* התייראו
מן הצבועים - טרנד תקשורתי חדש.
למשל, במאמר של רביב דרוקר ב"הארץ" ביום ראשון – לסנוט בנתניהו על
כישלונו הגדול, ההתקדמות הגדולה של תכנית הגרעין האיראני בתקופתו. יתכן שהם
צודקים. אולם אם נתניהו נכשל, היה זה בבחירתו באופציה הדיפלומטית, שאת תוצאותיה
אנו רואים היום בלוזאן, ולא באופציה הצבאית. אלא שבראש התוקפים את האופציה הצבאית עמדו
אלה הסונטים בנתניהו על תוצאות בחירתו בדרך שעליה הם המליצו. והם לא הביעו התנגדות
לאופציה הצבאית מתוך העדפת אופציה אחרת, אלא הציגו אותה כאופציה מטורפת, בלתי
לגיטימית.
כה אמר המלך ינאי לאשתו שלומציון, טרם
מותו: "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינם פרושין, אלא מן הצבועין...
העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס".
* האם אובמה נאיבי? רביב דרוקר לועג ל"מסוקסים בירושלים"
המציגים את אובמה כנאיבי. אובמה אינו נאיבי? דומני שהתנהלותו במשבר המצרי יכולה
להעיד על כך. כאשר המוני מצרים יצאו לרחובות בקריאה להדחת הרודן מובארק, אובמה תמך
בהדחתו. הרי הוא רודן והמהפכה היא עממית, בשם הדמוקרטיה. כאשר "האחים
המוסלמים" ניצחו בבחירות הוא תמך בהם, הרי זו דמוקרטיה והם נבחרו בבחירות
חופשיות. כאשר א-סיסי ביצע את ההפיכה, הוא יצא נגדו והטיל עליו אמברגו ועיצומים,
כי הייתה זו הפיכה צבאית נגד שלטון לגיטימי שנבחר בבחירות.
בכל נקודת זמן, קיבל אובמה החלטה הגיונית,
בהנחה שמצרים היא מדינה מערבית. אלא שמצרים אינה מדינה מערבית. בתמונה הכללית,
אובמה תמך בהדחת בן בריתה הנאמן של ארה"ב, תמך בקנאות האסלאמית שנבחרה
בבחירות אך הייתה הופכת את מצרים לאיראן 2 עם כל המשמעות של הדבר לישראל, למזרח
התיכון ולעולם כולו, ויצא נגד מי שהציל את מצרים, את המזה"ת ואת העולם מעונשה
של איראן 2.
נאיבי או לא? אם אין זו נאיביות, הרי
צודקים בעלי תאוריית הקונספירציה שאובמה הוא שליח "האחים המוסלמים"
שהשתלט מטעמם על הבית הלבן. בעיניי, התאוריה הזאת היא בדיחה הזויה. אבל אלו שתי
האפשרויות היחידות לניתוח דרכו.
* המבוגר שאינו אחראי - השילוב
הקטלני בין מדיניותו הפייסנית של אובמה כלפי איראן ומדיניותו הצינית של פוטין, שבא
לידי ביטוי בחתירה האמריקאית להסכם המתיר לאיראן להיות מדינת סף גרעינית בסמכות
וברשות לצד הפשרת עסקת טילי הנ"מ הרוסיים לאיראן, מעיד על המצב הקשה בו נתון
היום העולם. במקום לנהוג כמבוגרים האחראיים, מנהיגי מעצמות העל מקדמים מרוץ חימוש
גרעיני מטורף ליד חבית הנפט (תרתי משמע) הנפיצה בעולם והופכות מדינת טרור ג'יהאדיסטית
למעצמת על ומדינת סף גרעינית. עולם מטורף.
* חזית אחידה נגד
הסכם הגרעין האיראני - המחנה
הציוני פרסם נייר עמדה בנושא הסכם הגרעין האיראני. הנייר מבטא קונצנזוס לאומי,
הדוחה את ההסכם המסוכן, ומציע שינויים מהותיים בתוכנו, על מנת שיהיה קביל וניתן
יהיה לחיות אתו. הפרמטרים על פיהם נדחה ההסכם הנרקם דומים מאוד לאלו שבעטיין
נתניהו דוחה אותו, והשינויים המוצעים דומים מאוד, כמעט זהים, לאלו של הממשלה.
במסמך נאמר בפירוש שבסוגיית הגרעין האיראני אין בישראל קואליציה ואופוזיציה.
