הבלוג של אורי הייטנר

ב-20 באוקטובר 1952, נועד ראש הממשלה דוד בן גוריון, ביוזמתו, עם מנהיג היהדות החרדית בישראל, הרב אברהם ישעיהו קרליץ – החזון אי"ש [אי"ש – אברהם ישעיהו. "החזון איש" – סדרה של ספרים בשם זה שכתב הרב, וכמקובל במסורת הרבנית, זכה להיקרא על שם ספרו] בביתו שבבני ברק. היה זה בעיצומו של מו"מ קואליציוני על הקמת הממשלה הרביעית, אחרי שהממשלה השלישית נפלה, בעקבות פרישת המפלגות הדתיות, במחלוקת סביב גיוס בנות לצה"ל.

ב"ג לא נפגש עם החזון אי"ש למו"מ קואליציוני וגם לא כדי להגיע עמו לפתרון נקודתי לסוגיית גיוס הבנות. הוא רצה לברר עמו סוגיה עמוקה ורחבה הרבה יותר – איך נוכל, דתיים וחילונים, לחיות יחד כעם אחד, כחברה אחת במדינה היהודית. השיחה הייתה לבבית ונעימה. בשיאה, שאל ב"ג את החזון אי"ש את השאלה הישירה: "איך נחיה יחד?"

החזון אי"ש השיב לב"ג במשל, הלקוח מהלכה במסכת סנהדרין בתלמוד: "אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול, וגמל אחד טעון משא, והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא – יש עלינו עול של הרבה מאוד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך". תשובה זו נכנסה למיתולוגיה החרדית ולסמל של יחסי חילונים ודתיים בישראל, בכינוי "משל העגלה המלאה והעגלה הריקה".

על תשובתו עזת המצח של החזון אי"ש השיב ב"ג בתרעומת: "ומצוות יישוב הארץ אינה מצווה? וזה לא משא? ומצוות ההגנה על החיים אינה מצווה? ומה שעושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, והם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה?" ב"ג יכול היה להוסיף על כך גם את היצירה התרבותית הנפלאה שיצרה הציונות – הספרות העברית, השירה, הזמר. הוא יכול היה להוסיף את היצירה החברתית היהודית שנוצרה בארץ – חברת העובדים, הקיבוץ והמושב, שלא רק מילאו את מצוות יישוב א"י אלא גם יצרו מופת של צדק חברתי ברוח חזונם של נביאי ישראל.

אולם לצד התרעומת, יש להודות שהעגלה החילונית ויתרה מרצון על חלקים משמעותיים ביותר במטען מורשתנו, בשורשינו התרבותיים היהודיים. כן, יש בנו ריקנות בכל הקשור להכרת מקורותינו, ההשתייכות אליה וההזדהות עמה.

בדור האחרון מתחולל שינוי מהפכני בקרב החברה החילונית בישראל, של התחדשות יהודית פלורליסטית. עוד חוזר הניגון שזנחנו לשווא ואנו חוזרים אליו.

גם באורטל ביטויים יפים של התחדשות יהודית – קבלות השבת שאנו חוגגים מידי שבוע כבר שש שנים וחצי, התוכן היהודי בחגי ישראל, "כל נדרינו" ביום הכיפורים, סדר ט"ו בשבט, תיקון ליל שבועות, שנת הבר מצווה ועוד הם חלק מביטויי ההתחדשות. היופי בה, הוא שאיננו מקבלים על עצמנו הר כגיגית מסורות שעוצבו בידי אחרים בלי לשאול שאלות, אלא אנו יוצרים יצירה יהודית תרבותית משמעותית מתוך מקורות ישראל, ויוצקים בה תוכן ברוחנו ובערכינו. אנו ממלאים את עגלתנו היהודית ומעמיסים עליה מטען יהודי רב חשיבות.

לצערי, אין בנו די ביטחון עצמי כדי למלא את עגלתנו מחולייתנו, ולא אחת אנו מביאים אלינו דתיים, בתור "היהודים האותנטיים", האמתיים, שיעמיסו לנו מעט מעגלתם. כך ביום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בשנה העברית, שבו אנו מפקיעים מריבונותנו את תוכנו וממליכים על עצמנו מניין אורתודוכסי, של האדוקים שבחרד"לים, המנהל את התפילה בביתנו על פי ערכיו, באופן המדיר את האישה אל מחוץ לאולם התפילה, מאחורי וילון אטום, תרתי משמע, ודורש דרשות שאינן מבטאות את רוח הערכים עליהם אנו מבססים את חברתנו. הוא הדין בטקסי העליה לתורה בבר המצווה, שרובם נעשים במתכונת אורתודוכסית, שבה האמא, הסבתא והאחיות הן מחוץ למשחק, ותפקידן להגיח מאחורי המחיצה רק כדי לרגום בסוכריות את ילדם, בר המצווה.

