הבלוג של אורי הייטנר

"וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף".

מה פירוש "לא ידע"? הוא שכח? הוא לקה בדימנזיה? גנזך הארמון נשרף? הוא לא שכח, אלא התכחש. למה?

למה ואיך פרעה התכחש ליוסף, האיש שהציל את מצרים מאסון נורא וניהל אותה ביד רמה במשבר הרעב שפקד אותה? הרי ראוי היה יוסף להיחקק על כותל המזרח של המורשת המצרית כגיבורה הלאומי של מצרים לדורות. כדי להבין מה קרה כאן, מה השתבש ולמה, נחזור כמה פרקים אחורה, וננסה לשחזר את קורות יוסף. דומני שיהיה בכך כדי להאיר בזרקור גדול על מהותה של הגלות.

כבר בהגיעו למצרים, בג'וב הראשון שמצא, התגלו כישרונות הניהול יוצאי הדופן של יוסף, והוא מונה למנהל אחוזתו של השר פוטיפר. רעיית השר התאהבה בו, בשל היותו "יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה", אך כשלא נענה לחיזוריה הוא היה ... "הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ". חיש קל היהודי נזרק לכלא, עקב עלילת אונס.

הוא היטיב לפתור את חלומות השרים שהיו חבושים עמו בבית הכלא, אך חרף הבטחתו לפעול לשחרורו, שר המשקים לא ידע את יוסף: "וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ". רק כאשר איש מהשרים והיועצים לא יכול לפתור את חלום פרעה, מתוך חשש לעורו "נזכר" השר שהיה אתו בכלא "נער עברי" שהיטיב לפתור חלומות. יוסף פתר את חלום פרעה, חזה את שבע שנות הרעב בתום שבע שנות השפע ומונה למשנה למלך ולמנכ"ל הכל יכול של מצרים. יוסף, בכישרון גדול, ניהל את מצרים, אפשר לעם המצרי לעבור בשלום את שנות הרעב, ואף סייע לשאר מדינות העולם ובכך העצים את מעמדה של המעצמה המצרית ופיאר את שמו של פרעה.

דרך הפתרון של יוסף היה מהפכה קומוניסטית. הוא הלאים את כל אדמות מצרים והפך את המצרים לצמיתי הממלכה. "וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי-חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה". כדי לא לתת למצרים רעיונות שעלולים לא להיות טובים לשלטון, הוא הרחיק אותם מאדמותיהם והעביר אותם לערים. בסך הכל, מול האלטרנטיבה העם היה מרוצה. "וַיֹּאמְרוּ: הֶחֱיִתָנוּ. נִמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה".  

הרעב תם, וכשיש מה לאכול, ניתן לעלות כמה שלבים בסולמו של מסלו ולדרוש חירות. החלה תסיסה במצרים והאביב המצרי כמעט איים על כסאו של פרעה. ומי שראה את "בית העם"- ארמון הפאר שבנה החבר צ'אושסקו בדמם של רבבות רומנים, יודע איך חי המנהיג במדינה קומוניסטית. העם דורש מפרעה צדק חברתי.

פוליטיקאי הוא פוליטיקאי, וכמו היום, גם אז מנהיג לא נהג ליטול אחריות. תמיד טוב שיש את מי להאשים. וכשיש יהודי בסביבה, יש גם אשם, ברוך השם. האשם תמיד.

דון יצחק אברבנאל היה שר האוצר בממלכות ארגון וקסטיליה. יוסף אברבנאל היה שר האוצר של פורטוגל. שמואל הנגיד היה המשנה למלך, שר האוצר ושר הצבא של גרנדה. כמוהם, יהודים רבים הגיעו למשרות בכירות בארצות הגלות ותרמו תרומה יוצאת דופן למדינתם – ולאף אחד תרומתו לא עזרה ולא נחשבה, לא כדי להציל אותם מגזירות אנטישמיות ומגירוש ובטח לא ליהודי ארצם.

