאי או פוליטיקאי בארה"ב
היוצא נגד נתניהו. ב"אנחנו או הוא" שלהם, אובמה הוא חלק מן ה"אנחנו".
סיבה שלישית היא מלחמתם הנחרצת נגד חוק
הלאום והצגתו כ"לאומני" ו"גזעני" אף שהוא מגלם את הציונות הבן
גוריונית, שתנועת העבודה דגלה בה והאמינה בה כל השנים. במאבק נגד החוק, הם השתמשו
בטיעונים מן הארסנל הפוסט ציוני המציג סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית.
ועוד לא אמרתי דבר על איזה עניין פעוט...
פרשת שחיתות קשה שהרצוג ניצל ממנה בעור שיניו בזכות השתיקה.
ולא על חוט השדרה המנהיגותי שגילה הרצוג
כאשר נכנע לסחטנותה של האופורטוניסטית, כשאיימה עליו באקדח מים, בהסכם המביך שהעניק
רוטציה בראשות הממשלה למי שלא עברה את אחוז החסימה בסקרים.
אני רואה הרבה חיוב במפלגת העבודה, אני
מאמין בדרכה החברתית כלכלית, יש בהנהגתה אנשים שאני מעריך מאוד כשלי יחימוביץ', טרכטנברג,
ידלין, איציק שמולי. אבל במכלול, הם אינם אופציה להצבעתי.
* האם בית הספר "בליך" חוזה את תוצאות הבחירות? בעוד פחות
מחודש נדע. אבל האם הוא באמת חזה את תוצאות הבחירות בעבר?
ב-1977, כאשר אף אחד לא חזה את המהפך וכל הסקרים הציגו ניצחון של
המערך (למעט סקר אחד של סוקרת אלמונית שאיש לא התייחס אליה ברצינות, מינה צמח
מחברת "מודיעין אזרחי", בעיתון כלכלי שולי שנקרא "מבט"),
בביה"ס "בליך" ר"ג, שתלמידיו מאז ומתמיד היו בני מעמד הביניים
הגבוה ומזוהים עם מה שנקרא היום "מרכז/שמאל", הליכוד ניצח. מאז נוצר
המיתוס, ש"בליך" מנבא את התוצאות. בדרך כלל הוא לא ניבא.
אני למדתי ב"בליך", שתמיד הצטיין ביחסי ציבור, וידע להעצים
את המיתוס. בתקופת המאבק על הגולן, היו "משאלי עם" בבתי ספר רבים. רק זה
שב"בליך" עורר סקרנות ומשך את כל התקשורת. גם אנחנו, ועד יישובי הגולן,
השקענו בו כסף רב ומאמצים שלא דמו לשום בי"ס אחר (כפי שעושות היום המפלגות),
כולל שלטי "בליך עם הגולן" ברחבי העיר. אני ייצגתי את עמדת מתנגדי
הנסיגה, וכבוגר ביה"ס זה היה אירוע מרגש בהחלט (אגב, זה היה ביקורי היחיד
בבית הספר מסיום לימודיי ועד היום). כמובן שזכינו בניצחון גדול, אם איני טועה
בסביבות 2/3 תמכו בנו. זה לא היה שונה מהתוצאות בבתי הספר האחרים, אך אנחנו כמובן
ניצלנו את ההישג וסחטנו אותו עד תום. אבל האמת היא שזה מאוד שעשע אותי. בעיקר
הודעותיי לתקשורת על הניצחון הגדול, המנבא את תוצאות משאל העם.
* האם ראוי לפרסם דו"ח ביקורת המדינה סמוך לבחירות? בדרך כלל, מי
שבשלטון יסביר למה זה לא ראוי ומי שבאופוזיציה יסביר למה זה הכרחי. האמת היא שיש
נימוקים לכאן ולכאן. מצד אחד, דווקא לקראת בחירות, יש לספק לציבור את המידע המירבי
על הנושאים שעל סדר היום, כדי לסייע לו לגבש את עמדתו על סמך עובדות. מצד שני,
דו"ח מבקר המדינה, מעצם טבעו, אינו מציג תמונה שלמה, אלא את הכישלונות ואת
הראוי לביקורת, ובכך הוא מעוות את התמונה. נימוק נוסף נגד הפרסום, הוא שקשה לקיים
דיון ענייני במהות הדו"ח באווירת בחירות.
