על פי הסטריאוטיפ המוכר, "הקול הצף", זה שאינו משויך
אוטומטית למפלגה או לפחות לגוש מוגדר, הוא מצביע בלתי אידיאולוגי, מצביע אווירה,
זגזגן. אני כופר בסטריאוטיפ, ולפחות לגביי הוא חסר שחר. כל מי שקצת מכיר אותי,
יודע שאני אדם אידיאולוגי – שחי אידיאולוגיה, נושם אידיאולוגיה, מודרך אידיאולוגיה
והאידיאולוגיה מניעה אותי, את בחירותיי בחיים ואת החלטותיי. אני גם אדם פוליטי
מאוד, אכפתניק מאוד ודעתן. והנה, אני "קול צף" מובהק, במובן שאין לי
מפלגה, אין לי גוש, ועל פניו, מעקב אחרי רצף הצבעותיי מצביע על חוסר קוהרנטיות.
הסיבה לכך אחת – אין מפלגה המשקפת ומייצגת את האידיאולוגיה שלי. הייתה כזאת – "אחדות העבודה", אך הפעם
האחרונה שבה היא התמודדה בבחירות הייתה שנתיים לפני שנולדתי...
את הבחירה החשובה ביותר בחיי קיבלתי בגיל 17 – לחיות כל חיי בקיבוץ
אורטל, שקם באותם הימים. את ההחלטה קיבלתי עוד טרם ביקורי הראשון בקיבוץ. הייתה
זאת בחירה בדרך חיים שבה אגשים את האידיאולוגיה שבה אני מאמין; הן האידיאולוגיה
הסוציאל דמוקרטית, בחיים בקיבוץ והן האידיאולוגיה הציונית בהתיישבות בגולן. מאז
ועד היום לא חלף במוחי להרף עין הרהור על דרך חיים אחרת, חרטה או אפילו ספק קל בדרך
שבחרתי. לא בחרתי בדרך של מגורים בקיבוץ, אלא של חיים מלאים, אכפתיות עשיה ותרומה.
וכל חיי הם מאבק – מאבק לכך שהקיבוץ יהיה קיבוץ שיתופי אמתי, מצליח ומשגשג. מאבק
על ההתיישבות בגולן, קיומה ושגשוגה וסיכול כל ניסיון לעוקרה ולמסור את הגולן לאויב
הסורי. את כל חיי אני מקדיש למטרות הללו, שהן מטרות קדושות בעבורי.
מפלגה אינה ערך, אינה מטרה, היא אמצעי להגשמת מטרות ודרך. המפלגה
היחידה שבה הייתי חבר, פעיל וחבר בהנהגתה הייתה "הדרך השלישית". בכל
מערכות הבחירות, זולת השתיים בהן "הדרך השלישית" התמודדה, לא בחרתי
במפלגה שבה תמכתי ממש, עמה הזדהיתי באמת, אלא בחרתי בחירה פרגמטית שנראתה לי
כמשרתת בצורה הטובה ביותר את מדינת ישראל באותה נקודת זמן, על פי השקפתי. גם
ההצבעה הפרגמטית הזאת, היא בחירה אידיאולוגית מאוד.
אבי היה בית"רי, איש אצ"ל, חרותניק. כילד מעורה ומעורב
פוליטית משחר ילדותי, הושפעתי מן האווירה והדרך שספגתי בביתי. עם זאת, סקרנותי,
העניין שלי בהיסטוריה ובפוליטיקה, הביאו אותי מגיל צעיר מאוד להזדהות עם חלוצי
תנועת העבודה, אנשי העליה השניה והשלישית, תנועות הנוער החלוציות והפלמ"ח.
שתי ההשפעות הללו עיצבו את דרכי – להט ציוני, אהבת ארץ ישראל, גישה ניצית בנושאי
חוץ וביטחון והשקפה סוציאל דמוקרטית בענייני חברה וכלכלה.
בשורות הבאות אסקור את "קיצור תולדות הזיגזג"; הצבעותיי במערכות
הבחירות השונות.
1981 – הבחירות לכנסת העשירית
כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, הייתי נער בן 16. הייתי נער פוליטי
ודעתן. למרות התרגשותי הרבה בביקור סאדאת, ואף שהאמנתי בכנות רצונו בשלום והייתי
נכון לוויתורים עמוקים בסיני, התנגדתי בכל מאודי לנסיגה המוחלטת ובעיקר לעקירת
היישובים. בהחלטתו של בגין ראיתי ביטוי לחוסר היחס של הליכוד כלפי ההתיישבות
והאחיזה בקרקע, לא בדיבורים אלא בשורשים. פעלתי בתנועה לעצירת הנסיגה מסיני.
והצטרפתי לנוער התחיה.
