הבלוג של אורי הייטנר

הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל, לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה.

בפרק ל' מצווה כל יהודי לשלם אחת לשנה מס למשכן / לבית המקדש ע"ס מחצית השקל, למימון קורבנות הציבור.

ישנם סוגים שונים של מס. המס הצודק הוא מס פרוגרסיבי, שבו אחוז המס גדל ככל שההכנסה גדלה, דוגמת מס הכנסה. זהו מס צודק, הנותן ביטוי מוסדי, חוקי וכספי לערבות ההדדית בחברה – העשירים נותנים מן ההרבה שבידם, למען הכלל ולמען העניים, וככל שהם עשירים יותר, כך הם נותנים יותר.

היפוכו של המס הפרוגרסיבי, הוא מס רגרסיבי. מס שבו העני והעשיר נדרשים לשלם אחוז זהה מכספם, נקרא מס רגרסיבי. אולם מחצית השקל הוא הרבה יותר רגרסיבי, כיוון שהמס הנדרש אינו באותו אחוז מסך הכנסותיו של האדם, אלא הוא סכום נומינלי זהה. הטייקון וההומלס נדרשים לשלם בדיוק אותו סכום.

יש משהו יפה ברעיון התובע מכולם, אפילו מן הדל, לשלם משהו, כדי שיהיה שותף למיזם המשותף ובעיקר כדי שיחוש שותף. אבל המס האחיד, ללא הבדל במצבו הכלכלי של האזרח, הוא מס עיוור וטיפש, בלתי צודק ובלתי מוסרי.

לכאורה, זה מס שוויוני – כולם משלמים סכום שווה. למעשה, מס כזה הוא היפוכו של השוויון, כיוון שהאחד משלם בו את מירב כספו בעוד השני משלם סכום בלתי נחשב.

אם מחצית השקל היא סכום שכל עני מסוגל לשלם, הרי ברור שבעבור העשיר מדובר במתן סמלי, שכלל לא יחוש בו. אם מחצית השקל היא סכום משמעותי בעבור העשיר, הרי שהוא בלתי אפשרי לעני.   

יש בתורה חקיקה חברתית יפה, צודקת ומתקדמת, שעד ימינו איננו מיישמים אותה. מס מחצית השקל אינו חלק ממנה. נהפוך הוא, הוא סותר אותה. כאשר אדם שבקושי מסוגל לקנות לחם לילדיו, נדרש לשלם בדיוק אותו מס כמו מולטי מיליונר, זהו עוול.

בדיוק כמו מע"מ.

* 929