* השובע יוצא ראש הממשלה
לשליחות לאומית היסטורית – אחת החשובות בתולדות המדינה. הוא יוצא לניסיון הרואי של
עצירת האיום הגדול עלינו ועל שלום העולם כולו - הסכם מינכן 2, שבו ארה"ב
והמערב יכשירו את איראן כמדינת סף גרעינית; הסכם שעלול להפוך את המזה"ת לאזור
מוכה מרוץ חימוש גרעיני, עם סבירות גבוהה לדליפה לארגוני טרור כדעאש (שאגב, איראן
אינה טובה מהם במאומה).
האם הדרך הנכונה למלא את השליחות הזאת היא נאום בפני בתי הנבחרים? זה
ממש לא חשוב, כיוון שההחלטה לנאום כבר התקבלה. אם הייתה זו טעות, הרי זו טעות
טקטית – ספק אם הטקטיקה הנכונה היא דווקא נאום, דווקא בפורום הזה, דווקא בעיתוי
הזה, או שמא עדיפה טקטיקה קצת שונה. מבחינה אסטרטגית, דרכו של נתניהו נכונה – מאבק
פומבי ועימות פומבי עם הממשל האמריקאי, בניסיון להשפיע על דעת הקהל האמריקאית
ובאמצעותה לנסות לסכל את ההסכם הרה האסון.
הברית האיתנה בין ישראל לארה"ב יציבה יותר מכל מחלוקת עם ממשל זה
או אחר. היסטוריית היחסים בין ארה"ב לישראל מעידה שלאורך השנים היחסים עם
ארה"ב ואהדת הציבור האמריקאי לישראל הולכים ומתחזקים, והעימותים הגדולים בין
המדינות, כאשר ישראל עמדה על האינטרסים הקיומיים שלה, לא פגעו לאורך זמן במערכת
היחסים הזאת.
התגובה ההיסטרית של אובמה וממשלו, מעידה על המצוקה בה הם נמצאים והפחד
שלהם מפני שכנוע דעת הקהל בארצם בידי ראש הממשלה. הם משתוללים, כיוון שהם יודעים
שאין להם תשובה אמתית לטיעונים של נתניהו.
אובמה משתולל, כי הוא מרגיש מאוים. הוא חש מאוים, כי השליך את כל
יהבו, כמו צ'מברליין בזמנו, על ההסכם ההיסטורי עם מעצמת הקנאות האיסלמיסטית
הג'יהאדיסטית, והוא משתוקק, הו כמה הוא משתוקק, שהעם האמריקאי יקבל אותו כגיבור
לאומי, כמושיע, כמי שהביא "שלום בדורנו". הוא חש מאוים, כי הוא רואה
בהסכם את מימוש ההבטחה שבעטיה הוא זכה בפרס נובל לשלום, בטרם הספיק לחמם את כסאו
בחדר הסגלגל.
אפשר להבין ללבו, אבל האינטרסים הקיומיים של ישראל חשובים יותר. חובתו
של ראש ממשלת ישראל היא להיאבק למען האינטרסים הללו. חובתה של אופוזיציה אחראית
ופטריוטית לגבות את ראש הממשלה בשליחות כזאת. היא מועלת בתפקידה כשאינה עושה כן.
* אני מציע לא להתרגש ממסע ההפחדה מפני המשבר הנורא בינינו לבין
ארה"ב, כביכול. כשמדברים על היחסים עם ארה"ב בנפרד מהקונטקסט של המחלוקת
– התגרענותה של איראן וההסכם הנותן לכך גושפנקא בינלאומית, כאילו מה שעומד על הפרק
הוא רק רמת היחסים עם ארה"ב, מעוותים את התמונה. התמונה הכוללת היא של סכנה
מוחשית שייחתם הסכם שחומרתו לשלומה של ישראל, לשלומו של המזרח התיכון, לשלומה של
ארה"ב ולשלום העולם הוא דרמטי, ומשמעות המיני-משבר עם ארה"ב זניחה לידו.