הפעילות הראשונה שלי בנוער "התחיה" עם הצטרפותי, הייתה
הפגנה ליד ביתו של שר הביטחון עזר ויצמן, לאחר רצח 6 יהודים בחברון. בראשית ההפגנה,
החלו המפגינים לצעוק קריאות כמו "ויצמן רוצח יהודים". הבנתי במהרה
שמקומי אינו שם, נטשתי את המקום, עליתי על האוטובוס הראשון הביתה, והפסקתי את
פעילותי.
כעבור חודשים אחדים שוב התקשרו אליי מנוער "התחיה", לשאול
מדוע איני פועל. הסברתי. ענה לי איש הקשר, שחל שינוי בגישה. שהקיצונים שפעלו אז עזבו,
ומי שפועלים היום הם חבר'ה אחרים לגמרי. חזרתי, ואכן כך היה. וכך, לצד פעילותי
כרשג"ד בצופים, פעילותי יום ולילה בשבט הצופים, פעילות בגרעין לאורטל שכבר
פעל, פעלתי גם במסגרת תנועת התחיה.
האמנתי ברעיון שלמות הארץ. כעסתי על מפלגת העבודה הדוגלת בפשרה
טריטוריאלית. אף שהערכתי מאוד את יגאל אלון – לפני ואחרי מותו, ובמידה רבה ראיתי
בו מורה דרך, שללתי את דרך הפשרה הטריטוריאלית שהוא יזם. הזדהיתי עם אנשי תנועת
העבודה, חברי קיבוצים ומושבים, שהיו בין מייסדי תנועת "התחיה", ובהם
בניו של מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין (שכבר לא היה בין החיים) ואחרים. אהבתי
את הרעיון של "הולכים ביחד" – חילונים ודתיים, אנשים מן הימין ומתנועת
העבודה. הערכתי את הנהגת התנועה – יובל נאמן, גאולה כהן, חנן פורת ומשה שמיר.
הייתי פעיל בבחירות, והצבעתי לתנועת התחיה. הייתי אז בן 18, תלמיד כיתה
י"ב.
1984 – הבחירות לכנסת ה-11
בבחירות לכנסת ה-11 הייתי חייל. הצבעתי בעיצומה של הכנת סגל לקראת
מחזור חדש של קורס מ"כים שהדרכתי בו.
את מרבית שירותי עשיתי במלחמת לבנון הראשונה. עמדתי הייתה אמביוולנטית.
תמכתי במטרותיה המקוריות. ידעתי מההקפצות הרבות שלנו לפני המלחמה, עד כמה חסר שחר
השקר על ה"שקט" כביכול ששרר לאורך הגבול בשנה שקדמה למלחמה. אך התנגדתי
מאוד להתרחבות המלחמה ליעדים זרים אותם שללתי, להתערבות בפוליטיקה הלבנונית
הבוגדנית והמושחתת, וסלדתי ממנהיגותו חסרת המעצורים של שרון, שר הביטחון. לא תמכתי
במתנגדי המלחמה, אך גם לא הייתי בין תומכיה. הסכמתי עם חלק מן הביקורת על המלחמה,
אך הייתה לי גם ביקורת חריפה על מתנגדיה. הייתה לי גם ביקורת על תנועת התחיה,
שהתייצבה באופן אוטומטי כימין, בתמיכה חסרת ביקורתיות בכל צעד ועמדה קיצונים,
בנושא לבנון ובכלל.
אהבתי את ההתייצבות של הנהגת התחיה נגד המחתרת היהודית וגילויי
הכהניזם, ואף על פי כן, הרגשתי שהיא פחות ופחות מייצגת אותי, היא נמצאת מימין לי.
כאשר רפול הקים את צומת, שקלתי לתמוך בו, כיוון שראיתי בתנועה זו גלגול של זרם
שלמות הארץ בתנועת העבודה, למרות ביקורתי על מלחמת לבנון. "צומת" ו"התחיה"
התאחדו ורצו יחד. גם בבחירות הללו תמכתי בהם, אם כי בהרבה פחות התלהבות; הצבעה
מסויגת מאוד, כאלטרנטיבה שהעדפתי מתוך הקיים, אך לא בהזדהות של ממש.
בליל הבחירות הזדעזעתי מכניסתה של "כך" לכנסת ובחירתו של
"הרב" כהנא. ראיתי בכהניזם סתירה מוחלטת לרוח היהדות ולרוח הציונות, סוג
של פשיזם גזעני מאיים. שמחתי ש"התחיה", ובעיקר גאולה כהן, היו בין ראשי
הנאבקים להוצאתם מחוץ לחוק. אך עצם בחירתם עוררה בי תחושות קשות על ההקצנה בימין,
ודי הרחיקה אותי מן המחנה הזה.
