"שנתניהו יקים ממשלה
צרה על טהרת הימין, עם השותפות הטבעיות, בלי עלה תאנה ובלי שעירים לעזאזל.
שיתמודד... ונפגש בבחירות".
אמירה זו, בניסוח זה או אחר, נפוצה מאוד בימים שמאז הבחירות.
היא מתחברת היטב לאמירה אחרת, מן הקוטב הימני: "הגיע הזמן שסוף
סוף נקים ממשלה לאומית אמתית, שסוף סוף נשלוט ללא מורא, נחוקק חוקים שיבטאו את
הרוב בעם ובכנסת... רק לא אחדות ...לא רו-צים אח-דות! לא רו-צים אח-דות! ".
לפני הבחירות כתבתי מאמר על "הקוהרנטים", הפלקטים, אנשי
השחור לבן, ה"הם או אנחנו". המסרים הללו מתאימים להם מאוד. לשיטתם,
הציבור מחולק באופן דיכוטומי לגוש הימין וגוש השמאל. גוש הימין מייצג את נתניהו
וברוך מרזל ומה שביניהם. גוש השמאל מייצג את הרצוג וחנין זועבי ומה שביניהם. זו
גישה המסרבת להכיר בספקטרום. אין צבעים, אין גוונים יש שחור ולבן, אנחנו או הם.
אומרים "הקוהרנטים" מימין – ניצחנו בבחירות. עד היום גם
כשניצחנו בבחירות לא שלטנו באמת. הגיע הזמן להקים קואליציה קוהרנטית, טהורה, לטהר
את בית המשפט, לטהר את האקדמיה, לטהר את התקשורת וליצור כאן שלטון ללא מיצרים.
"הקוהרנטים" משמאל היו מאוד רוצים לומר זאת, אולם מה לעשות,
הם הפסידו. והמסר שלהם הוא המסר של לנין – ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב. כיוון
שיש רק ימין ושמאל, והשמאל הוא הטוב המוחלט והימין הוא הרע המוחלט, הדרך היחידה
להכריח את העם לבחור בטוב, היא שיהיה לו ממש רע. ניסינו לשכנע את העם שממש רע לו.
כל שעה הצפנו עוד כתבה ב-ynet שתסביר לעם כמה הוא סובל. אך הציבור מטומטם ולוקה בתסמונת האישה
המוכה וחוזר להצביע למי שפוגע בו. איך זה יכול להיות שאחרי 38 שנים הציבור עוד לא
מבין כמה רע לו? פשוט מאוד, כיוון שראשי הימין המתוחכמים לקחו תמיד "עלה
תאנה" שעצר אותם מלהחריב את המדינה והתוצאה היא הנצחת שלטונו. הפעם, הימין לא
יקבל "חבל הצלה". הפעם נאפשר לו להרוס הכל, ומההריסות – נִיבָּנה.
****
הטעות הגדולה היא בעצם תפיסת העולם הזאת. בחוסר אחריות משוועת ליהג
נתניהו ערב הבחירות על התהום שאינה ניתנת לגישור בין הליכוד למחנ"צ. אולם האמת
היא שהרצוג ונתניהו קרובים בעמדותיהם זה לזה אלף מונים מאשר נתניהו למרזל והרצוג
לזועבי. האמת היא שאין חלוקה של שמאל וימין, אלא יש רצף של עמדות והשקפות בנושאים
מדיניים וחברתיים וציבור רחב המצוי לאורך הרצף, ולעתים אותם אנשים נמצאים במקומות
שונים על קווי הרצף בנושאים שונים. תוצאות הבחירות לכנסת נותנות ביטוי לרצף הזה.
משטר קואליציוני אינו משטר דיכוטומי, שבו צד אחד לוקח הכל והצד השני אינו לוקח
כלום. משטר קואליציוני וכנסת ייצוגית הם פתח למו"מ בין נציגי הציבור, להקמת
קואליציה הנותנת ביטוי לציבורים שונים, שבסופו קמה ממשלה המבטאת חלקים מהציבור
וחלקים אחרים משרתים את העם באופוזיציה. אין זה משחק סכום אפס.
אכן, כל ראשי הממשלה מהליכוד שאפו להקים ממשלות עם גורמים שאינם חלק
מ"גוש הימין" ולא אחת העדיפו גורמים שאינם חלק מן הגוש על פני גורמים
בתוך הגוש. אולם לא כיוון שהם חיפשו "חבל הצלה" ולא "עלה
תאנה", אלא מאותה הסיבה שבעטיה כל ראשי הממשלה ממפלגת העבודה לדורותיה נקטו
בדיוק באותה דרך. אף ראש ממשלה אינו רוצה להיות כבול בידי קיצונים, ללא יכולת
תמרון פרגמטית. כל ראש ממשלה שואף לכך שהוא יהיה הציר של הממשלה, ולא הקיצון שבה.