המשבר בין ארה"ב לישראל נובע מהנחישות של אובמה להגיע להסכם. אובמה
מזהה בנאומו של נתניהו איום, בשל היכולת להשפיע באמצעותו על דעת הקהל האמריקאית
ועל המערכת הפוליטית האמריקאית. אובמה יוצא למתקפת נגד, נוהג באופן בלתי דיפלומטי,
והוא מרשה לעצמו לנהוג כך כלפי ידידה ובעלת ברית, כיוון שהוא חש באהדה ובתמיכה מצד
האופוזיציה הישראלית, ככל שהוא חובט בראש ממשלת ישראל ערב בחירות.
אם חלילה ייחתם ההסכם – מהו המשבר הזה לעומת חומרת ההסכם? אם לא ייחתם
ההסכם – מהו המשבר הזה לעומת הרווח הגדול, לאורך זמן, מסיכול ההסכם? לכן, אין לנו מה
להפסיד, ונכון לשלם את מחיר העימות.
אם, חלילה, ייחתם ההסכם, ארה"ב לא תתחשבן עם ישראל על ניסיונה
לסכל אותו. להיפך, הממשל האמריקאי יצא מגדרו כדי לפצות את ישראל על ההסכם
ו"לפנק" אותה. אם לא ייחתם ההסכם, והממשל יחוש שהמאבק הישראלי היה גורם
משמעותי של התוצאה הזאת, הוא ישתולל ויפגע בישראל. נזקי הפגיעה הזאת יהיו כאין
וכאפס לעומת נזקי ההסכם. וכמו במשברים קודמים, היא קצרת טווח ולאחר זמן מה נחזור
לשגרת הידידות העמוקה וההדוקה בין שתי בעלות הברית.
* גיא בכור מביא באתר שלו תוצאות סקר עומק של גאלו"פ על האהדה לישראל
בקרב הציבור האמריקאי; סקר מתמשך המתקיים מאז שנות ה-80. תוצאות הסקר מעידות על
חיזוק משמעותי באהדה לישראל, והיא כרגע הגבוהה ביותר שהייתה אי פעם, למעט תוצאה
נקודתית בעת מלחמת המפרץ הראשונה, שעה שסדאם חוסיין ירה טילי סקאד על ישראל.
כך, שכדאי להעמיד בפרופורציות הנכונות את מסע ההפחדה מפני קריסת
היחסים המיוחדים עם ארה"ב, בשל העימות על הסכם מינכן 2.
* אם התמיכה הגדולה ביותר בישראל הייתה כאשר סדאם חוסיין שיגר טילים
לעבר ישראל, סביר להניח שהאהדה תגיע לשיאה אם האיראנים ישגרו טיל עם ראש חץ גרעיני
לעבר ישראל. אם כן, צודקים הטוענים שהמאבק נגד ההסכם עלול לחבל בתמיכה האמריקאית
בישראל.
* בנאומו בארה"ב מייצג נתניהו לא רק את ישראל, אלא גם את מצרים,
ירדן, סעודיה ומדינות הציר המתון במזה"ת. כמובן שהן אינן מרשות לעצמן להודות
בכך באופן פומבי, אבל הן מייחלות לכך שישראל תצליח לסכל את ההסכם, המאיים עליהן.
* חומר למחשבה להרצוג ול"מחנה הציוני". אחרי ניצחון הליכוד
בבחירות לכנסת העשירית (1981) נאמר שבגין ניצח בזכות הפצצת הכור העיראקי.
בפרספקטיבה של 34 שנים, אין ספק שהפצצת הכור האטומי, תוך עימות גלוי וקשה עם הממשל
האמריקאי (כולל סנקציות), היה צעד הכרחי ואחת ההחלטות הנועזות והמוצדקות ביותר של
מנהיג ישראלי בכל שנות קיומה של המדינה.
