הבלוג של אורי הייטנר

עגל הזהב / אהוד בנאי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 1.3.15

בפרשת השבוע שנקרא בשבת, פרשת "כי תשא", נקרא את סיפור עגל הזהב. אחרי מעמד הר סיני, נורא ההוד, שבו עם שלם זכה להתגלות האל, עלה משה להר סיני, להתייחד עם אלוהיו, על מנת לחזור אל עמו עם החוקה המפורטת, התורה.

משה עולה להר, ובושש לחזור במשך ארבעים יום וארבעים לילה. בני ישראל, בייאושם, יוצרים עגל זהב, כדמות אלילי מצרים, סמל לרוח העבדות והמצריות שדבקה בהם. אפילו יציאת מצרים וכל הנסים הגלויים, ואפילו מעמד הר סיני, לא היו בעלי עוצמה מספקת כדי לטהר את בני ישראל מן המצריות.

ולמה ללכת רחוק – האם בנו לא דבקה הגולה? "קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מאשר את הגלות מישראל", אמר המנהיג הציוני שמריהו לוין עוד טרם הקמת המדינה. האם, למשל, התחדשות השיח העדתי בבחירות הללו, אינו התגלמות הגלות בתוכנו?

נחזור לבני ישראל במדבר. הם מקימים עגל זהב, רוקדים סביבו ושרים – אלה אלוהיך ישראל. חטא העגל נחשב לאחד החטאים החמורים של בני ישראל. התגובות של אלוהים ושל משה קשות, מהרג המוני בקרב החוגגים ועד רצון של האלוהים להשמיד את העם ולהקימו מחדש בזרעו של משה. הסמל לתגובת משה הוא ניתוץ לוחות הברית. יש כאן אמירה של משה הבזה לכלי הפולחן, אפילו כאשר מדובר בלוחות אלוהיים שנכתבו אישית בידי האל – אמירה המבטאת ניגוד מוחלט לעגל הזהב.

עגל הזהב נכנס לתודעה היהודית לדורות, כסמל לסגידה להבל וריק, עבודת אלילים. ובכל דור ודור אנו מתארים באמצעותו אליל אחר שאנו סוגדים לו, אם זה הבצע והחומרנות, תאוות הכבוד ועוד. השנה, למשל, ראוי לדבר על עגל המילקי.

מהו עגל הזהב על פי אהוד בנאי? השיר "עגל הזהב" מופיע באלבומו הראשון של בנאי, "אהוד בנאי והפליטים".

בנאי כותב את השיר בגוף ראשון רבים, בשם בני ישראל, כביטוי של אמפתיה והבנה למה שהוביל אותם למעשה. אין הוא מציג בפירוש תופעה מסוימת כאליל, שאותו מסמל עגל הזהב. אז מהו עגל הזהב בעיניו? זאת עלינו להבין בין השורות.

הוא פותח בשורות אפולוגטיות בשמם של בני ישראל: אנחנו בלב מדבר, אנחנו צמאים, ואילו אתה אי שם מעל העננים; משיח לא בא, לא מטלפן, לא מסמס ולא שולח ווטסאפ. אין שום אות, אין שום סימן, אנחנו אבודים, כעדר בלי רועה. אין מי שיכה על סלע וייתן לנו מים, אין מי שיורה לנו על כיוון. אנו יתומים. אנו מיואשים.

וכאן עובר אהוד בנאי לגוף שלישי, ומתוך הבנת תחושתם ורגשותיהם, הוא מתאר את מעשיהם: "הם יוצאים במחול טירוף, הם שוכחים את עצמם". החידוש של אהוד בנאי, הוא שעגל הזהב אינו תחליף לאלוהים אלא למשה, למנהיג. המנהיג הוא אב. האב אינו יורד אל העם, הוא מרוחק ונעדר, ולכן הם מוצאים אב חלופי, בתקווה שבניגוד למשה, הוא לא ינטוש אותם. הם, עדר נעזב, רוקדים סביבו ומתחננים אליו: "היה לנו לאב, אל נא תעזוב אותנו עכשיו". זוהי תמונה גרוטסקית, שהרי ברור שמדובר בפסל, בהבל וריק – והעדר הנעזב קורא אליו לשווא. אך כיוון שהוא פסל, הוא לא יכול ללכת ובטוח שהוא לא ינטוש אותנו כמשה.

בקריאה ראשונית, ניתן למצוא בשיר ביקורת על משה – על היותו מנהיג מרוחק, מתנשא שאינו יורד אל העם. אך אני רואה בכך ביקורת על עצם מושג המנהיגות, ובעיקר על העם הסוגד למנהיגות. אהוד בנאי מציג את המנהיגות כעגל הזהב.

כמובן שאין הוא מתנגד למנהיגות באשר היא, כפי שכאשר אנו מדברים על רדיפת הבצע כעגל הזהב, אין זו יציאה נגד הכסף כשלעצמו. הוא מתנגד להפיכת המנהיגות לפטיש, לאליל. הוא מדבר על סגידה למנהיג חזק שיעשה סדר, שיגיד לנו מה לעשות, שגורם לנו לתלות בו. כאשר אנו מאבדים את החשיבה העצמית, את העצמיות, כאשר אנחנו סוגדים למנהיג, אנו מאבדים חלק מן האנושיות שבנו, מצלם האדם שבנו. וכך, כאשר המנהיג נעדר, אנחנו אבודים. אנו רואים זאת היטב בכתות הסוגדות לגורו. עגל הזהב, לפי אהוד בנאי, הוא תופעת הגורו.

אלא שהתופעה הזאת אינה קיימת רק בכתות, אלא גם בעמים. האסונות הגדולים ביותר של המאה העשרים נבעו מסגידה כזאת של עם למנהיג. האם יש עם שהוא חסין מפני התופעה? האם העם היהודי, שיש בו מסורת כמעט אנרכיסטית, חסין מפני התופעה?

אהוד בנאי מזהיר אותנו מפניה, מפני עדריות ההמון הסוגד למנהיג, מפני עגל הזהב של הסגידה למנהיג.

אנחנו כאן בלב מדבר

צמאים למים חיים.

ואתה על ראש ההר

מעל העננים.

אין שום אות

אין סימן

כל כך הרבה ימים

במעגל סגור מסתובבים

סביב עגל הזהב.

אין מי שיכה על סלע

מי ייתן כיוון

באפילה כאן נלחמים על כל פירור

סביב עגל הזהב.

הוא לא יורד מראש ההר,

הוא לא יורד אל העם.

הם יוצאים במחול טירוף

ושוכחים את עצמם.

רוקדים סביב עגל הזהב,

סביב עגל הזהב.

מתחננים אליו, אל נא תעזוב אותנו עכשיו,

היה לנו לאב.

עדר נעזב, רוקד סביבו

קורא אליו לשווא.

עגל הזהב,

עגל הזהב.