1988 – הבחירות לכנסת ה-12
בשנותיי הראשונות לאחר הצבא, חל שינוי בהשקפת עולמי הפוליטית. אף
שהמשכתי להאמין בזכותנו על א"י השלמה, כפי שאני מאמין עד היום, הגעתי למסקנה
שכדי להבטיח את היותנו מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק, אין מנוס מפשרה
טריטוריאלית. התנגדתי לזרמים היוניים במפלגת העבודה, ללהט הוותרנות שלהם. אך תמכתי
בפשרה נוסח תכנית אלון – שבה ישראל מוותרת על חלקי א"י המאוכלסים בצפיפות
בערבים ומספחת את האזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות בערבים, שבהם ראיתי יעד להגשמת
הציונות בהתיישבות וריבונות, ולהבטחת גבולות בני הגנה למדינת ישראל. הצטרפתי לעמותת
"השידרה הכפולה" שנשאה את הדגלים הללו. באותן שנים (עוד טרם שחרורי
מצה"ל) התחלתי לכתוב מאמרים לעיתונות, בהם ביטאתי את השקפותיי. על העמדות
הללו נאבקתי כחבר פעיל בתנועה הקיבוצית.
לא הייתה מפלגה שנשאה ברמה את הדגל הזה – דגל הגולן, הבקעה וכו', לצד
נכונות לוויתורים. אולם באופן כללי, מפלגת העבודה הייתה הקרובה ביותר לדרך זו.
הזרם הניצי בתוכה, שנקרא "הזרם המרכזי", נשא את הדגל וחשתי קרבה אליו.
כיוון שמפלגת העבודה גם ביטאה במידה רבה את עמדותיי בנושאי חברה וכלכלה, אך טבעי
היה שאתמוך בה. בוודאי, אחרי פירוק המערך, פרישת מפ"ם ופרישת יוסי שריד שעבר
לר"צ.
הייתה לי ביקורת חריפה על הליכוד ועל שמיר. אך הייתה לי ביקורת חריפה
לא פחות על מפלגת העבודה ובמיוחד על פרס. חשתי שהעמדות שלה הולכות ונעשות יוניות
יותר ויותר, ושפרס עצמו מוביל את הקו הזה. למי להצביע?
עד הרגע האחרון התלבטתי בין שתי רשימות. האחת הייתה לאו"ר של
יעקב חסדאי. האמנתי מאוד בחסדאי האיש, שאותו פגשתי לראשונה בהרצאה בצבא, וקראתי
בשקיקה את ספריו "בעט ברזל" ו"אמת בצל המלחמה". הייתה לו
ביקורת נוקבת על המערכת הפוליטית, על השיטה, על השחיתות, על חוסר היושרה, על תרבות
השקר, על תרבות רדיפת הבצע. הוא היה בעל קו ניצי פרגמטי שהתאים לי. השניה הייתה
מימ"ד – המפלגה הדתית המתונה, שנשאה את הדגל של חיבור בין חילונים ודתיים
וחיזוק זהותה היהודית של מדינת ישראל בדרכי חינוך ושלום והתנגדה לחקיקה דתית וכפיה
דתית. גם גישתה המדינית הייתה "יונצית" והתאימה לי.
אולם על פי כל הסקרים שתי הרשימות לא עמדו לעבור את אחוז החסימה ולא
רציתי לבזבז את קולי. ממש ברגע האחרון החלטתי לתמוך, בלב כבד, בליכוד.
הנושא המרכזי על סדר היום של הבחירות היה הוועידה הבינלאומית. מפלגת העבודה תמכה
בה ושמיר התנגד בתוקף. אף שלא תמכתי בעמדותיו המדיניות של שמיר, ב"אף
שעל" שהיה קיצוני בעיניי, ראיתי בוועידה הבינלאומית מלכודת שבה מדינת ישראל
תבודד בלחץ בינלאומי מאסיבי לנסיגה לקווי 49'. לכך הצטרף חוסר האמון שרחשתי לפרס
(לצד הערכתי הרבה לרבין) ואי רצוני שהוא יבחר לראשות הממשלה.
אגב, בבחירות להסתדרות שנערכו זמן קצר לאחר מכן, תמכתי במפ"ם
בראשות יאיר צבן, שייצגה את השקפותיי החברתיות.
1992 – הבחירות לכנסת ה-13
לאחר הבחירות קמה ממשלת אחדות לאומית נוספת בראשות שמיר. שמחתי על כך
מאוד. בממשלה התייצב ציר מרכזי חזק בראשות שמיר ורבין, ומולו עמד שמעון פרס. בצד
השני ניצבו שרי החישוקים של הליכוד, שרון, לוי ומודעי, שאיגפו אותו מימין. לשרי
החישוקים לא האמנתי, ראיתי בהם קואליציה של אמביציה לשמה. את שמיר ורבין הערכתי,
תמכתי בהם וסמכתי עליהם.