אולם כדאי לזכור, שלמרות הפצצת הכור העיראקי, ולמרות הסכם השלום עם
מצרים, הניצחון של הליכוד היה דחוק. הרי בליל הניצחון, אחרי פרסום המדגם, פרס נשא
את נאום הניצחון כראש הממשלה הנבחר.
נקל לשער, שאילו פרס והאופוזיציה היו מתייצבים לצד בגין בהחלטתו לתקוף
את הכור העיראקי ולא יוצאים נגד ההחלטה, חלק מהקולות שהוא איבד לליכוד היו נשארים
אצלו והוא היה מנצח. יותר משהפצצת הכור העיראקי העניקה לבגין את הניצחון – ההתנהגות
הנואלת של האופוזיציה השאירה אותה באופוזיציה.
* ואפרופו מנחם בגין, הנה התייחסותו למערכת הבחירות הנוכחית:
"איך יתכן שכנוע הדדי, אם ישנה שנאה הדדית? השנאה גורמת לאטימת אוזניים,
להמתת רצון ההקשבה, לחיסול כושר השמיעה. לכן לא אגזים, אם אומר, כי אויבתה הראשונה
של הדמוקרטיה היא השנאה".
* בגין גם התייחס ישירות לח"כ מירי רגב:
"אם לא יהיה הבדל טרמינולוגי בין בית הנבחרים לבין בית מרזח, עלול העם כולו להתמרזח,
לא רק בדיבורו, אלא גם בנוהגו ובמעשיו. עדינות, הנראית מעושה, עדיפה מגסות, הנחשבת
לפשטות".
* הכשל הבסיסי שהוביל למשבר הדיור אינו תפעולי, אלא אידיאולוגי. אותה
אידיאולוגיה הנחתה את אולמרט, נתניהו ולפיד – השוק הפרוע. מהו שוק פרוע? שוק בלתי
מרוסן. יש המכנים אותו שוק חופשי. אני דוגל בכלכלה חופשית, ביוזמה פרטית, בשוק
חופשי, אך שולל את הקדושה, כביכול, של השוק החופשי. ברגע שאנו מתייחסים לשוק
החופשי כאל דבר קדוש, דבר שאסור לגעת בו, זו עבודת אלילים. במקום שהשוק ישרת
אותנו, אנו משרתים אותו, הופכים לעבדיו.
אני בעד כלכלה חופשית, כל עוד היא משרתת את האזרחים, משרתת את האדם.
תפקידה של המדינה להתערב בכשלי השוק, באותם המקומות שבהם השוק פוגע באזרחים. זאת
הדרך השלישית, דרך האמצע, שביל הזהב של כלכלה חופשית המאוזנת במעורבות המדינה.
המשבר העולמי ב-2008 היה תוצאה ישירה של שוק פרוע, שוק של ג'ונגל, ללא
אחריות חברתית, ללא התערבות המדינה, ללא ריסון בעלי הכוח, ללא שבירת מונופולים
ריכוזיים, ללא איזון הכשלים. וכך גם משבר הדיור בישראל. השאלה האם מנהיג זה או אחר
נושא באחריות היא חשובה, אך חשוב יותר לשנות את השיטה.
* נניח שבקדנציה האחרונה מחירי הדירות היו יורדים פלאים ומשבר הדיור
היה נפתר. האם נתניהו היה מקפיד להבהיר לציבור שהוא אינו אחראי לכך, אלא שר האוצר
יאיר לפיד?
מי שנושא באחריות להצלחות הוא הנושא באחריות לכישלונות. התחמקות של
ראש הממשלה מאחריות לתוצאות השליליות בקדנציה שלו סותרת את עקרון האחריות המשותפת
של כל שרי הממשלה ואת עקרון האחריות העודפת של ראש הממשלה. בריחה מאחריות היא
היפוכה של מנהיגות.
* ואין בכך כדי להמעיט כהוא זה מאחריותו של שר האוצר.
* האמת היא שהאשם העיקרי במשבר השיכון הוא מני נפתלי.