בעיניי, הכלל צריך להיות פרסום הדו"חות במועדם, תוך התעלמות
ממועד הבחירות. דחיית פרסום של דו"ח בשל הבחירות, עלולה להתפרש כהתערבות של
המבקר למען השלטון. הקדמת פרסום כדי שיופיע לפני הבחירות, עלולה להתפרש כהתערבות
של המבקר נגד השלטון. קביעת מועד פרסום של דו"ח שלא הוחלט עליו מראש, אחרי
שהוקדמו הבחירות, עלולה להתפרש כהתערבות נגד השלטון.
בסוגיות רגישות כאלו, חייבים להיות כללים נוקשים, כדי להבטיח את אמון
הציבור במוסד ביקורת המדינה.
* תופעה בבחירות הללו – אנשי שמאל רדיקלי מזרחיים, המצהירים על תמיכתם
בש"ס ובעבריין שמנהיג אותה ובהסתה העדתית האנטי אשכנזית שלו.
למי שהתקשה להבין את התופעה, הבהיר אותה נשיא מועצת קטני התורה שלום
כהן, שהשתלח בהמנון המדינה, "התקווה", לעג לו וכינה אותו "שיר
מטומטם". כהן חשף בדבריו את הדנ"א החרדי האנטי ציוני המצוי עמוק בתוך
הליבה של ש"ס.
* אם בתקופת הרב עובדיה ההנהגה הרבנית בחרה את העסקנים, בעידן הפוסט
מרני, העסקנים ממנים את הרבנים. האסיר המשוחרר הוא האיש שמינה את ההנהגה
ה"רוחנית" של ש"ס, בראשות שלום כהן.
* ומי התלהב מדברי הבלע של כהן נגד ההמנון? מאמר המערכת של
"הארץ".
* "תתרגלו", הכתיר "הארץ" את מאמר המערכת שלו,
שבו קיבל בתשואות את דברי הבלע נגד ההמנון. הוא פנה אלינו, הציונים, וקרא לנו
להתרגל לכך שיותר ויותר ישראלים מפסיקים לקבל את האידיאולוגיה הציונית – הערבים,
החרדים ואחרים ועלינו להתרגל לכך שנאלץ לבנות ישראליות חדשה, כלומר פוסט ציונית.
זה לא מפתיע, כמובן. "הארץ" תומך בכל מה שמפריד ומפורר את
החברה הישראלית, וכל מה שמנוגד למה שמאחד אותה – הציונות. אך זה לא יעזור, לא
ל"הארץ" ולא לאף פוסט ציוני ואנטי ציוני. מדינת ישראל היא מדינה ציונית,
שייעודה הוא הגשמת הציונות וכזו היא תהיה תמיד. הם יכולים להמשיך לדפוק את הראש
שלהם בקיר כמה שהם רוצים.
* הערוץ השני העניק במה אדירה לחנין זועבי – התכנית "אנשים"
בערוץ השני יוחדה לה, לראיון אתה, למתן אפשרות להציג את גישתה הלאומנית, האנטי
ישראלית, התומכת בטרור. איני מכיר עוד דמוקרטיה כל כך פתוחה, המאפשרת תופעה כזאת.
לשבחו של המראיין, חיים אתגר, ייאמר שהוא לא עשה לזועבי הנחות ושאל
אותה את השאלות הקשות, מה שהביא כמעט לפיצוץ הראיון. כלומר, אתגר עשה מה שנדרש
מעיתונאי – אִתגֵר את הפוליטיקאי שהוא ראיין, בשאלות קשות. ניתן לצפות מביקורת
טלוויזיה שתשבח אותו על כך.
אולם ביקורת התקשורת של "הארץ" קטלה אותו. סוף סוף מדובר
ביקירת המועדון, במי שיש לנהוג בה בכפפות של משי, כיוון שבתרבות הפוליטיקלי קורקט
הפוסט מודרניסטי, בעצם היותה ערביה ועוד אישה, היא באופן אוטומטי
"קורבן". וכאשר גבר, ועוד גבר יהודי, ועוד גבר יהודי אשכנזי, ועוד גבר
יהודי אשכנזי חילוני (כלומר אחוס"ל בלהג הפוסט מודרניסטי) מראיין אותה, ברור
שמדובר בנציג האולטימטיבי של ההגמוניה השלטת המבצע מעשה כיבוש ואינוס בנציגה
האולטימטיבית של הקורבניות. זה כבר לא עיתונאי מול פוליטיקאי. כאשר המראיין מבצע את
תפקידו כעיתונאי המראיין פוליטיקאי, אין הוא אלא שולט המתעמר בקורבן.