בשנת 90' התפרקה הממשלה בעקבות התרגיל המסריח של פרס. ראיתי בתרגיל
עצמו ובפרס אישית את התגלמות הכיעור שבפוליטיקה; פוליטיקה המבוססת על כזב, כחש, מניפולציות
מכוערות, כוחנות ורדיפת שלטון שלוחת רסן.
אולם ביקורתי כלפי ממשלת שמיר הלכה והתגברה. שללתי את עמדתו הקיצונית,
עמדת ה"אף שעל" וההתנגדות לכל ויתור טריטוריאלי. חשתי שעמדתו מסכנת את
ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ולא הבנתי איך האינתיפאדה אינה גורמת לו לחשיבה
מחדש. התנגדתי לדרכה החברתית כלכלית של הממשלה, לכניעתה לסחטנות החרדים בנושאים
שונים. הרגשתי שישראל דורכת במקום.
בדיעבד, שיניתי את דעתי על ממשלת שמיר. שמיר היה בעיניי אחד מראשי
הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. בנושאים המדיניים והביטחוניים הוא היה זהיר
מאוד ונמנע משגיאות היסטוריות, אך עיקר מעייניו והנושא שבו עסק יותר מכל, היה
העליה מבריה"מ ואתיופיה וקליטתם. בדרכו הנחושה, ללא הכריזמה מן הסוג של
מנהיגים כבן גוריון ובגין, הוא הוליך מדיניות שלמעשה סגרה את שערי ארה"ב בפני
יהודי בריה"מ כ"פליטים" וניתבה אותם למולדתם. הוא הוביל מהלכים
דרסטיים שיצרו קורת גג למיליון עולים בתוך שנים ספורות. מבצע שלמה עליו הוא החליט
ועל ביצועו ניצח, לעליית יהדות אתיופיה, היה אחד המבצעים הציוניים החשובים בתולדות
המדינה. גם כאשר הדבר כמעט הביא לנפילת שלטונו, הוא עמד מול לחץ החרדים להתנתק
מיהדות ארה"ב באמצעות חקיקה השוללת גיורים רפורמיים וקונסרבטיביים. הדברים
נעשו ללא רעמים וברקים, בצניעות, ללא פרגון תקשורתי, ובזמן אמתי לא ראיתי את שמיר
בגדולתו, כפי שאני רואה אותו בפרספקטיבה של 25 שנים.
כאשר רבין ניצח את פרס בפיירמריז, התחלתי לשקול תמיכה במפלגת העבודה.
השתתפתי בכמה מפגשים עם רבין והתרשמתי מאוד. שני ביקורים של רבין בגולן בשבועיים
שלפני הבחירות, ובהם ביקור באורטל יום לפני הבחירות, בהם נשבע אמונים לגולן
ולשמירתו בידי ישראל, והבטיח לפתח את הגולן ולחזקו, שכנעו אותי. בלב כבד הצבעתי
למפלגת העבודה בראשות רבין.
1996 - הבחירות לכנסת ה-14 ולראשות הממשלה
רבין אכזב קשות. מיד אחרי הבחירות החל לשאת ולתת על נסיגה מהגולן.
הייתי דובר ועד יישובי הגולן ומראשי המאבק נגד הנסיגה.
תמכתי, על אף חששות רבים והסתייגויות רבות, בהסכם אוסלו. רבין עמד אז
על עקרונות הפשרה הטריטוריאלית שבהם דגלתי, אך חשתי בעליית הגורמים היוניים
והשתלטותם ההדרגתית על מפלגת העבודה.
שבועות אחדים אחרי הבחירות, התחרטתי על ההצבעה ורציתי בנפילת הממשלה.
קיוויתי מאוד שהגורמים הניציים במפלגת העבודה יפרשו ויקימו את תנועת העבודה החדשה,
ברוח "אחדות העבודה" של פעם.
הייתי בין מייסדי "הדרך השלישית", בין הדוחפים להקמתה ובין
התומכים המובהקים בהפיכתה מתנועה חוץ פרלמנטרית למפלגה. הייתי חבר בהנהלתה. התגייסתי
כל כולי להצלחתה בבחירות.
היו אלו, לראשונה, בחירות בשני פתקים – פתק לכנסת ופתק לראשות הממשלה.
היה לי ברור שאתמוך במועמד שנגד הממשלה.
את רצח רבין לקחתי קשה מאוד, ראיתי בכך ועד היום אני רואה בכך את
האסון הלאומי הגדול ביותר שקרה לנו. אך הפרדתי בין הזעזוע מן הרצח ומן ההסתה של
הימין הקיצוני, לבין העמדה הפוליטית הלגיטימית לחלוטין של התנגדות לרבין ולממשלתו
(כולל של הימין המתנגד לכל ויתורים, שלא ייצג את עמדותיי, אך ניהל מאבק דמוקרטי
ראוי).