* בכתבה של יהונתן ליס ב"הארץ", הוא מדווח על שינוי מגמה
ב"מחנה הציוני" - התקפה אישית ישירה על לפיד ו"יש עתיד",
בעקבות דו"ח מבקר המדינה על משבר הדיור.
המעניין בכתבה, אינו עצם שינוי הכיוון, אלא המניע. על פי הכתבה, אין
המדובר בכך שבתהליך ניתוח הדו"ח הגיעה המפלגה למסקנה שלפיד הוא הנושא באחריות
למשבר, אלא שבסקרים התברר שאין ל"מחנה הציוני" פוטנציאל של שאיבת קולות
מן הליכוד, אך יש פוטנציאל של שאיבת 2-3 מנדטים מ"יש עתיד", ובכך להבטיח
את היותו של "המחנה הציוני" הסיעה הגדולה ביותר.
השיקול הזה הוא שיקול פוליטי אלקטורלי לגיטימי לחלוטין. אולם הוא
מצביע על הבעייתיות בפרסום הדו"ח סמוך לבחירות – הדיון בו אינו ענייני, אלא
פוליטי נטו.
* בראיון ל"קול ישראל" תקף ח"כ מאיר כהן מ"יש
עתיד", לשעבר שר הרווחה, את ראש הממשלה על מחדל השיכון. שאל אותו המראיין,
"אם כך, האם תודיעו שלא תשבו בממשלתו של נתניהו אם ינצח בבחירות?" מאיר
כהן השיב, שהוא אדם פרגמטי, שנכנס לפוליטיקה כדי להשפיע ולשנות. יש מדינה לנהל,
ומי שיבחר לראשות הממשלה, נתניהו או הרצוג (בלשונו "ביבי או בוז'י" אך
נדמה לי שראוי להתייחס אליהם יותר ברצינות), נצטרף לממשלתו אם ייקח ברצינות את
פתרון משבר השיכון ויוקר המחיה וייתן לנו את האחריות לקדם את הנושאים הללו.
אהבתי את דבריו, משתי סיבות. ראשית, אני מסכים אתם עקרונית. אין שום
קדושה באופוזיציה ולא בהשתתפות בשלטון. מפלגה קיימת כדי להשפיע, ובכל מצב עליה
לבחון האם נכון יותר שתשפיע בתוך הממשלה, או תהווה אלטרנטיבה מבחוץ. כיוון
ש"יש עתיד" אינה מפלגת שלטון בפוטנציה, היא לא תהווה אלטרנטיבה
באופוזיציה, אלא תנגן בה כינור שני. לכן, בצדק עליה לשאוף להיות שותפה בכל ממשלה
שתבחר, כמובן שלא בכל מחיר. זו גישה פוליטית נכונה.
הסיבה השניה לכך שאהבתי את דבריו, היא שניכרים דברי אמת. הוא לא התחכם
ולא התחמק ולשם שינוי אמר את האמת שיאיר לפיד וחבריו מתעקשים לעקוף. הוא לא השיב
"נעשה הכל כדי שנתניהו לא יבחר". הוא לא השיב "זאת שאלה היפותטית".
הוא פשוט אמר ישירות, שמטרתה של "יש עתיד" היא להיות שותפה בממשלה
שתיבחר.
* כאשר לפיד תוקף את הפושע המושחת דרעי על
פשעיו ושחיתותו הוא צודק. אבל הוא צבוע, כיוון שהוא תמך בבן דמותו החילוני והאשכנזי
של דרעי - אהוד אולמרט.
* תקציר הפרקים הקודמים. פרק א' – "ישראל ביתנו" החליטה
להפיץ חינם את גיליונות "שארלי הבדו". פרק ב' – ועדת הבחירות המרכזית
אסרה על "ישראל ביתנו" להפיץ חינם את גיליונות "שארלי הבדו".
פרק ג' – "ישראל ביתנו" עתרה לבג"ץ נגד החלטת ועדת הבחירות
המרכזית. פרק ד' – בג"ץ קיבל את עתירת "ישראל ביתנו" וביטל את
החלטת ועדת הבחירות המרכזית. פרק ה' – אביגדור ליברמן התראיין בשבתרבות ואמר
שיעביר חוק האוסר על בג"ץ להתערב בהחלטות ועדת הבחירות המרכזית.