הפעם לא רוגל אלפר כתב את הביקורת אלא שני ליטמן, אבל זה משנה? מדובר
באותה סדרת ייצור אנטי ציונית של שוקן. את מה שכתבה שני ליטמן יכול לכתוב רוגל
אלפר ולהיפך.
אז מה היה בתכנית "אנשים", על פי ביקורת "הארץ"? "האובססיה הישראלית כלפי חנין זועבי".
המראיין היה "עוין ושיפוטי". הציפיה של המבקרת מן המראיין, הייתה שלא
יאתגר את המרואיינת, אלא שיחבור אליה כדי "לאתגר את הגישה המקובלת כלפי זועבי".
במקום להיות תועמלן שלה, הוא בחר להיות עיתונאי, רחמנא לצלן. "וכל האמצעים כשרים",
כלומר הוא אפילו שאל שאלות קשות.
כמקובל בתכנית הזאת, היא משלבת שאלות
פוליטיות עם שאלות אישיות, "בנעלי בית", כמאמר הקלישאה. המטרה היא להציג
את הפן האנושי, האישי של המרואיין, מעבר לפן הפוליטי, הייצוגי. הגישה הזאת שנויה
במחלוקת. האם תפקידו של עיתונאי להיות יחצ"ן של הפוליטיקאי? גם שני ליטמן
מבקרת את אתגר על השאלות הללו, אך שוב מהכיוון המתקרבן. כיוון שהוא שאל אותה על אפשרות של זוגיות בחייה, שני הציגה זאת
כשאלה קונספירטיבית שנועד להחליש את זועבי. "מה שבאמת מעצבן את מי שמתבוננים עליה מבחוץ, זו
העובדה שבנוסף לכל הצרות, אין אף גבר ששולט עליה". הרי מהי זוגיות? מהי אהבה? שלטון של גבר תקיף באישה, שבעצם היחסים
שלה עם גבר, היא בהכרח קורבן.
* העיתונאית תמר סוקניק פרסמה מאמר אנטי ציוני נגד
"התקווה". מיד החלו להפיץ ברשת תמונות שלה עם אביה, גדי סוקניק, כצמד
אנטי ציונים.
מה זה חשוב שגדי סוקניק הוא לוחם השייטת? מה זה משנה שבראיונות על
תקופת שירותו, הוא תמיד אומר שיותר מכל מבצעיו הקרביים, נצורה בלבו משימת העלאתם
של יהודי אתיופיה, שכן בכך הוא חש את הייעוד שלו כלוחם בצבא של המדינה היהודית.
העיקר שכל מיני זרזירי אנטר יכולים בקלי קלות להשמיץ אותו ולהטיח בו רפש. הרי זה
כל כך קל.
ולמחרת, מופצצת הרשת בסרטון פפראצי שבו אמא של מרב מיכאלי אינה רוצה
להצטלם מתחת לדגל במשחק כדורגל.
ככל הידוע לי, הן תמר סוקניק והן מרב מיכאלי הן נשים מבוגרות, עומדות
ברשות עצמן. הן גם נשות ציבור. תקפו אותן. הלו, בלי הורים!
זאת תופעה דוחה, של אנשים רעים, ששנאתם – אומנותם, שארס זורם
בעורקיהם, והם פשוט נהנים לבזות ולהשפיל אנשים אחרים.
תרומתי הצנועה לביעור הנגע, היא שכל אימת שסרטון או תמונה מן הסוג הזה
מועלים על דף הפייסבוק שלי, אני ממהר למחוק אותם.
* ארץ ישראל שייכת לעם ישראל או לקומץ
טייקונים?
מנכ"ל כי"ל סטפן בורגס מרוויח
מיליון ושבע מאות אלף שקלים בחודש, מהרווחים שהוא מפיק מאוצרות הטבע של ארץ ישראל
שלנו.
אבל כדי להגדיל את הרווחים, הוא רוצה
להתייעל. איך להתייעל? לא באמצעות צמצום משכורתו, למשל למשכורת רעב של מיליון ₪ בחודש.