המועמד של הליכוד לראשות הממשלה היה נתניהו. את נתניהו לא הערכתי
ומאוד לא רציתי שיבחר לראשות הליכוד. אך היה לי ברור שאצביע בעדו, נגד רבין וכמובן
נגד פרס.
נהגתי לומר אז, ש"לעולם לא אסלח לשמעון פרס שבגללו אני נאלץ
לתמוך בנתניהו" וש"אילו הסוס של קליגולה היה מתמודד נגד פרס הייתי מצביע
לסוס".
בבחירות הצבעתי בעד נתניהו ו"הדרך השלישית". נתניהו הפתיע וניצח ו"הדרך השלישית" קיבלה 4 מנדטים.
1999 – הבחירות לכנסת ה-15 ולראשות הממשלה
אחרי בחירות 1996 תמכתי בהצטרפות "הדרך השלישית" לממשלת
נתניהו. אולם מהר מאוד חשתי מיאוס מנתניהו ומאופן ניהול המדינה. פרשת בר-און תמורת
חברון, הייתה בעיניי מגה-שחיתות, ניסיון להעמיד בראש התביעה נציג של עבריין מושחת –
אריה דרעי, תוך שילוב ענייני מדיניות מהותיים בעסקה המושחתת.
נאבקתי, ללא הצלחה, למען פרישת "הדרך השלישית" מן הממשלה.
רציתי בריצה משותפת של "הדרך השלישית" עם "ישראל בעליה"
(שרנסקי), מימ"ד וגורמי מרכז אידיאולוגיים נוספים (להבדיל מהבלון הנפוח מן
הסוג של מפלגת המרכז), אך גם זה לא קרה.
למרות שהייתה לי ביקורת פנימית לא מעטה, תמיכתי ב"דרך
השלישית" הייתה יציבה. תמכתי בה בכל מאודי, ופעלתי להצלחתה בבחירות.
אך במי לבחור לראשות הממשלה? לא יכולתי להצביע לנתניהו, שראיתי בו
גורם המשחית את החברה הישראלית. התנגדתי בכל מאודי לדרכו החברתית כלכלית,
הקפיטליסטית הקיצונית (שלא אפיינה את הליכוד לפניו) המנפצת את מדינת הרווחה,
וראיתי בה הרס של מדינת ישראל. אך לא יכולתי להצביע לברק, שהתנגדתי לדרכו המדינית
ובמיוחד בנושא הגולן, אם כי לא העליתי על דעתי עד כמה הוא ירחיק לכת, כי הוא נחשב
לאיש המחנה הניצי במפלגת העבודה.
בבחירות לראשות הממשלה הטלתי, בפעם היחידה בחיי, פתק ריק, פתק צהוב. לכנסת
הצבעתי ל"הדרך השלישית", אך היא הייתה רחוקה
מאחוז החסימה והתפרקה.
2001 – בחירות מיוחדות לראשות הממשלה
אהוד ברק ניהל מדיניות הרסנית. יותר מכל ראש ממשלה אחר הוא ניסה בנחישות
להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. אנו ניהלנו נגדו מאבק נחוש וניצחנו.
לאחר מכן הוא עבר לטפל בסוגיה הפלשתינאית. בקמפ-דיוויד הוא נטש את
דרכה של מפלגת העבודה, מחק את כל הקווים האדומים של רבין, עקף את מרצ משמאל והציע
נסיגה מלאה כולל מבקעת הירדן וחלוקת ירושלים, כולל ירושלים העתיקה, על דעת עצמו,
ללא כל דיון בממשלה ובקבינט. ראיתי בו מנהיג מסוכן, יהיר ונמהר, חסר אחריות, מוכה
שגעון גדלות, המאמין שבשבועיים הוא יכול לפתור סכסוך של מאה שנה, הבז לכל מי ומה
שהיה לפניו ומוליך את מדינת ישראל לאסון.
אחרי שערפאת דחה על הסף את הצעתו, בגלל "זכות" השיבה, במקום
להודיע שכעת הצעתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא המשיך לזחול לוויתורים
נוספים. הוא דחף את קלינטון להפוך את תכנית ברק ל"מתווה קלינטון" שכלל
ויתורים נוספים. מדיניותו הנמהרת הובילה למתקפת הטרור הפלשתינאית שבה נהרגו ונרצחו
למעלה מ-1,500 ישראלים. ותחת אש הוא עוד זחל לטאבה ברגע האחרון לפני הבחירות,
בניסיון לחלץ הסכם בוויתורים נוספים.
ראיתי בהפלתו משימה לאומית. מולו עמד שרון. בתקופת מלחמת לבנון
הראשונה, סלדתי משרון וראיתי בו אדם מסוכן. בתקופת המאבק על הגולן הכרתי אותו
אישית, והופתעתי מהפער בין התדמית לבין הדמות שגיליתי.
