הבלוג של אורי הייטנר

לאחר מות יעקב, הולכים כל בני ישראל אחרי גופתו החנוטה, בהלוויה ממלכתית גדולה ומכובדת, בהשתתפות צמרת השלטון המצרי, מלווים ומאובטחים בצבא מצרי רב. כמקובל בתנ"ך, תיאור ההלוויה מתמקד במעשים ואין בו ביטוי לרגשות ומחשבות. כיצד חשו בני ישראל כאשר שבו להתהלך בארץ אבותם, ארץ הולדתם, ארץ מולדתם, הארץ בה התהלכו ובה רעו את מקניהם, ארץ כנען? האם התגעגעו? האם חלפה בראשו של מי מהם המחשבה, שמא ראוי לנצל את ההזדמנות ולהישאר בארץ? האם חזרתם למצרים, אל המקנה שהשאירו שם, היא ביטוי מוקדם להעדפת סיר הבשר של הגלות? ואולי, בכלל לא הייתה להם ברירה. לא בכדי הם נדרשו להשאיר את רכושם ומקניהם בארץ גושן, והצבא שנשלח להגן עליהם, נדרש גם להבטיח את שובם למצרים. אין לסוגיה זו תשובה בכתוב, אך היא משאירה תחושה של החמצה.

כל אימת שאני קורא מחדש את הפרק הזה, אני מקווה שאולי הפעם יקום בין בני ישראל איזה משה, או הרצל או בן גוריון, שיאמר: "אחים יקרים, חזרנו הביתה. כפרה על המקנה והרכוש. אל נסב ראשינו אחור. נישאר כאן ונתחיל הכל מחדש". ובכל פעם שאני קורא מחדש את הפרק, אני מתאכזב... גם הפעם ביכרו אבותינו את הגולה על הגאולה. "וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל-הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו, אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת-אָבִיו". ומתוך שהחמיצו את השעה, גזרו על בניהם ובני בניהם שעבוד.

****

"פעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה, יצא האר"י עם תלמידיו חוץ לעיר צפת לבוש ד' בגדי לבן, הילרוק ושופיצא (מעיל עליון) וכתונת ומכנסים, כדי לקבל השבת. מתחיל מזמור 'הבו לה' בני אלים' ופזמון מיוסד לקבלת השבת ו'מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך' בניגון נאה. ובתוך שהיו משוררים אמר לתלמידיו: 'חבריי, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים?' וירושלים רחוקה מצפת יותר מכ"ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים: 'אנו מרוצים בכך'. וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו: 'נלך מקודם ונודיע לנשינו'. כיוון שאמרו 'נלך מקודם לביתנו', נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר: 'אוי לנו שלא הייתה בנו זכות להיגאל! שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד, שאתם רוצים לילך בשמחה תיכף, היו נגאלים כל ישראל. שעתה הייתה השעה עומדת להיגאל, ומתוך שמיאנתם בדבר, חזרה הגלות לאיתנה בעוונותינו הרבים".

****

סוגיה נוספת שמעלה הפרק, היא יחסי יוסף ואחיו. אחיו של יוסף מודעים לחשבון שיש לו עמם, שטרם יושב. אמנם יחסו אליהם עד כה היה מופתי, אך יתכן שהדבר היה בזכות יעקב, שהיה מעין חומת מגן מסביבם. עם מותו, הם מצפים מיוסף שינקום בהם, ככתוב: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ". האחים בודים צוואה של יעקב, שלא הייתה ולא נבראה, ואומרים ליוסף: "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם, כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ".

יוסף יודע שהם משקרים. אילו רצה יעקב להעביר לו מסר זה, הוא היה עושה זאת בפגישות הפרידה שקיימו. אולם אין ליוסף כל כוונה לנקום באחיו על שעשו לו, והוא משלים גם עם העובדה שלא הוא, האיש החזק בעולם בתקופתו, אלא אחיו יהודה, ינהיג את עם ישראל. הוא פורץ בבכי בשמעו את אחיו, מנחם אותם ומדבר אל לבם: אַל-תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה - אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב.  וְעַתָּה אַל-תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת-טַפְּכֶם".

יש ליוסף כל ההצדקות להתנכר לאחיו. אך הוא מעדיף להיות המבוגר האחראי; הוא רואה בשלום הבית, שלום המשפחה, שלום העם ערך עליון, ולוקח אחריות על מימושו. ראוי שנלמד את המסר הזה – אחדות העם היא מטרה נעלה, שהגשמתה מצדיקה, לעתים, התפשרות על עקרונות אחרים.

* 929