אין לי טענות לאורחינו. ההיפך הוא הנכון, אני מעריך מאוד את רצונם הכן לתת מעצמם בהתנדבות, ומתוך ביטחון שהם מושיטים יד לאחים סוררים ומקיימים את מצוות כל ישראל ערבין זה בזה. יש לי טענות אך ורק אל עצמנו. המסר שאנו משדרים לעצמנו ולילדינו, הוא שהיהדות אינה שלנו. הם, היהודים הדתיים, הם היהודים האותנטיים. היהדות היא שלהם. אנחנו קצת יהודים. לכן, יום בשנה נזמין אותנו, כדי לטעום קצת יהדות. פעם בחיים, בבר המצווה, נתנסה ביהדות בכך שאחרים יעצבו את הטקס החשוב כל כך של בר המצווה. זאת גישה היוצרת ניכור שלנו ליהדותנו, ומסר חינוכי בעייתי ביותר.

המסר שאני מעביר לילדיי, ואני מאמין שזה המסר שאנו כקהילה צריכים להעביר לעצמנו ולילדינו, היא שהיהדות היא שלנו, אנו יהודים אותנטיים לא פחות מהדתיים, ועלינו ליטול אחריות על יהדותנו. כך ילדיי ואני עיצבנו טקסי בר מצווה יהודיים מהותיים ומשמעותיים ביותר, בדרכנו. במשך חודשים עבדנו על עיצוב הטקס, יחד עם לימוד טעמי המקרא וקריאת ההפטרה. אני מאמין שזו חוויה המחברת את הילד ליהדותו הרבה יותר.

אני מאמין בזיקה עמוקה ובחיבור של ממש בין חילונים, מסורתיים ודתיים וכל חיי הבוגרים אני עוסק בחיבורים הללו, בגולן ובגליל. אולם אני שולל חיבור ברוח של עגלה מלאה ועגלה ריקה. אני דוגל בחיבור של שתי עגלות מלאות, המעשירות זו את זו, ללא רגשי עליונות ונחיתות, בגובה עיניים, בנימה שוויונית. כזאת הייתה השבת המשותפת של משפחות דתיות מן הגולן שנערכה לפני שנים רבות באורטל, והשנה יזמתי שבת נוספת ברוח זו, שתתקיים בעוד חודשים אחדים. אך אין אלו מפגשים שבהם הצד העשיר ביהדות מנדב קצת משלו כמתנות לאביונים ביהדות, הנוהגים עגלה ריקה.

****

המצווה המרכזית של חג פורים היא קריאת המגילה. במשך שנים, השכלנו לחגוג ולשמוח, להתחפש ולרקוד ולהשתכר, אך פורים ללא קריאת מגילה... זה לא ממש פורים.

מידי פעם ארגנו נסיעה לבית כנסת באחד היישובים הדתיים בגולן, כדי לטעום כחוצונים את טעם פורים אצל היהודים "האותנטיים".

בשנים האחרונות הנהגנו קריאת מגילת אסתר באורטל. אני למדתי במיוחד את טעמי קריאת המגילה, ומאז מדי שנה התכנסנו לקריאת מגילה, עם או בלי לימוד בצדה. לא רבים החברים שהשתתפו בקריאה, אך עצם העובדה שהייתה קריאת מגילה בקהילה, עצם העובדה שהייתה אופציה כזאת ומי שרצה השתתף בה, וגם מי שלא השתתף – חש את קיומה, היא בעלת חשיבות רבה ביותר.

אני רואה כנסיגה לא מובנת את ההחלטה להזמין חב"דניקים לקריאת מגילה באורטל. הקריאה מאוחרת, לא בשעת הקריאה, כי מבחינתם זאת לא הקריאה האמתית, אותה הם עושים בקהילה שלהם. לאחר מכן הם באים לעשות מצווה, לסור לקהילות חילוניות ולטעון מעט את עגלתם הריקה. ושוב, אנו מעבירים לעצמנו ולילדינו את המסר הבעייתי, שפורים שלנו הוא רק התחפושת והקרנבל, ואת זה אנו יודעים לעשות מצוין. אך גם ליהודים האמתיים יש איזשהו תוכן בפורים, וכדאי שנחווה אותו קצת, ולכן נזמין אלינו את החב"דניקים.

זהו מסר שגוי. זהו מסר בעייתי. ואיני בטוח שהושקעה בו מחשבה של ממש, מחשבה לעומק במהותה של התרבות שלנו. אז הזמנו כמה חב"דניקים שיעשו לנו שמייח, ו...?

צר לי מאוד על כך. 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל