וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר. מִקְשָׁה
תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה. יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה
יִהְיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ, שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ
הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי.
בחלקה השישי של הפואמה "אוהלינו"
מתוך מחזור שיריו "גלבוע", הנפתח במילים "עטוף נא אל שדי"
(ועם הלחנתו קיבל את הכותרת "שיר שבת"), כותב המשורר אברהם שלונסקי:
כי שבעה הם ימים ימות השבוע
ושבעה יש קנים למנורה.
מה רבותא בכך שהשבוע הוא בן שבעה
ימים? הדגש הוא על השבעה. הוא מזכיר לעצמו ולזולתו, שהשבוע מורכב מהשילוב בין ששת
ימי המעשה לבין השבת. בכך הוא מפנה ביקורת כפולה – הן כלפי העולם המסורתי שזנח את
חיי העמל והחולין, ששת ימי המעשה, אך לא פחות מכך על העולם החלוצי, שאימץ את
העבודה כדת, אך שכח את הקדושה, שאותה מייצגת השבת.
"ושבעה יש קנים למנורה" –
שלונסקי מעצים את המסר של השורה הקודמת, בכך שהוא יוצר משוואה בין שבעת ימי השבוע
לשבעת הקנים במנורה. מנורת בית המקדש היא סמל לקדושה העליונה ביותר. שבעת קניה,
מקבילים לשבעת ימי השבוע. גם בששת ימי המעשה יש קדושה, אך ללא השבת אין לה קיום
ואין לה משמעות. וגם לשבת, אין משמעות ללא ששת ימי המעשה, ללא העבודה, העבודה
המעשית של בניין א"י, בניין אומה ריאלית. "מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה" – המנורה לא נעשתה בחיבור חלקים שונים, אלא בפיסול מתוך גוש גדול
של זהב טהור. בתיאור בניית המנורה באחד הפרקים הבאים, מודגשת עובדה זאת בצירוף
המילים "מקשה אחת", כחיבור שאינו ניתן להפרדה. כאשר מדמה שלונסקי את
שבעת ימי השבוע לשבעת קני המנורה, הוא אומר שששת ימי המעשה והשבת הם מקשה אחת, אין
להפריד ביניהם.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