המסמך הזה חשוב מאוד. ראוי שישראל תציג
בפני אובמה ובפני העולם חזית אחידה נגד ההסכם. אובמה רגיש מאוד לביקורת הישראלית,
וכל ההתנהלות המכוערת שלו כלפי נתניהו, הייתה פעולה פוליטית קרה ומחושבת שנועדה
להסיר את המכשול העיקרי שראה בפני השגת מטרתו – ההסכם לפיוס איראן. הוא בנה על הקרע
בישראל ערב הבחירות, שחלק ניכר ממנו התמקד בסוגיה האיראנית, במתקפה המכוערת על
שליחותו של נתניהו לבתי הנבחרים ועוד. אחדות השורות בישראל והתייצבות האופוזיציה,
בנושא לאומי זה, לצד הממשלה, עשויה להשפיע לטובה על המאבק לסיכול ההסכם. התנהגותה
הבלתי ממלכתית וחסרת האחריות של האופוזיציה לפני הבחירות, כאילו אין מחר, ראויה
לגינוי, אך חומרת השעה אינה זמן לחשבונות העבר.
ברק רביד ב"הארץ", ומחרת – מאמר המערכת
של העיתון, תקפו בחריפות את נייר העמדה, והציגו אותו כנייר פוליטי שכל מטרתו להביא
להצטרפות המחנ"צ לממשלה ולמינוי הרצוג לשר החוץ. ניתן להבין את החשד הזה לאור
הפער בין ההשתלחות לפני הבחירות להתיישרות אחריהן. אבל הציניות אינה בעמדה הנשמעת עכשיו,
אלא בקמפיין המרושע טרם הבחירות. רביד עצמו כתב שנייר העמדה נוסח, בעיקרו, בידי
עמוס ידלין, והוא מבוסס על מאמר שידלין פרסם השבוע באתר האינטרנט של המכון למחקרי
ביטחון לאומי, שבראשו הוא עומד. ידלין עצמו אינו ח"כ, אינו מועמד לשר ולבטח
אין לו כל אינטרס אישי בהצטרפות לממשלת אחדות, כך שרביד חושד בכשרים.
* אופוזיציית אחריות
לאומית - כפי שאני כותב שוב ושוב מאז הבחירות, אני מצדד
בהקמת ממשלת אחדות לאומית, הנחוצה היום מסיבות רבות, והמאבק לסיכול הסכם הגרעין
האיראני, המסכן את ישראל, את המזה"ת ואת האנושות, הוא רק אחת מהן. עם זאת,
הסיכוי להקמת ממשלה כזאת קלוש, כיוון ששני הצדדים אינם מעוניינים בה. אהיה מאושר
להודות שטעיתי בהערכת המצב.
עם זאת, אין צורך בממשלת אחדות, כדי לצפות
מן האופוזיציה לנהוג באחריות ופטריוטיות. סוף סוף, הדרך הקיצונית, של הקרבת כל
אינטרס לאומי על מזבח קמפיין "רק לא ביבי", לא ממש הוכיח את עצמו.
להיפך.
* עוזי ברעם בעקבות
אחיו - "הארץ" מגוייס לקמפיין נגד
הקמת ממשלת אחדות לאומית (חריג יחיד, כרגיל, היה שלמה אבינרי שבמאמר בערב שבת קרא
להקמת ממשלה כזאת). רק ביום שני התפרסמו שלושה מאמרים, של ברק רביד, אבירמה גולן
ועוזי ברעם נגד הקמת ממשלה כזאת. עיני צדה בעיקר משפט אחד במאמרו של ברעם, האומר
הכל: "הדעת נותנת, שרוב
מצביעיו של בנימין נתניהו וכל מצביעי נפתלי בנט ואביגדור ליברמן רוצים מדינה יהודית
הרבה יותר משהם רוצים מדינה דמוקרטית".
אביו של עוזי ברעם, משה ברעם, כיהן ששר בממשלת רבין הראשונה, והשתייך לדור המפא"יניקים
שהקימו מדינה שהוכרזה בזו הלשון: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית
בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". בניו של משה ברעם התפצלו. בן אחד, חיים ברעם,
הלך מנעוריו לשמאל הרדיקאלי, הקומוניסטי, האנטי ציוני ואנטי ישראלי. בנו עוזי
המשיך בדרך אביו, הלך למפלגת העבודה ושירת כשר בממשלת רבין השניה. אמנם עוזי ברעם
השתייך תמיד לאגף היוני במפלגתו, אך תמיד היה חלק מן הקונצנזוס הציוני. למרבה
הצער, לאט לאט מחלחלת לכתיבתו השפעת אחיו, לפיה קיימת סתירה בין מדינה יהודית
ודמוקרטית. (אגב, לאחים ברעם אחות שחזרה בתשובה ומתגוררת בהתנחלות ביו"ש).