* במאמר מתנשא, כהרגלו, מסביר יוסי שריד מדוע אינו מצליח לשנות את דעת
הקהל הישראלית, מדוע מצביעי הליכוד והימין עומדים במריים ולהערכתו כך יהיה גם
בבחירות הללו. זה עניין כימי. "שוני
מובהק במבנה המוח בין ליברלים לשמרנים. אצל השמרנים — החלקים שמייצרים פחדים מפותחים
יותר, בעוד החלק המשכך אותם — מפותח יותר אצל הליברלים. הפחד משינוי מפתח אפוא נטייה
פוליטית לימין, וגם אם המצב הקיים מאיים ובלתי נסבל, הרי האיום במצב חדש ולא מוכר
— גדול יותר ונסבל פחות". וכיוון ש"ישראל מתמחה באיומים אמתיים ובעיקר
באיומים מדומים" הסיכוי קלוש, כי השמרנים אינם מועמדים לניסויים במעבדות
לעתיד טוב יותר.
אומר זאת אדם שעשרות שנים ניצב עיקש
בדעותיו, ללא קשר עם המציאות, ומאיים עלינו בהפחדות מהפחדות שונות, אמתיות ובעיקר
מדומות, על החורבן שישראל ממיטה על עצמה. את הפחדים בהם הוא מלעיט אותנו – אי אפשר
לשכך, כי החלק במוחו שאמור היה לשכך אותם, כנראה אינו מפותח. ככה זה אצל שמרנים.
שמרן כיוסי שריד, מפחד לאתגר את
השקפותיו עם המציאות. הוא מעדיף את התוצאות המאיימות והבלתי נסבלות של דרכו, על פני
מצב חדש ובלתי מוכר שבו יצטרך לבחון אותן, להתמודד עם המציאות.
וכך, במקום התמודדות יש לו תירוצים. יש לו תירוצים מדוע כל שטח
שנסוגונו ממנו באוסלו הפך בסיס לתוקפנות נגד ישראל – כמובן שהוא מאשים את ישראל,
כי אחרת יידרש לבחון את הדרך לה הטיף שנים. יש לו תירוץ למה כאשר משנתו נוסתה
במלואה ברצועת עזה – נסיגה מוחלטת עד גרגר החול האחרון וגירוש כל הנוכחות
הישראלית, עד היהודי האחרון, החי או המת, לא קיבלנו שלום עכשיו אלא רקטות וטרור
בלתי נפסקים – כיוון שזה היה חד צדדי, לא בהסכם. כאילו לא קיבלנו אותה תוצאה בדיוק
בנסיגות בהסכם, כשמימשנו את אוסלו.
בעצם, לא דייקתי כאשר טענתי ששריד לא שינה את עמדותיו. בהיותו ראש
מרצ, עמד על רגליו האחוריות כדי לסכל את הצעתה של זהבה גלאון להכניס למצע מרצ
בבחירות 1999 את חלוקת ירושלים. רק כעבור שנה, כאשר אהוד ברק עקף את מרצ
מ"שמאל" והציע לפלשתינאים הכל, כולל מזרח ירושלים, הוא מיהר לא למצוא
עצמו, חלילה, מ"ימין" לו. וכאשר ההצעה נדחתה בדם ואש ותימרות עשן, באלפי
נרצחים ברחובות, באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים, היו לו תירוצים. וכמובן שאנחנו
אשמים.
שינויים במרחב? המזה"ת משתנה? האסלאם הג'יהאדיסטי משתלט עליו?