עמדת הציר, מאפשרת לו ליצור קואליציות אד-הוק בתוך הממשלה, כדי שיוכל לממש את רצונו.
כך נהנה ראש הממשלה מתמיכת לבני ולפיד בדרכו השקולה והזהירה במלחמת "צוק
איתן", ולא היה תלוי בליברמן ובנט שדרשו דרך אחרת בניהול המלחמה. וכך הוא
יכול היה לשתף פעולה עם ליברמן ובנט כשרצה לקדם בניה בירושלים, בלי להיות תלוי
בלבני ולפיד. כך נהגו כל ראשי הממשלה בישראל, ללא יוצא מן הכלל.
כאשר דוד בן גוריון הקים את הממשלה הראשונה, הוא לא צירף את מפ"ם
(המאוחדת, שכללה גם את אחדות העבודה). מפ"ם הייתה המפלגה האחות, השותפה
הטבעית, כללה את הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי, את תנועות הנוער החלוציות. ובן
גוריון ביכר עליהם את החזית הדתית המאוחדת, שכללה את המפלגות שהרכיבו לימים את
המפד"ל ואת המפלגות שהרכיבו לימים את יהדות התורה. גם את הרשימה הספרדית,
המסורתית, הוא צירף לקואליציה, והעדיף גם אותה על מפ"ם, שותפתו מן האגף
השמאלי של תנועת העבודה. כך נהג גם בממשלה השניה והשלישית. בממשלה הרביעית, ללא
החרדים אך עם הציונות הדתית, הוא עדין סירב לצרף את מפ"ם, וצירף את יריביו מן
המחנה האזרחי – הציונים הכלליים, לימים המפלגה הליברלית בליכוד.
כמוהו בדיוק נהג גם משה שרת בשתי הממשלות שהקים. רק בממשלה השביעית,
אף היא בראשות בן גוריון, צורפו מפ"ם ואחדות העבודה לממשלה, אך ב"ג לא
ויתר בשום אופן על המפד"ל, למרות שיכול להקים קואליציה בלעדיה. בין
מפא"י ולימים המערך לבין המפד"ל הייתה ברית היסטורית, עד עליית הליכוד
לשלטון ולעתים אף עם אגו"י החרדית. מפ"ם הייתה לעתים בממשלה ולרוב
באופוזיציה. רפ"י שפרשה ממפא"י הייתה באופוזיציה. והמפד"ל – תמיד חלק
מהממשלה.
ערב מלחמת ששת הימים הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי (ממשלות אחדות בלשון
ימינו) וגח"ל (גוש חירות ליברלים – הגלגול הקודם של הליכוד) הצטרף לממשלה
בראשות אשכול. הסיבה לכך הייתה תקופת החירום, אך לאחר מות אשכול, גולדה שבה והקימה
ממשלת אחדות וכך היא עשתה גם אחרי ניצחונה בבחירות 1969. באותן הבחירות זכה המערך
בראשותה ב-56 מנדטים והיא ממש לא הייתה זקוקה לגח"ל לצורך הרכבת ממשלתה, אך
היא העדיפה ממשלה כזאת. גם לאחר פרישת גח"ל מן הממשלה, עדין היא כללה את
המפד"ל.
כשרבין הקים את ממשלתו הראשונה, הוא לא הגיע להסכמות עם המפד"ל
והקים ממשלה צרה בהשתתפות רצ, אך ללא מוקד (לימים ממרכיבי של"י ובהמשך
הגלגולים חלק ממרצ) וכמובן ללא רק"ח (גלגולה הקודם של חד"ש). הוא לא שקט
ולא נח עד שבחיזור נמרץ שכנע את המפד"ל להצטרף לממשלתו, תוך ויתור על רצ.
ביום המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון, קרא בגין למערך להצטרף
לממשלת אחדות בראשותו, למרות שהיה לו רוב של מה שקרוי היום "גוש ימין
חרדים". ימים אחדים לאחר בחירתו הציע את תפקיד שר החוץ למשה דיין מן המערך.
אפשר לבקר את המוסריות של הצעד הזה, אך אין ספק שמטרתו הייתה לצרף גורמים מתונים,
מרכזיים, לממשלתו. הוא רצה מאוד בהצטרפותה של ד"ש, שהייתה מפלגת מרכז, או
בלשון ימינו מרכז-שמאל, ומשלא הצליח בכך, שמר להם תיקים בממשלה והמשיך לחזר אחריהם
עד שהתרצו והצטרפו לממשלה.