גם לא ליוסף. יוסף, "הנער העברי", היהודון, היה האשם האולטימטיבי במצוקת המצרים, הוא הלאים את אדמותיהם, הוא הפך אותם לעבדים, אליו הופנה כל הזעם, כאשר מי שהוליך את הזעם, היה המלך בעצמו. ולא רק כלפי יוסף, אלא כלפי כל בני עמו. די היה ביהודי בכיר אחד שלא יכרע ולא ישתחווה, כדי שהמן יגזור גזירת שמד על העם היהודי כולו. וכך פרעה הסית את כל העם המצרי נגד היהודים: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ  פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ". פרעה העביד את בני ישראל בפרך וגזר עליהם גזירת שמד: "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן".

נחזור אחורה, כדי לתאר את קליטת בני ישראל במצרים. הם ירדו למצרים בגלל הרעב. בהגיעם למצרים, גם הם הפכו לעבדים, כמו כל מצרים. גם הם התיישבו על אדמות הלאום. הם הורחקו משאר בני מצרים, כיוון שהיו רועי צאן, אנשי מקנה, ו"תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל-רֹעֵה צֹאן". הם קיבלו אדמות טובות למרעה, במיטב הארץ, עובדה שהעצימה את השנאה כלפיהם.

טוב היה להם במצרים. שָׁמַן ישורון. הרעב תם, אך הם לא מיהרו לשוב לארץ כנען. מחיר המילקי במצרים היה זול יותר, וטוב היה להם לשבת על סיר הבשר בארץ גושן. הם חיו בגן עדן; גן עדן של שוטים, מקסם השווא של הגלות.

עד שקם מלך חדש שלא ידע את יוסף. ובני ישראל לא הבינו.

הרי הם היו הנאמנים שבנאמנים. הם לא הבינו.

****

על רקע הפיגועים האנטישמיים האחרונים באירופה והוויכוח סביב הקריאה ליהודי אירופה לעלות לארץ, יוסי ביילין פרסם בגיליון שבת של "ישראל היום" שני מאמרים שאין בהם כל התייחסות אקטואלית ישירה, אך המסר שלהם חד משמעי. האחד הוא מאמר היסטורי, בו הוא מספר על מהלך של הרצל לחבור לאנטישמים באירופה שיתמכו ממניעיהם ב"ניקוז" של חלק ניכר מיהודי אירופה, וכך יהיה סוף לאנטישמיות, והיהודים שישארו באירופה לא יסבלו מאנטישמיות. וכך סיים ביילין את מאמרו "לנקז את השנאה": "'תיאוריית הניקוז' של הרצל התבררה כטעות קשה. באירופה של היום יש פחות יהודים מאשר בסוף המאה ה-18, והיא אינה מאכלסת את העניים שבהם. רוב היהודים הושמדו, אף שכמעט בכל מדינה שבה זה קרה, הייתה אגודת צער בעלי חיים. האנטישמיות הוכיחה כי היא לא זקוקה לנוכחותם הפיזית של היהודים בשטחי אירופה כדי לשנוא אותם".

המאמר השני, במדור הספרותי, הוא ביקורת על ספרו של אבי פרימור "המלחמה הגדולה של לודוויג ולואי", המגוללת את סיפורם של שני חיילים יהודים משני צדי המתרס במלחמת העולם הראשונה. וכך מסיים ביילין את מאמרו "שניים מאותו הכפר": "לקחו של הספר ברור, אף שפרימור נזהר מלומר זאת באופן ישיר, כיאה לכתיבת ספרות: יהודי אירופה הישלו את עצמם כי ארצותיהם מוכנות לקבלם כמות שהם, וראו במלחמת העולם הראשונה הזדמנות מצוינת להוכיח לשכניהם את נאמנותם העליונה – הנכונות להקריב חיים. אשליית ההשתלבות הוליכה את היהודים לאסונם. ההיסטוריה מלמדת כי אפשר היה להבין זאת הרבה לפני מלחמת העולם השניה".

****

זאת הגלות. ולגלות יש תשובה אחת. יציאת מצרים. אקסודוס. יציאת אירופה. יציאת אירופה תש"ז. יציאת אירופה תשע"ה. 

* 929