בשכר החזירות שלו הוא לא ייגע. הוא "יתייעל" באמצעות הפיכת 139 עובדים
למובטלים והגדלת מעגל המובטלים בנגב.
בפרקי אבות נאמר: "האומר שלי שלי
שלך שלי – רשע".
* מי שמע על אלכסנדר בראגין? יש כאן מישהו בכיתה ששמע את השם? באולם?
באיצטדיון? לא, לא, אל תרוצו לוויקיפדיה, הוא לא נמצא שם. אפילו פרופ' גוגל לא
יעזור. הוא עמוק בתהום הנשיה.
אותו אלכסנדר בראגין פרסם בחודש מרץ 1895 מאמר בירחון היהודי-רוסי
"ווסחוד", שבו הביע שאט נפש מכתיבתו של ביאליק, והציע לו לנטוש לצמיתות
את הכתיבה, משום שלא ניחן בכישרון משורר.
ולמה נזכרתי בכך? כיוון שבדיון הציבורי על שערוריית פרס ישראל, קראתי
כל מיני תגובות מזלזלות בסופרים גדולים, בשל העובדה שעמדותיהם הפוליטיות אינן
נראות למותחי הביקורת. עמוס עוז הוא גרפומן בינוני, דוד גרוסמן צריך ללכת לסדנת
כתיבה, חיים באר חסר כישרון וסמי מיכאל הוא סתם אוהד חמאס.
* ומאיפה אני מכיר את שמו של אלכסנדר בראגין? פרופ' אבנר הולצמן, חוקר
הספרות ומבקר הספרות הדגול, עורך המהדורה המעודכנת והמוערת של כל כתבי ביאליק, כתב
עליו והאיר את עיניי. הולצמן הודח בבושת פנים מוועדת השיפוט של פרס ישראל בחקר
הספרות, בידיו הגסות של נתניהו. למה? כובע.
* "מחאת השוקולד" בישראייר ו"מחאת
המילקי" של היורדים מן הארץ, הם שני ביטויים של תופעת "הישראלי המכוער".
* טוב היה, אילו ברגע נחיתת מטוס "ישראייר" בשדה התעופה
בבולגריה, היו ממתינים שוטרים עם אזיקים מוכנים, והפראים היו מבלים את הטיול שלהם
בתחנת המשטרה המקומית.
* "המפא"יניק האחרון", כך אני נוהג לכנות את צביקה
צמרת. יש מי שבעבורם "מפא"יניק" זו מילה גסה. אולם כאשר אני מכנה
את צביקה "המפא"יניק האחרון", זהו אות של כבוד. צביקה מייצג בעיניי
את כל היפה והטוב בתנועת העבודה הציונית; את ערכיה, את אורח חייה, את השקפת עולמה,
את יסודות תרבות החיים שהיא נשאה: ציונות, פטריוטיזם, ממלכתיות, ערבות הדדית, צדק
חברתי, הצנע לכת, פשטות, הסתפקות במועט, אכפתיות, העדפת טובת הכלל על טובתי
הפרטית, שירות, חלוציות. צביקה מגלם את העולם הזה, שהוא בעיניי היפה והטוב
שבעולמות. וכל חייו – קודש לחברה הישראלית, להגשמת הערכים הללו.
כאשר שירת צביקה צמרת כיו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, הוא
חטא חטא נורא ואיום. הוא ניסה להכניס קצת חינוך ציוני למערכת החינוך הישראלית. על
כך "הארץ" לא יכול היה לעבור בשתיקה. אור קשתי הוביל ציד מכשפות שיטתי
של דמוניזציה ודה-לגיטימציה נגד צביקה
"הימני" (והוא בכלל לא ידע שהוא כזה) – שטיפת מוח מקארתיסטית של 200
מאמרים, כתבות וידיעות מוטות, ממוקדות נגדו, למטרת סיכול ממוקד. צביקה צמרת הוא
התגלמות ארץ ישראל היפה, ולכן הוא היה המוקד להסתה של "הארץ".
* השבוע, הה' באדר, מלאו לצביקה שבעים שנה. איך חוגג אדם את יום
הולדתו השבעים? צביקה נסע כל הדרך מביתו בבית שמש לקריית שמונה. בשנות ה-70
המאוחרות וה-80 המוקדמות, בשיא ירי הקטיושות על קריית שמונה, עלה צביקה עם משפחתו
הצעירה לקריית שמונה וניהל במשך שנים אחדות את בית הספר התיכון "דנציגר",
עד שנקרא לנהל את יד בן צבי. מאז, צביקה שמר על קשר חם עם קריית שמונה ועם חבריו
הוותיקים. הנסיעה צפונה נפלה במקרה על יום ההולדת. צביקה נסע כדי ללמד בערב במכללת
תל-חי, בתכנית "מעגלים".