תמכתי בשרון ואף פעלתי לבחירתו.
שמחתי מאוד על ניצחונו.
2003 – הבחירות לכנסת ה-16
שרון ביטל את הבחירה הישירה לראשות הממשלה, ושוב הבחירות היו בפתק
אחד. "הדרך השלישית" כבר לא הייתה קיימת ולא היה לי במי לתמוך.
הערכתי את שרון, בעיקר על מבצע "חומת מגן" ומלחמתו הנחושה
בטרור, אך סלדתי מפרשיות השחיתות שנקשרו אליו. בעיקר התנגדתי לדרך הכלכלית של
ממשלתו.
למפלגת העבודה שהלכה והתיוננה ואימצה עמדות הרחוקות מאוד מדרכה
המסורתית, אפילו לא העליתי על דעתי להצביע.
בחרתי ב"ישראל בעליה", מפלגתו של שרנסקי. שרנסקי היה גיבור לאומי שהערצתי עוד מנעוריי, בזכות מאבקו הנחוש במשטר
הסובייטי כמתנגד משטר וכאסיר ציון. כנ"ל מספר 2 שלו – יולי אדלשטיין.
לאדלשטיין התקרבתי כאשר הצעתי לו לעמוד בראש לובי הגולן בכנסת, אחרי נפילת "הדרך
השלישית".
"ישראל בעליה" נקטה בקו מרכזי, שהיה קרוב למדיי לקו של
"הדרך השלישית", וכאמור, רציתי באיחוד בין המפלגות. התאכזבתי מתוצאות
הבחירות, בהן "ישראל בעליה" קיבלה רק שני מנדטים. לא אהבתי את ההצטרפות
שלה לליכוד מיד אחרי התוצאה המאכזבת, למרות שבהחלט הבנתי את ההחלטה.
2006 – הבחירות לכנסת ה-17
היו אלו הבחירות שאחרי ההתנתקות. התנגדתי להתנתקות והצבעה
ל"קדימה" לא עלתה על דעתי. גם לא הצבעה לליכוד בראשות נתניהו, שתמך
בהתנתקות, אח"כ התנגד להתנתקות ובעיקר – הוביל כשר האוצר מדיניות של הרס
מדינת הרווחה, שראיתי בה איום על עתיד החברה הישראלית.
בבחירות תמכתי ב"תפנית" בראשות עוזי דיין. תמכתי בעוזי דיין אידיאולוגית ואישית. אני מאמין באיש ותומך בחלק ניכר
מעמדותיו. הוא הקים את כנס שדרות לחברה – הכנס החברתי החשוב ביותר במדינה, והעלה
על סדר יומה של המדינה את הסוגיה החברתית, שהייתה מאוד שולית ובלתי פופולרית באותם
ימים. שעה שהתקשורת סגדה לעושר ולעשירים והעלתה על נס את הטייקונים, הוא הקים
כאנטיתזה לכנס קיסריה הנוצץ את כנס שדרות העממי.
הוא הניף את דגל המלחמה בשחיתות והציג קו מדיני ביטחוני מרכזי עם נטיה
ניצית.
לצערי, "תפנית" לא עברה את אחוז החסימה.
2009 – הבחירות לכנסת ה-18
בבחירות לכנסת ה-18 הצבעתי ל"בית היהודי", בראשות פרופ' דניאל הרשקוביץ ואורי אורבך. הסיבה העיקרית לכך הייתה
שלא הייתה אף מפלגה שבאמת תמכתי בה, ולא נותר לי אלא לבחור ברע במיעוטו.
אך "הבית היהודי", ללא "האיחוד הלאומי", הובילה
קו מרכזי ומתון, לא מתלהם, שולל כל כיוון גזעני, מקדם דרך של אחדות לאומית ובעיקר
מייצג יהדות מתונה ופתוחה. רציתי לחזק את הקו הזה, שראיתי בו אלטרנטיבה להקצנה
הדתית. ראיתי ב"בית היהודי" את בני הברית של ההתחדשות היהודית בה אני
פעיל ובה אני מאמין ורציתי לחזקה.
היו אלו הבחירות של "ציפי או ביבי". רציתי בניצחון הליכוד,
ולו כדי להעניש את "קדימה" שראיתי בה את מפלגת השחיתות, מפלגת המושחתים
ואת המפלגה שהציגה את הקו המדיני הוותרני וההרסני ביותר בתולדות המדינה, תוך שהיא
מתהדרת בהיותה מפלגת מרכז. אמנם אהוד אולמרט, איש הציבור המושחת ביותר בתולדות מדינת
ישראל כבר לא עמד בראשה, אך גם לציפי לבני התנגדתי מאוד.
רציתי בהענשת המפלגה הזאת, אך לא רציתי לתמוך ישירות בליכוד ובנתניהו.
