ברית
עולם / מתי כספי
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים", 12.4.15
ב-1975 עלה לאקרנים סרטו של בועז דוידזון "סנוקר", שלימים,
בגרסת הווידאו, שונה שמו ל"חגיגה בסנוקר", בכיכובם של יהודה ברקן וזאב
רווח. הסרט היה מסדרת סרטי הבורקס שהיו פופולריים מאוד בשנות ה-70, אף שהביקורת
קטלה אותם. הסרטים הללו, ובהם "חגיגה בסנוקר", מצליחים מאוד עד היום.
הסרט נחשב לסרט פולחן, שרבים מצטטים על פה קטעים שלמים ממנו. אך למרות שזה לא נשמע
פוליטיקלי קורקט, בעיניי הסרטים הללו סרטים ירודים, בלשון המעטה.
ודווקא הסרט הזה זכה שאת פס הקול שלו יכתוב גאון. בספרה "מתי
כספי – הקסם והחידה" כתבה המוסיקולוגית ציפי פליישר: "מתי כספי הוא מגאוני היצירה המוסיקלית ההיסטורית
והעולמית. הוא ניצב בשורה אחת עם באך וגרשווין כמטביעי החותם החשובים ביותר על הרבדים
הקרדינליים בהתפתחות שפת ההרמוניה המסורתית". אולי היא קצת הגזימה, אך רבים יסכימו שמתי כספי הוא גאון, שלמעט סשה
ארגוב, אין עוד מוסיקאי ישראלי המשתווה לו בכישרונו.
המוסיקה הגאונית של "חגיגה בסנוקר" הניבה את אחד השירים
המזוהים ביותר עם מתי כספי – "ברית עולם". כספי נתן את המנגינה, מתוך
הסרט, לחברו הטוב ושותפו הבכיר ביצירת שיריו ותקליטיו, אהוד מנור, על מנת שיכתוב
לו מילים. אהוד מנור כתב למנגינה את אחד השירים האהובים, הטובים והיפים ביותר שלו.
במוצאי יום העצמאות תשל"ו 1976, נערכה "חגיגת הזמר" –
תחליף בלתי תחרותי לפסטיבל הזמר התחרותי שנערך עד השנה שקדמה לה, ושודרה בשידור חי
ברדיו ובטלוויזיה. בערב הזה שר מתי כספי את "ברית עולם", ולאחר מכן צירף
אותו לתקליטו השני, הטוב שבתקליטיו, המכונה "הפעמון", בשל הצילום של
פעמון ביתו של כספי, המופיע על עטיפתו.
באופן סמלי, השיר נכתב בשנה שבה נשא מתי כספי את אשתו השניה, דורין.
אלא שהברית ביניהם לא הייתה ברית עולם, בלשון המעטה. היא התפוצצה כעבור שנים אחדות
בפרידה מכוערת ומתוקשרת, רוויית שנאה הדדית, השמצות ועיתונות צהובה, שפגעה מאוד
בתדמיתו הציבורית של מתי כספי, ובהערכה אליו.
הברית בין מתי כספי ואהוד מנור, לעומת זאת, נשארה יציבה עד שגוועה
הלמות התוף – עם מותו של אהוד מנור, היום לפני עשר שנים. וגם השיר עצמו זכה לחיי
נצח. אין פנתיאון לקלסיקה של הזמר הישראלי, שלא יכלול את "ברית עולם"
בין הנבחרים מתוכו. הוא זכה למעמד קנוני יותר מכל שיר אחר של מתי כספי ויותר מכל
שיר אחר של אהוד מנור.
"ברית עולם" הוא שיר אהבה, המעניק לאהבה מעמד מיתי של ישות
נצחית וטהורה. האוהבת והאוהב מתמזגים לגוף אחד; היא נותנת את ידה בידו לעד. אולם
האהבה אינה עניין פשוט וקל. היא תהליך איטי ומורכב, רווי בפחדים ורעד ומחייב עבודה
יומיומית, ללא הפסקה, כל הזמן, יחד ולבד, בנתיב אחד לא מסומן, ששני בני הזוג
צריכים לסמן בעצמם, מתוך הנאמנות שלהם זה לזה, ושל כל אחד מהם לעצמו. האהבה היא
תהליך של התקרבות מתמדת, המשלבת עצב והתלהבות. האהבה היא תהליך של לימוד הדרגתי,
וגילוי הדדי אטי ומתמיד, המחייב ויתורים הדדיים. הוויתורים מגלפים מן האהבה
כפסולת, את כל מה שאינו תורם לה ולמעשה פוגע בה ומעכב אותה, והם ימשכו עד שהיא
תישאר בטהרתה, "עד שתישאר רק אהבתנו". וכשזוג מגיע אל האהבה המזוקקת,
הטהורה הזאת, הוא ישמר אותה בטהרתה עד סוף ימיו, "עד שנחלוף ותגווע הלמות התוף".
אני מקדיש את השיר לזכרו של אהוד מנור, חתן פרס ישראל לזמר עברי,
במלאת עשור למותו.
עוד מעט כמעט
אנו גוף אחד -
את ידך נתת
בידי שלי לעד.
את לי עד
שאני פוחד
ולכן רועד
כל גופי הלילה.
יום יום וליל כל הזמן
בנתיב אחד -
לא מסומן.
יום יום וליל - כל הזמן
יחד ולבד
לך לעצמי נאמן.
אוהב אותך הלילה ואתך מתעצב
אוהב אותך הלילה ואתך מתלהב
עד הלב, עד כאב- מקווה, מתקרב.
אט לאט
נגלה מעט
מי אני - מי את
ואולי אולי נלמד -
לוותר
ולתת יותר
עד שתיוותר
רק אהבתנו.
יום יום וליל כל הזמן
בנתיב אחד -
לא מסומן.
יום יום וליל - כל הזמן
יחד ולבד
לך, לעצמי נאמן.
אוהב אותך הלילה ואתך מתעצב
אוהב אותך הלילה ואתך מתלהב
עד הלב, עד כאב - מקווה, מתקרב.
עוד מעט
יעלה האור
ואני שיכור
ורוצה אותך לזכור -
ולשמור
עד ימי הסוף,
עד שנחלוף
ותגווע הלמות התוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