העובדות הללו לא תזזנה את יוסי שריד מדעותיו הקדומות כמלוא הנימה, ולא תגרומנה לו
לחשוב, להסס, להתלבט, לבחון את דרכו. הוא אינו רואה את הקנאות הפונדמנטליסטית
סביבנו. הוא מזהה אותה דווקא אצלנו, בנבואות הזעם האפוקליפטיות בהן הוא מאביס
אותנו ואת עצמו במסעות ההפחדה של מעל דפי "הארץ".
* המרכיבים הכימיים במוחו של יוסי שריד אינם של שמרן. הוא אינו מפחד
משינויים. הוא אינו מפחד מרעיונות נועזים.
לכן, ביום שבו כנסת ישראל החילה את הריבונות הישראלית על הגולן, שריד,
שהפר את המשמעת הסיעתית של המערך והצביע נגד, הסתובב אנה ואנה לאורך אולם המליאה כארי
בסורג, ידיו משולבות מאחורי גבו, ופלט שוב ושוב כמוכה ירח את האפוקליפסה-עכשיו
שלו: "מטורפים... מטורפים... הם ממיטים עלינו מלחמה נוראה... עכשיו תפרוץ מלחמה".
אך דווקא ישיבתנו על הגולן הפכה את הגבול עם סוריה לשקט ביותר, אפילו יותר מגבולות
השלום עם מצרים וירדן, כל עוד סוריה הייתה קיימת.
כעבור 13 שנה, בביקור בגולן בתפקידו כשר לאיכות הסביבה, הוא ישב עם
ראשי ועד יישובי הגולן במועדון של קיבוץ אורטל ואמר: "אומרים עליי שאני
פלשתיניסט. אבל האמת היא שאני לא פלשתיניסט. האמת היא שאני סוריסט. ולמה אני
סוריסט? כי אני יודע שסוריה היא המפתח לשלום במזרח התיכון. משלה את עצמו מי
שמאמין, שבלי שנחתום על הסכם שלום עם סוריה, שמחירו נקוב, אי פעם יהיה שלום עם
ירדן ועם איזושהי מדינה ערבית אחרת". זה היה ביום רביעי אחרי הצהרים. בשבת
לפנות בוקר נמסר רשמית שרבין וחוסיין עומדים להיוועד לראשונה בפומבי בארה"ב;
הפגישה בה סוכם על הסכם השלום בין ישראל לירדן, שנחתם כאשר בקעת הירדן ישראלית,
בניגוד לכל איומיו של שריד, ובלי ששילמנו את "המחיר הנקוב" לסוריה.
וגם היום, כאשר כל בר דעת מבין שאילו נסוגונו מהגולן, היום השאלה
היחידה הייתה האם חיזבאללה או דאעש תשלוט בכינרת, החומרים הכימיים במוחו הבלתי
שמרני של שריד לא הצליחו להרכיב מילה מן האותיות ט-ע-י-ת-י.
הוא לא יודה שצדקו אלה שלא נבהלו ממסעות ההפחדה שלו, יישבו את הגולן
וסיפחו אותו לישראל, והיו להם העוז והמעוף לשנות את המציאות ולעצב מציאות חדשה,
טובה יותר, ולא לצעוד בסך כבני בקר בקוראלס.
* על רקע הפיגועים האנטישמיים באירופה והוויכוח סביב הקריאה ליהודי
אירופה לעלות לארץ, יוסי ביילין פרסם בגיליון שבת של "ישראל היום" שני
מאמרים שאין בהם כל התייחסות אקטואלית ישירה, אך המסר שלהם חד משמעי. האחד הוא
מאמר היסטורי, בו הוא מספר על מהלך של הרצל לחבור לאנטישמים באירופה שיתמכו
ממניעיהם ב"ניקוז" של חלק ניכר מיהודי אירופה, וכך יהיה סוף לאנטישמיות,
והיהודים שישארו באירופה לא יסבלו מאנטישמיות. וכך סיים ביילין את מאמרו
"לנקז את השנאה": "'תיאוריית הניקוז' של הרצל התבררה כטעות קשה.
