בשנת 1995 הדליף ראש האופוזיציה בנימין נתניהו בנאום מעל דוכן הכנסת
את מסמך שטאובר – נייר מטה שהוכן לקראת פגישה של הרמטכ"ל אמנון שחק עם עמיתו
הסורי. תוכן המסמך היה עמדות ישראל בנושא סידורי הביטחון אחרי נסיגה מלאה מהגולן.
באותה שעה הכחישה הממשלה את נכונותה לנסיגה מלאה, וטענה שהיא מוכנה ל"נסיגה
בגולן, לא מהגולן". המסמך הוכיח, לכאורה, שהממשלה מסתירה מן הציבור את כוונתה
האמתית.
ביקורת חריפה נמתחה על נתניהו, בעיקר עקב הדלפת מסמך מסווג, אך לגופו
של עניין נאמר, שבסך הכל מדובר ב"נון פייפר", במסמך העוסק בשאלה
היפותטית, שאין בו נכונות לנסיגה מלאה, אלא הצגה עקרונית של דרישות הביטחון של
ישראל אם וכאשר תעלה הסוגיה ועוד. נתניהו, בצדק, לא קיבל את ההסבר הזה. "נון
פייפר" כזה מלמד על כוונות, מקדים את השלב הבא במו"מ וסופו להיהפך
לפייפר.
בדיעבד, שנים אחדות מאוחר יותר, התברר שלא זו בלבד שה"נון
פייפר" גילה את העמדה האמתית של הממשלה, אלא שכבר ב-1993 הסכים רבין,
עקרונית, לנסיגה מלאה. ההסכמה הייתה במסגרת "הפיקדון". פרשת
"הפיקדון" ממחישה את הדינמיקה של מו"מ וויתורים, ולכן כדאי מאוד
ללמוד ממנה.
בביקור של רבין בארה"ב באוגוסט 1993, הוא הסכים לראשונה למה שעד
אז התנגד לו – קבלת העיקרון של נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67. אולם לא הייתה זו הצעה
רשמית לסורים. רבין הציג את העמדה הזאת לאמריקאים כפיקדון – הוא הציג שורה של
שאלות לאסד, בנוגע למהות השלום והסדר הביטחון והתיר לאמריקאים להציג את הפיקדון
לאסד רק אם ישיב בחיוב על שאלותיו. הוא הקפיד לציין שהפיקדון אינו עמדה רשמית
במו"מ אלא "הנחה", במובן של אמירה היפותטית. הוא עמד בתוקף על
הסודיות המוחלטת של המהלך. הוא גם הזכיר שהוא עומד על כך שהנושא יובא למשאל עם
בישראל.
ומה קרה? אסד לא השיב, בוודאי לא בחיוב, בוודאי לא את התשובות להן
רבין ציפה. אך בניגוד להתחייבות האמריקאית, מזכיר המדינה כריסטופר העביר את
הפיקדון לאסד. רבין זעם, הוא ראה במעשהו של כריסטופר, בצדק, מעילה באמון. אך לא
היה לו להלין אלא על עצמו. מילה שיצאה מן הפה – קשה לקחת אותה בחזרה. מילה שנכתבה
והועברה לצד אחר, קשה לחזור ממנה. כך היה ברבים מן המשאים והמתנים של ישראל עם
שכנותיה.
מרגע שהסורים קיבלו את הפיקדון מידי האמריקאים, היה כמעט בלתי אפשרי
להציג עמדה פשרנית פחות. האמירה ההיפותטית הייתה לעמדה רשמית.
על רקע הסיפור ההיסטורי הזה, אני בוחן את פרשת המו"מ שניהל בלונדון
באוגוסט 2013 נציגו של נתניהו יצחק מולכו עם הנציג הבלתי רשמי של אבו מאזן חוסיין
אגהה, שפרטיו נחשפו בכתבה של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", סמוך
לבחירות. במסמך הסכים מולכו לוויתורים מרחיקי לכת, קבלת העיקרון של הקמת מדינה
פלשתינאית עצמאית ונסיגה ישראלית לקווי 49' עם חילופי שטחים, וויתורים מרחיקי לכת
גם בעמדת ישראל בנוגע לירושלים ובקעת הירדן. פרטים דומים נחשפו כחצי שנה קודם לכן
בידי ברק רביד בנוגע למו"מ על מסמך קרי ב-2014.
בתגובה אמרו נתניהו ואנשיו, שכלל אין המדובר במו"מ, ואין זו עמדה
ישראלית, אלא מדובר בגיבוש נייר עמדות אמריקאי שיהווה בסיס למו"מ ושני הצדדים
יכולים להתנגד לכתוב בו, ומכאן שברנע שקרן.
אכן, ברנע לא הזכיר שמדובר בגיבוש נייר העמדה האמריקאי, אך הוא כתב שהמסמך נועד
להיות בסיס לשיחות. ראוי היה שיזכיר, שהמסמך נועד להיות מסמך אמריקאי שיהווה בסיס
לשיחות. אך אין זה הבדל מהותי.
אם המדובר בנייר אמריקאי, למה ניסחו אותו שליחיהם של מנהיגי ישראל
והפלשתינאים? לְמה נועד הנייר האמריקאי הזה?
ארה"ב היא המתווך במו"מ. ארה"ב כמעצמה, אינה רואה את
עצמה רק כמנחה דיון שבו כל צד יציג את עמדתו, הפערים יהיו גדולים והמו"מ יתפוצץ
מיד. היא רוצה להגיש נייר הסכמות כללי, שיהיה בסיס למו"מ. כדי שנייר ההסכמות
יהיה אפקטיבי, המתווך בונה אותו עם נציגי שני הצדדים. כמובן שהמסמך אינו הסכם
רשמי, אך הוא קובע את מסגרת העמדות, שעל פרטיהן יתקיים המו"מ האפקטיבי. כמובן
שבמו"מ יוכל כל צד להסתייג מפרטים אלה או אחרים במסמך. אך ברור שהצדדים לא
יוכלו להתנגד לעקרונות המסמך, שנציגיהם ניסחו. כלומר, כאשר נציגו של ראש הממשלה
חתם על מסמך כזה, לא יכול לבוא ראש הממשלה למו"מ ולטעון שהוא מתנגד לכל
נסיגה. הוא יכול להתמקח על הפרטים. הפרטים הם חשובים. כל פרט קטן עלול להביא לכישלון
המו"מ. אבל אם ייחתם הסכם, הוא יהיה לפי העקרונות שגובשו מראש.
לכן, התנערותו של נתניהו מן המסמך בעקבות הפרסום, אינה רצינית ואי
אפשר לקבל אותה. המסמך הזה מפרט את הוויתורים להם נכון נתניהו. המסמך הזה מנבא את
הוויתורים להם הוא יסכים גם בעתיד.
יתכן שכל הוויתורים של נתניהו הם ויתורים טקטיים, שנועדו לגלגל את
הכדור לצד השני, על מנת שהפלשתינאים יהיו אומרי הלאו, ובכך להימנע מבידוד מדיני
ומשבר ביחסים עם ארה"ב. ואכן, מי שדחה את הוויתורים, הן של נתניהו והן של ברק
ואולמרט היו הפלשתינאים. אפשר לומר על הוויתורים של נתניהו שהם לא היו ויתורים
אמתיים, ועובדה שלא נסוגונו בעקבותיהם מאף גרגר חול. זה נכון, אך כך היה גם בעקבות
הוויתורים של ברק ואולמרט. הסיבה לכך היא שהפלשתינאים אינם מוכנים לוותר על
"זכות" השיבה.
אולם אילו הפלשתינאים הבריזו והיו מוכנים להסכם על בסיס הנייר הזה? מה
היה קורה אז? נתניהו היה בולע את המילים שאמר? הוא יכול היה לחזור בו לגמרי מן
ההסכמות? מדינאי חייב בגמישות מסוימת, אך הוא חייב לעמוד על עקרונותיו הבסיסיים
ולא לזוז מהם. בדיוק כפי שהפלשתינאים אינם זזים מעקרונותיהם.
ראש ממשלה צריך לחשוב קדימה, גם על המשמעות התקדימית של הסכמותיו,
במו"מ עתידי שינהלו יורשיו.
****
כאשר נדרש רבי אמנון ממגנצא,
לו מיוחס הפיוט "ונתנה תוקף", להמיר את דתו, הוא ביקש מן ההגמון שלושה
ימים להרהר בדבר. הוא לא חזר כעבור שלושה ימים, ולבו ייסר אותו על כך שהעלה על דל
שפתיו את עצם האפשרות של המרת הדת. כשהובא בכוח לפני ההגמון, ביקש לקצוב בעצמו את
עונשו. "ויען רבי אמנון: אכן, אדוני, אני משפטי,
כי הלשון אשר דיבר ותכזב לך - דינה לחתכה. כי חפץ רבי אמנון לקדש את השם עבור הדיבור
אשר דיבר בפה".
רבי אמנון ממגנצא לא היה פוליטיקאי ולא מדינאי, ומדינאי מחויב ביתר
גמישות ומשחק פרגמטי. אך יש דברים שאין אומרים בע"פ ואין מעלים על הכתב.
כשמדובר בעקרונות היסוד, אי אפשר לשחק בהם. ומי שאינו מוכן באמת לוותר על עקרונותיו,
אל יכתוב מסמכים שבהם הוא ויתר עליהם. הליכה על הסף היא הימור מסוכן הטומן בחובו
נפילה לתהום.
איני איש של "אף שעל". אני תומך בוויתורים על חלקי א"י
כדי להבטיח מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק. אך אני שולל מכל וכל ויתורים
גורפים ומסוכנים מן הסוג שהופיע במסמך שהודלף.
אם העמדות שהופיעו במסמך מבטאים על דרכו של נתניהו, עליו לומר זאת
בפומבי. אם לא – אל יחתום על הסכמים כאלה.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
