הבלוג של אורי הייטנר

ב-12 בנובמבר 1940, התכנס הפרלמנט הבריטי לישיבת אבל מיוחדת, לזכרו של השר נוויל צ'מברליין, עד חצי שנה קודם לכן ראש הממשלה, שמת ממחלת הסרטן. הנואם המרכזי היה יורשו של צ'מברליין כמנהיג מפלגת השמרנים וכראש הממשלה, יריבו הגדול צ'רצ'יל. בהספדו אמר צ'רצ'יל: "נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל בידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם - אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי".

ניכרים דברי אמת, והספדו של צ'רצ'יל היה הספד של אמת. צ'מברליין לא היה בוגד ולא אדם שוחר רע. הוא היה פטריוט בריטי, שכל חייו פעל למען ארצו, והסכם מינכן לא נבע מרצון לחזק את היטלר, אלא באמת ובתמים מתוך רגש נאצל של אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום. אלא שהתלהבותו לשלום בכל מחיר, סימאה את עיניו, וגרמה לו לראות בבן שיחו פרטנר בעל כוונות טובות כשלו. בנאומו המפורסם עם רדתו מהמטוס שהחזיר אותו ללונדון מטקס חתימת ההסכם במינכן, הוא תיאר את ההסכם "סמל לרצונם של שני עמינו לא לצאת עוד לעולם למלחמה זה בזה". צ'מברליין חזר לארצו כגיבור לאומי, שהציל את בריטניה ממלחמה נוראה, כמי שהביא שלום לארצו. והיטלר צחק כל הדרך לאושוויץ.

גם אובמה הוא מנהיג שוחר טוב. הוא פטריוט אמריקאי המאמין בכל לבו שהוא משרת את שלומה של ארצו ואת שלום העולם במדיניותו. הוא באמת ובתמים ידיד של ישראל, וראש הממשלה היטיב לתאר בנאומו בפני בתי הנבחרים את תמיכתו בישראל. מניעים אותו, כמו את צ'מברליין לפניו, אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, שהנם בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם. וכמו צ'מברליין, גם הוא שוגה לראות בבן שיחו פרטנר בעל כוונות טובות כשלו, אך גם הוא מרומה ונגזל בידי איש זדון. מדיניותו עלולה להוביל להסכם מינכן 2, שבו הוא יחזור לארה"ב כמנצח, עם הישג היסטורי, וחמינאי יצחק כל הדרך לפצצה.

בתגובתו לנאום נתניהו, שלל אובמה את הדרישות שהעלה נתניהו כתנאי להסכם עם איראן, והסביר שאינן ריאליות, כי אין סיכוי שאיראן תקבל אותן. דברים אלה מעידים על מדיניותו – הסכם עם איראן בכל מחיר. בכל השנים הארוכות של הדיון העולמי על הדרך למנוע את התגרענותה של איראן, הייתה הסכמה שהדרך הרצויה היא הדיפלומטית. הסנקציות והאיום בפעולה צבאית היו אמצעי להושיב את איראן לשולחן המו"מ, כדי להגיע לפתרון דיפלומטי. אך הדיון היה על הדרך, לא על המטרה. המטרה הייתה הפסקת תכנית הגרעין האיראנית. כעת, אחרי שהסנקציות והאיום בפעולה הושיבו את איראן לשולחן המו"מ, נשכחה המטרה, ותחת הסכם שיגשים את המטרה, הפך ההסכם למטרה בפני עצמה. כדי להגיע לכך, יש להציע הצעות שתהיינה מקובלות על איראן. מאחר ומטרת העל של איראן היא הפיכתה למעצמת על גרעינית איסלמית, היא לא תסכים להסכם שיעצור אותה. וכך דוהר העולם להסכם שיְקָבֵּעַ את מעמדה של איראן כמעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות, תמורת הגבלות מסוימות במשך עשר שנים, שאינן אלא סמי הרדמה לעולם החופשי.

את נאומו, עם שובו ממינכן, סיים צ'מברליין: "אני מאמין כי זהו שלום בדורנו. לכו הביתה ושנו שנת ישרים".

הסכנה הגדולה היום לשלום העולם ולשלומה של ישראל, היא אותה שנת ישרים. היו לי ספקות, טרם נאומו של ראש הממשלה, אם זה הצעד הנכון, אולם בדיעבד אני משוכנע שטוב שהדברים נאמרו. מול ניסיונות ההרדמה של אובמה, השולח אותנו לישון שנת ישרים, נאומו של נתניהו היה שעון מעורר. 

* "ישראל היום"