באירופה של היום יש פחות יהודים מאשר בסוף המאה ה-18, והיא אינה מאכלסת את העניים
שבהם. רוב היהודים הושמדו, אף שכמעט בכל מדינה שבה זה קרה, הייתה אגודת צער בעלי
חיים. האנטישמיות הוכיח כי היא לא זקוקה לנוכחותם הפיזית של היהודים בשטחי אירופה
כדי לשנוא אותם".
המאמר השני, במדור הספרותי, הוא ביקורת על ספרו של אבי פרימור
"המלחמה הגדולה של לודוויג ולואי", המגוללת את סיפורם של שני חיילים
יהודים משני צדי המתרס במלחמת העולם הראשונה. וכך מסיים ביילין את מאמרו
"שניים מאותו הכפר": "לקחו של הספר ברור, אף שפרימור נזהר מלומר
זאת באופן ישיר, כיאה לכתיבת ספרות: יהודי אירופה הישלו את עצמם כי ארצותיהם
מוכנות לקבלם כמות שהם, וראו במלחמת העולם הראשונה הזדמנות מצוינת להוכיח לשכניהם
את נאמנותם העליונה – הנכונות להקריב חיים. אשליית ההשתלבות הוליכה את היהודים
לאסונם. ההיסטוריה מלמדת כי אפשר היה להבין זאת הרבה לפני מלחמת העולם
השניה".
* התובע ניסמן חוסל – הנשיאה דה-קירשנר זוכתה. הרצח השתלם.
* כל מקרי השחיתות בשלטון המקומי מקוממים ומזעזעים, אך כאשר זה ברמת
גן, אני נפגע אישית. נולדתי וגדלתי בר"ג, אך למרות שכבר 31 שנים חלפו מאז
עליתי ברמה, מרמת גן לרמת הגולן, אני עדיין חש זיקה עמוקה לעיר הולדתי, העיר בה
אבי חי עד היום. העובדה שבמשך עשרות שנים, כל ראשי העיר - ראש עיר אחרי ראש עיר, הם
מושחתים, מעוררת בי תחושות של זעם וקבס.
פעם אחת בחיי השתתפתי בבחירות המוניציפליות. היה זה ב-1983. הייתי אז
חייל בסדיר, ובעיצומו של קורס צניחה בתל-נוף הצבעתי וסייעתי למועמד המערך אורי
עמית לנצח בבחירות. שמחתי מאוד על הניצחון, שהיה לי בו חלק. מה רבה הייתה עוגמת
נפשי, כשכהונתו הסתיימה בהרשעה באשמת לקיחת שוחד. את צבי בר, מחליפו, שללא ספק קידם
מאוד את העיר, הכרתי באופן אישי. בתו למדה אתי באותה כיתה, ומאוחר יותר הוא הצטרף
לתנועת "הדרך השלישית" בה הייתי פעיל. וגם הוא סיים בהרשעה בדין.
מחליפו, ישראל זינגר, היה מורה שלי בתיכון, מורה מצוין. הוא נבחר על תקן הלוחם
הגדול בשחיתות, שאף זכה על כך באות מטעם התנועה לאיכות השלטון. והיום אף הוא צועד
בסך לחדרי החקירות בחשדות כבדים של שחיתות ושוחד.
לאן נוליך את החרפה?
* ביד הלשון
לאחרונה הסתיים המחזור הראשון של קורס גנרלים בצה"ל. זה הקורס
הבכיר ביותר בצה"ל. נטלו חלק בקורס אלופים וכמה תא"לים. הקורס מכשיר אותם
לפיקוד ברמה הגבוהה ביותר.
אבל למה גנרלים? צה"ל בחר בצדק לתת שם עברי לדרגת הגנרל – אלוף.
למה קורס גנרלים?
מן הראוי לתת שם עברי לקורס.
לא מתאים לקרוא לקורס - קורס אלופים, כיוון שחלק מן המשתתפים בו הם כבר
אלופים ותיקים והדרגה אלוף אינה ניתנת דווקא לבוגרי הקורס.
הצעתי היא לכנות את הקורס - קורס מצביאים.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
