הבלוג של אורי הייטנר

קבלת שבת באורטל, 27.2.15

גיבור פרשת "תצווה" הוא אהרון הכהן. הוא גיבור שאינו עושה דבר. רוב הפרשה היא תיאור חליפת הפאר שלו ושל הכוהנים הגדולים לדורותיהם. פרשה שלמה מוקדשת לתיאור של פאר, של ראוותנות, של חיצוניות. כמה כסף הושקע בביגוד הזה, ולאילו מטרות קצת יותר חיוניות ניתן היה להקדיש אותו. האם זו רוח היהדות?

ומה לבש משה? בשום מקום לא נכתב דבר על חליפת השרד שלו. מן הסתם, משה, שאגב קראו לו פשוט משה – את שם המשפחה "רבנו" הדביקו לו אחרי אלף שנים, לבש בגדים פשוטים, כאחד האדם. הוא לא נזקק לפאר הזה. הוא התלבש בבגדי רועה בדואי. הוא לא היה זקוק למחיצה בינו לבין בני עמו. הוא לא היה זקוק לאישור חיצוני להיותו מנהיג. הוא היה מנהיג אמת.

ואהרון? אהרון לא הגיע למנהיגות בזכות עצמו, אלא בזכות היותו "אחשל". הוא בלט בצחצחות הלשון וכישורי הדיפלומט שלו, בהם כיסה על החיסרון של משה – העדר כושר רטורי, בהיותו כבד פה וכבד לשון.

מבחנו כמנהיג יהיה בשבוע הבא, בפרשת "כי תישא". בהעדרו של משה, שבושש לרדת מן ההר, עיני העם היו נשואות אליו. התוצאה הייתה עגל הזהב. התנהגותו של אהרון בפרשת עגל הזהב, היא של מנהיג פופוליסט, שאינו מנהיג את העם אלא מונהג בידי העם. הוא מבצע את רצון העם מבלי לנסות להשפיע עליו ולחנך אותו ולבסוף בורח מאחריות ומאשים את העם. זהו כשל מנהיגותי חמור.

מסתבר שפאר אינו מהווה תחליף למנהיגות אמת. ומי שעושה אנלוגיות לימינו, עושה זאת על אחריותו.

בעיניי, יש קשר מובהק בין פולחן חליפת הפאר של הכהן הגדול לבין עגל הזהב.