הבלוג של אורי הייטנר

אוי לבושה! ראש ממשלת ישראל לשעבר הורשע בלקיחת שוחד. היום הוא הורשע בפרשות אחרות ובאישומים נוספים – מרמה, הפרת אמונים ולקיחת דבר במרמה, בנוסף להרשעתו הקודמת בשוחד. מן הבחינה המוסרית, השוחד והמרמה, לקיחת מעטפות הכסף וכל הכרוך בהם, הם אותו זן של שחיתות שלטונית.

אוי לבושה! מי שהיה הרב הראשי לישראל, מי שאמור להיות דמות מופת ומגלם רוח היהדות, הואשם בשוחד של מיליונים. אתמול ניתן צו איסור יציאה מן הארץ, כדי למנוע ממנו את האפשרות להימלט מן הדין.

אוי לבושה! שר בישראל, ראש מפלגה המתיימרת לשאת את דבר התורה בחברה בישראל, שהורשע בשוחד וישב בכלא, עומד לחזור לתפקיד שר, ובאותו משרד בו ביצע את הפשעים.

אוי לבושה, אך ניתן לראות גם את הצד השני: אפילו ראש ממשלה, המוקף בסוללת פרקליטי צמרת ויחצ"ני צמרת, ש"העיתון של המדינה" הופך לעיתון הבית שלו והוא מאותרג בידי חלקים ניכרים מן התקשורת והציבוריות הישראלית, אינו נמלט מן הדין והעונש. מערכת שלטון החוק הגישה כתב אישום נגד הרב הראשי לשעבר, הוא יעמוד לדין ואם יורשע, יישא את עונשו. השר לשעבר ומנהיג ש"ס אמנם חוזר, למרבה הבושה, אולם הוא הורשע וישב בכלא. החברה הישראלית אינה מוותרת ומחזירה מלחמה שערה בשחיתות, במושחתים, בלוקחי השוחד. הצדק, החוק והמשפט מנצחים.

האיסור החמור לקחת שוחד, מופיע בפרק שלנו: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". 

אני אוהב את הביטוי "שוחד לא תיקח", ולא "שוחד לא תקבל". המונח "קבלת שוחד" הוא מכובס. אדם אינו מקבל שוחד, הוא לוקח שוחד. זה מעשה אקטיבי, ולא כמו במערכון של הגשש "שים לי חמש לירות בכיס, אבל שלא ארגיש, יען כי אינני מתעסק עם כסף".

****

אבי אבות החטא והשחיתות הוא השקר. התרבות המאפשרת שחיתות, היא תרבות המאפשרת שקר. גם על השקר יש לפרק שלנו מה לומר, בשלוש מילים חדות ובהירות: "מִדְּבַר-שֶׁקֶר תִּרְחָק".

****

התביעה של התורה למשפט צדק, מופיעה בפרק שלנו באופן חד משמעי. כפי שאין להטות את המשפט לטובתו של חזק ועשיר, כך אין להטותו גם לטובתו של החלש ושל הדל. התורה שבה וחוזרת ומצווה עלינו לסולידריות חברתית ומחויבות להגנה על החלש, על העני. אולם אין היא רואה בעוני הצדקה לעבריינות ודל שחטא, ראוי לעונש על מעשיו. "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ".

****

השבת, אולי המהפכה הגדולה ביותר של התורה, ניתנה, במידה רבה, כדי לקדם את שוויון ערך האדם ולהגן על החלשים בחברה ואפילו על בעלי החיים. "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ וְהַגֵּר". על האלוהים נאמר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ". והנה, בדיוק אותו "וינפש" של האלוהים בכבודו ובעצמו, מגיע גם לבן האמה, לגר ואפילו לשור ולחמור.

****

אנו נמצאים כעת בעיצומה של שנת השמיטה, ואף היא קיימת למען החלשים בחברה, ולכן קיומה בימינו ראוי רק כאשר הוא מקיים את התכלית הזאת, ואינו ראוי כאשר הוא פוגע בה. "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ".

****

חז"ל המשיכו לכתוב את התורה. מפעלם הגדול, התורה שבעל פה, הוא חלק מן התורה, והוא תשתית להמשך כתיבתה גם בימינו, בידינו. חז"ל - במדרשם ובפרשנותם, הקלו ושינו במקומות שפשט התורה לא התיישב עם השקפתם המוסרית והתרבותית. ראינו זאת לפני שני פרקים, בנושא "עין תחת עין", ואולי הדוגמה הטובה ביותר היא "בן סורר ומורה" – התביעה הנוראה שחז"ל הפכוה לאות מתה.

בפרק שלנו ישנו מקרה הפוך. פסוק הומני של צער בעלי חיים, שנועד לרסן את תאוות אכילת הבשר במסר מוסרי, האומר: "לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". העברית ברורה ומדברת בעד עצמה. בדומה למצוות שילוח הקן, גם כאן התורה דורשת מאתנו לרחם על האם ועל הילוד. אם כבר אתה מבשל ואוכל גדי – הגבל את עצמך. אל תבשל אותו בחלב של אמו, שנועד להחיות אותו, גם אם זה החומר הזמין והטעים העומד לרשותך.

חז"ל ודורות של פרשנים קלקלו את המסר הזה, והמירו אותו בפעולה טכנית, חסרת ערך מוסרי, של הפרדה בין בשר וחלב, שעם השנים הלכה והפליגה למחוזות אבסורד כמו כלים נפרדים, כיורים נפרדים והפרדה של שש שעות בין בשר לחלב. למה? ככה.

****

"כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". לא חכמה לסייע לחברך. המבחן הוא כאשר אתה רואה את שונאך או חמורו בצרה. התורה מחייבת אותנו לסייע לו ולהקל על מצוקתו. ואיך בכלל מופיעה המילה שונאך? הרי התורה אוסרת עלינו לשנוא את אחינו בלבבנו. איסור השנאה הוא אידיאל אליו יש לחתור. החוקים המעשיים נועדו להתמודד עם המציאות האמתית. התורה מכירה בכך שהשנאה קיימת, אך מחייבת אותנו לפעול כאילו אינה קיימת. אם אני עוצר בדרכי, ויחד עם שונאי אני עמל בסיוע לבהמתו, עשויה השנאה בינינו להתפוגג.

לפני כ-45 שנים משפחתי בילתה ימים אחדים בים המלח. בדרכנו חזרה בעליות התלולות לכיוון מצפה רמון, התחמם המנוע בטרנטה שלנו, ונאלצנו לעצור ולהמתין בשמש הקופחת. באותם ימים התנועה באזור הזה הייתה דלילה ביותר. לפתע חלף על פנינו רכב, בלי לעצור לרגע ולהושיט עזרה. לאחר זמן חזרנו לרכב והמשכנו בנסיעתנו. כעבור קילומטרים אחדים ראינו את הרכב שלא עצר לנו תקוע, מכסה המנוע פתוח והנהג חסר אונים. אבי עצר מיד את הרכב כדי לעזור לו, לנגד עינינו המשתאות, ואמי לחשה לו: "אל תזכיר לו שהוא לא עצר לנו".

איני יודע האם ועד כמה באמת היה בידיו של אבי לסייע. אבל עצם העובדה שאני זוכר את האירוע אחרי כל כך הרבה שנים, היא המשמעותית – זה המסר החינוכי שהוריי העבירו לי, ואותו אני מנסה להנחיל גם לילדיי.

* 929