ברור היה שמפלגת "הבית היהודי" תלך עם הליכוד, והעדפתי לתמוך בה.
2013 – הבחירות לכנסת ה-19
אחרי שאבו מאזן דחה את הצעותיו של אולמרט, הגעתי למסקנה שהוויכוח
המדיני הקורע את החברה הישראלית הוא ויכוח עקר. היטיב לנסח זאת אחמד טיבי, שאמר שהמקסימום
שישראל יכולה להציע רחוק מהמינימום שהפלשתינאים יכולים להסכים לו. היה לי ברור
וברור לי גם היום, שכל עוד ישראל לא תסכים ל"זכות" השיבה, כלומר לוותר
על היותה מדינה יהודית ולהסכים להצפה במיליוני פלשתינאים, אין סיכוי להסכם. ומאחר
שברור לי, שגם מרצ, אפילו בראשות זהבה גלאון, מתנגדת לכך, הסוגיה המדינית היא מרכיב
חשוב פחות בהחלטתי למי להצביע, לעומת הנושא החברתי כלכלי.
במשך עשרות שנים, החיים הציבוריים בישראל השתעבדו לנושא המדיני. הוא
שהגדיר את הימין והשמאל – למשל, נחמיה שטרסלר, נושא דגל הקפיטליזם הדרוויניסטי
החזירי, נחשב "שמאל" בשל עמדותיו המדיניות. בנושא החברתי והכלכלי, הגישה
הקפיטליסטית הייתה לקונצנזוס, כאשר התקשורת כולה הובילה אותה במרוץ של הערצת העושר
והעשירים, ובכך שרתה את קומץ המשפחות שלמעשה השתלטו על כלכלת המדינה ואף על
התקשורת (משפחות מוזס, נמרודי, שוקן וכו').
משבר הקפיטליזם ב-2008 בישר את ההתפכחות והשינוי (בכל העולם ובישראל)
וביתר שאת – המחאה החברתית ב-2011. תמכתי במחאה והשתתפתי בה (בקריית שמונה
ובגולן).
הביטוי הפוליטי של הרוח החדשה היה בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות
מפלגת העבודה. שלי העלתה באמת ובתמים, מתוך אמונה אמתית ולא כגימיק בחירות נוסח
"הזקנה במסדרון", את הצדק החברתי והערבות ההדדית על ראש שמחתה. זה היה
הנושא למענו נכנסה לפוליטיקה, פעלה בו כח"כית, עליו רצה לראשות מפלגתה וכראש
המפלגה - לכנסת.
אני רואה בשלי יחימוביץ' מנהיגה אמתית, דבקה באידיאולוגיה החברתית
ונחושה להגשים אותה ולא פחות חשוב, מנהיגה ישרת דרך ונקיית כפיים.
יחימוביץ' יצאה נגד השיח של שנאת מתנחלים, שהוא שיח אנטי חברתי ואנטי
סולידרי, ונגד השקר המאשים את המתנחלים בחוליי החברה והכלכלה הישראלית.
את הנושא המדיני היא הורידה למקום נמוך בסדר העדיפויות. אמנם, עמדותיה
המדיניות הן עמדות מפלגת העבודה מאז המהפך האידיאולוגי שחולל בה ברק ("מתווה
קלינטון", בלשונה, כי הס מלהזכיר את המילים הגסות ברק ואולמרט), אך מתוך הבנה
שאין פרטנר פלשתינאי לדרך הזאת, היא העדיפה להתמקד בנושאים החברתיים.
אחרי מפח הנפש שנחלתי ב-1992, לא האמנתי שאצביע שוב למפלגת העבודה, אך
לאחר לבטים קשים, מתוך העדר אלטרנטיבה ובשל הערכתי האישית הרבה לשלי יחימוביץ',
בחרתי במפלגת העבודה.
2015 – הבחירות לכנסת ה-20
שלי יחימוביץ' הודחה בפריימריז. הרצוג נבחר תחתיה. חברי מפלגת העבודה
העדיפו אדם שהיה מעורב בפרשת שחיתות פוליטית חמורה (עמותות ברק) ושתק בחדרי
החקירות, על פני מנהיגה ישרה, נקיה והגונה. לא בכדי המפלגה הזאת הריצה את פואד
לתפקיד נשיא המדינה.
מפלגת העבודה ירדה מן הפרק, מבחינתי. אמנם היא נהגה באחריות במלחמת
"צוק איתן", אך הזדעזעתי מכך שאימצה את הקו ה"שמאלני"
הרדיקלי, ובראש ובראשונה בנושא חוק הלאום. לצערי, גם שלי יחימוביץ' הייתה בין
נושאי הדגל של הקו הזה. חוק הלאום הוא חוק בן גוריוני מובהק, ברוח מגילת העצמאות.