תכנית "מעגלים" היא בית מדרש של מרכז "יובלים" –
מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל, ומשתתפים בו מובילים חברתיים בתחומים
שונים ובעיקר בתחום החינוך, בגליל העליון ובגולן. הנושא השנתי שלנו הוא עשרת
הדברות. בכל מפגש אנו עוסקים בדיבר מעשרת הדברות, בשילוב של הרצאה – לעתים של חבר
הקבוצה ולעתים של מרצה מבחוץ, עם סדנה בהנחיה עצמית. צביקה הגיע להרצות בהתנדבות
על הנושא שבחר – לא תחמוד. ומה מתאים בימים אלה של שערוריות בצמרת, כולם סביב
חמדנות, רכושנות ורדיפת בצע, יותר מעיסוק בדיבר לא תחמוד? עיקר ההרצאה היו סיפורים
וטקסטים של חלוצי הציונות מכל הזרמים, שהציגו והגשימו אידיאל של צניעות ופשטות, על
סף הסגפנות.
עופר גביש, מחנך בזֶמֶר וחוקר הזמר העברי, אחד החברים הוותיקים
והפעילים בקבוצה, מוביל מידי מפגש שירה – שיר העוסק בנושא הלימוד. הפעם הוא חרג
ממנהגו, והשיר לא היה בנושא ההרצאה, אלא שיר שבחר המרצה, לכבוד יום הולדתו העגול.
צביקה בחר את שירו של אריאל הורביץ "כמו רקפות בין הסלעים". את השיר אריאל
כתב בעקבות מבצע "עופרת יצוקה", והוא מעלה בו על נס את הצדדים היפים בחברה
הישראלית, בנוער הישראלי, שביום יום איננו רואים אותם כי את הכותרות תופסות
התופעות השליליות, ובעת משבר הן מופיעות כמו רקפות בין הסלעים.
כל כך אופייני לצביקה. דווקא הוא, שאינו חושך את שבטו מתופעות הפערים
בחברה, החמדנות, הנהנתנות והשחיתות מיטיב לראות גם את הפנים היפים של הארץ,
הנחבאים כמו רקפות בין הסלעים. בקבוצת ירוחם שהוא מוביל כבר 16 שנה, אנו חורשים את
הארץ כדי לראות אותה על כל פניה – הן את החצרות האחוריים שלה, והן את התופעות
היפות, שאינן מגיעות לכותרות ואין להן סיכוי להגיע לכותרות. התקשורת אוהבת להסתיר
את הרקפות בין הסלעים.
הזמנו את צביקה ללמד אצלנו גם ביום הולדתו השמונים והענקנו לו תשורה
צנועה - עציץ רקפות.
* בעונה שלמה של "ארץ נהדרת", "מצב האומה"
ו"הכל שפיט" גם יחד, אני צוחק פחות מאשר בתכנית אחת של חנוך דאום. אין
איש מצחיק ממנו.
* אילו יום הזיכרון לחללי צה"ל היה יוצא לפני הבחירות, הכותרת ב-ynet הייתה: "החזן בתפילת
אל מלא רחמים: ויעמדו לגורלם לקץ הימין".
* ביד הלשון
בכתבה במוסף "הארץ" על משה קלוגהופט,
מנהל הקמפיין של "הבית היהודי", נכתב שהוא "חוטא בכתיבה".
חוטא?! למה חוטא? מה החטא בכתיבה? ומהו
מטבע הלשון הזה?
הביטוי הזה מתייחס לאנשים שהכתיבה אינה
עיסוקם הראשי, כלומר אינם סופרים, משוררים או עיתונאים, שלצד עיסוקם המרכזי גם כותבים
פה ושם, למגירה או לפרסום. בהשאלה, העיסוק המרכזי של "החוטא בכתיבה" הוא
אשתו החוקית, ואילו הכתיבה היא האישה מהצד.
אף פעם איני חוטא בשימוש בביטוי הטיפשי
והמכוער הזה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