בניגוד למיתוס על הליכוד המחפש עלה תאנה, הממשלה הראשונה בתולדות
המדינה שהייתה ממשלה צרה, על טהרת "השותפים הטבעיים", הייתה ממשלתו
השניה של בגין. ממשלת האחדות של שמיר ופרס ב-1984 נכפתה על הצדדים בידי המציאות,
כיוון שאף צד לא יכול להקים ממשלה לבדו. אולם ב-1988 שב שמיר והקים ממשלת אחדות
ללא החרדים וללא "התחיה" למרות שיכול להקים ממשלה בהשתתפותם, כי לא רצה
להיות תלוי בקיצוניותם ובעיקר בדרישות החרדים בענייני דת וכיוון שהיה מאמין גדול
בממשלות אחדות (שבניגוד למיתוס, אינן ממשלות שיתוק, אלא דווקא ממשלות שתפקדו
היטב). רק אחרי התרגיל המסריח ופרישת מפלגת העבודה, נאלץ שמיר להקים ממשלה צרה.
כשרבין עלה לשלטון בפעם השניה, אף הוא לא רצה ממשלה צרה. הצטרפות
המפלגות הערביות לקואליציה כלל לא עלתה על דעתו. הוא התעקש על הצטרפות ש"ס
והמשיך להילחם עליה מול המערכת המשפטית שדרשה את פיטוריו או התפטרותו של אריה דרעי
בשל פרשיות השחיתות עליהם נחקר. בהקמת הממשלה הוא רצה מאוד בצירופן של צומת
והמפד"ל, אך הדבר לא הסתייע (למיטב הכרתי כיוון שמנהל המו"מ מטעמו, חיים
רמון, תמרן כך את הדברים במזיד). אך לאורך כל תקופת כהונתו שוב ושוב ניסה לצרפן,
ולבסוף הצליח לצרף את פורשי צומת בראשות גונן שגב.
ממשלת נתניהו הראשונה הייתה ממשלת ימין-מרכז, שלצד מפלגות ימין וחרדים
כללה את מפלגות המרכז "הדרך השלישית" ו"ישראל בעליה" של
שרנסקי. ואילו אהוד ברק החל להקים את הקואליציה עוד טרם הבחירות, כאשר צירף
לרשימתו - "ישראל אחת" את "גשר" של דוד לוי. כשהקים את
ממשלתו, הקפיד ברק לצרף אליה את מפלגת המרכז, ש"ס, המפד"ל ו"ישראל
בעליה". שרון, שהחליף אותו, הקים ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה, מפלגת המרכז
ו"גשר". גם לממשלה השניה שהקים צירף את מפלגת העבודה. ואילו אולמרט לא
להקים ממשלת שמאל עם השותפות הטבעיות, אלא צירף את ש"ס, "ישראל ביתנו"
והגמלאים, בעוד מרצ נשארה בחוץ. ונתניהו צירף לממשלותיו את מפלגת העבודה, בהמשך את
"קדימה" בראשות מופז ובממשלה שאחריה את "התנועה" ו"יש
עתיד".
האם כל ראשי הממשלה, מבן גוריון ועד נתניהו, היו כל כך טיפשים? כולם
טעו, כולם לא הבינו פוליטיקה, כולם לא רצו משילות, כולם לא רצו ממשלה
"קוהרנטית"? אולי, במעט צניעות, ניתן להם קרדיט שהם הבינו שהם ראשי ממשלת
ישראל, ולא ראשי "ממשלת הימין" ולא "ממשלת השמאל". הם לא רצו
"עלה תאנה" ולא "חבל הצלה". הם רצו ממשלה רחבה, עם בסיס
ציבורי איתן, שאינה תלויה במיעוט הקיצוני הכובל את ידיה.
****
הממשלה הבאה לא תהיה ממשלת ימין – חרדים, כיוון שאין להם יחד 61
ח"כים. היא תכלול לפחות את מפלגת המרכז "כולנו". אני שמח על בחירתי
ב"כולנו", שתהיה גורם שקול, ממתן ומאזן בממשלה. אולם אני מקווה שהיא לא
תהיה יחידה.
מערכת הבחירות המכוערת שעברנו פצעה את החברה הישראלית, ולמרבה הצער
בימים שאחרי הבחירות נמשכת המגמה ההרסנית. מדובר בפגיעה חמורה בחברה הישראלית,
המסוכנת יותר מכל איום ביטחוני או כלכלי. הקמת ממשלת אחדות נחוצה כדי לאחות את
הקרע. ואם לא אחדות, לפחות ש"יש עתיד" תצטרף לממשלה.
יש לקוות שהתנצלותו של נתניהו על דברי הבלע שלו נגד ערביי ישראל מסמלת
את רצונו לבלום את דהרתו חסרת האחריות ימינה בימים שקדמו לבחירות, וחתירתו למרכז
אחראי.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