בהתנגדות לו, נשמעו מצד מפלגת העבודה מסרים המושפעים מאוד מן הרעל הפוסט ציוני,
המציג סתירה, כביכול בין מדינה יהודית ודמוקרטית.
היה לי קשה לראות כיצד מפלגת העבודה מידרדרת, מתמיכה בפשרה
טריטוריאלית נוסח תכנית אלון כדי להבטיח את היותה מדינה יהודית ציונית עם רוב
יהודי מאסיבי, דרך נכונות לנסיגה מוחלטת ושלום בכל מחיר, דרך אימוץ להג
"אקיבוש" ולפתע גם כפירה בעיקרי הציונות. צר היה לי לראות איך רוחות של
"שמאל" רדיקאלי, לא ציוני, משפיעות עליה.
אני חייב לציין – המחנ"צ הוא ציוני. איני כופר בפטריוטיות של
הרצוג, לבני ורוב חברי מפלגת העבודה. אלה אנשים שמדינת ישראל יקרה להם וחשובה להם
לא פחות מכפי שהיא חשובה לי. אבל עשרות שנות שטיפת מוח פוסט ציונית החלו להשפיע
עליה ולהחליש את המערכת החיסונית שלה.
אני שולל גם את דרכו של הליכוד ונתניהו, בעיקר בתחום החברתי כלכלי, אך
גם את אופי התנהלותו האישית, הנהנתנית, הרהבתנית והראוותנית, שאני רואה בה שחיתות
מוסרית, העדר דוגמה אישית, גם אם אינה פלילית. בפירוק הממשלה וטלטול מדינת ישראל
לבחירות מיותרות ויקרות אני רואה כגחמה אישית של מנהיג שאימץ גישה של "המדינה
זה אני", ונהג בחוסר אחריות לאומית משווע.
אני תומך בדרך כלל בדרכו של נתניהו בסוגיה האיראנית, כולל נאומו המצוין
והחשוב בפני בתי הנבחרים. העמדה של המחנ"צ והשמאל בנושא הזה חסרת אחריות,
ומעדיפה אינטרס פוליטי ואלקטורלי צר על פני טובת המדינה.
מערכת הבחירות הזאת העצימה את הצדדים המכוערים בחברה הישראלית, של
שנאה, קיטוב ומחנאות. הוליכו זאת בעיקר אנשי "רק לא ביבי" ובראש
ובראשונה נוני מוזס ועיתוניו, במערכת הסתה והכפשות חסרת תקדים. אך גם נתניהו
והליכוד לא טמנו את ידם בצלחת – בהתערבות הגסה בפרס ישראל ובתעמולה ארסית ומסיתה
כלפי יריביהם. אני רואה בקיטוב המעמיק והולך סכנה לאומית גדולה יותר מכל איום
ביטחוני וכלכלי.
בבחירות הללו החלטתי לתמוך ב"כולנו" – כמפלגה המשדרת אהבת ישראל, אחדות ישראל, מתינות ושפיות כנגד כל
אותה שנאה וקיטוב הרסניים, המאיימים על החברה הישראלית. אני תומך במסר החברתי שהוא
מייצג, אף שאני חולק עליו בכמה סוגיות יסוד (ובראשם הפרטת רשות מקרקעי ישראל, לה
אני מתנגד). אני רואה בו את הלוחם הגדול בטייקוניזם, כפי שהוכיח בעבר, ומאמין ביכולתו
לעמוד מול כוחם המערב הון-שלטון-עיתון. אני מאמין שהוא נחוש להתמודד עם קרטל
הבנקים המסחריים כפי שנהג בנושא הסלולר, מתוך סלידתו מריכוזיות בכלל ומריכוזיות
טייקוניסטית פרטית בפרט. כחלון ומפלגתו תומכים במדינת הרווחה ושוללים את הקיצוצים
בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה. הקו המדיני ביטחוני של "כולנו" ניצי.
אני מאמין ש"כולנו" תצטרף לכל ממשלה שתבחר, ותהיה גורם
שפוי, ממתן ומאזן בתוכה, משקל נגד לכוחות ההרסניים הדוחפים להקצנה ולקרע לאומי.
לכן, בין האלטרנטיבות הקיימות, החלטתי לבחור הפעם ב"כולנו".
****
רק פעמיים הצבעתי ברציפות לאותה רשימה. רק פעם אחת הצבעתי למפלגת
השלטון. אני יודע שיש מי שיראו בביוגרפיה האלקטורלית הזאת "זגזוג".
אבל אני דווקא רואה בה קוהרנטיות רבה – חוט שדרה ציוני פטריוטי, המביא
אותי לשקול בכל מערכת בחירות מה הדבר הנכון והטוב באותה נקודת זמן למדינת ישראל,
בלי להיות כבול לאף מפלגה ולאף מחנה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