* בזכות ההרתעה
הגרעינית - לפני כשבועיים פרסמתי תחזית, על פיה כותבי
"הארץ" יתקפו את "צביעותה" של ישראל, הנאבקת בגרעין האיראני
בעוד היא, על פי מקורות זרים וכו'. יצחק לאור, למשל, האשים היום את ישראל, שכיוון
שייצרה פצצה גרעינית, היא גרמה למרוץ חימוש גרעיני במזה"ת, והזכיר גילוי דעת
של אנשי רוח ב-1966 שהזהירו מפני התוצאה הזאת. איזו איוולת. הרי אם אכן תצליח
איראן, בחסות ארה"ב, לייצר נשק גרעיני, הדבר היחיד שעשוי למנוע בעדה מלהטיל
פצצות על ישראל, הוא ההרתעה הגרעינית הישראלית והחשש מפני "ברירת שמשון"
(על פי מקורות וכו'), אותה "מכה שניה", שבכוחה להחריב את איראן אם תעשה
כן. ההרתעה הגרעינית הישראלית גרמה לצבאות מצרים וסוריה ריסון במלחמת יום הכיפורים
והיא אחד הגורמים (לא היחיד) לכך שמאז אותה מלחמה הערבים לא העזו עוד לתקוף את
ישראל במלחמה כוללת. סביר להניח שההרתעה הגרעינית הישראלית היא הגורם המרכזי
להסכמי השלום של ישראל עם מצרים ועם ירדן. לאור תוקף את הדוקטרינה המחייבת עליונות
גרעינית ישראלית. אולם בזכות דוקטרינה זאת ישראל השמידה את הכורים הגרעיניים של
עיראק ושל סוריה. בניגוד מוחלט לדבריו של לאור, ללא ההרתעה הגרעינית הישראלית
ודוקטרינת העליונות ובעצם המונופול הישראלי על גרעין במזרח התיכון, מדינות ערב היו
מצוידות מזמן בנשק גרעיני וספק אם הן היו מתאפקות משימוש בו להשמדת ישראל.
* לא על הגרעין לבדו - עם כל החשיבות בהרתעה גרעינית, מדינה שפויה
לעולם לא תסמיך עליה את ביטחונה. מדינת שפויה תבטיח לעצמה מרחבי ביטחון רחבים דיים
כדי לא להיות לעולם עם הגב אל הקיר וכדי שלעולם לא תעמוד בפני מצב שבו תידרש
להשתמש בפוטנציאל הגרעיני הרה האסון. לכן, בניגוד לקונספציות מסוימות בישראל אסור
לישראל לראות בהרתעה הגרעינית תחליף לצבא קונבנציונלי חזק ולגבולות בני הגנה. את
הביטחון של מדינת ישראל יש להשתית על השילוב של צבא חזק וגבולות בני הגנה, כשברקע –
הרתעה גרעינית, שנועדה לשמש להרתעה בלבד, או לשימוש, חלילה, רק במצב של ודאות
קרובה להשמדה.
* האביב האנטישמי – אחרי שבשבוע שעבר גדעון לוי גער
באובמה ותקף אותו בחריפות רבה על כך שמתוך פחד הוא מלטף את ישראל ומתחנף אליה, את
השבוע החדש הוא פתח בנימה אופטימית, אם כי מסויגת. למה מסויגת? כי את הכותרת הוא
סיים בסימן שאלה. למה אופטימית? כי הכותרת היא "תחילתו של אביב אמריקאי?".
ומה גרם לו לאופטימיות, לתחושה אביבית כל כך? הוא דיווח בשמחה על כנס אנטישמי
בארה"ב, של גורמים המכנים את וושינגטון כ"אזור כיבוש ישראלי"
ומנסים להוביל מלחמת שחרור. סוף סוף התעוררות מעוררת תקווה. משפט אופייני, האומר
הכל על הכנס, על גדעון לוי ועל האכסניה שהפכה אותו לחלון הראווה שלה: "לא הפוליטיקאים, אלא השתדלנים ובהם הלובי
היהודי, הם שמנהלים את המדינה הזאת".
נראה שמפעל חייו של הנ"ל הוא כתיבת פרק נוסף בפרוטוקולים של זקני
ציון.
* גם בזה אנו אשמים – עודה בשאראת, איש "הארץ", מצא את האשמים בטבח הפלשתינאים
בירמוכ. ישראל, כמובן. בשל ה"נכבה" בה גורשו הפלשתינאים למחנות פליטים
בלה בלה בלה. והעונש – על ישראל לקלוט בתוכה את הפלשתינאים החיים בסוריה.
* הטרנד ה"קורבניסטי" - יש כל כך הרבה ציניות בטרנד הנִקְלֶה של הצגת ישראל כמי שהופכת אחרים לקורבנות,
כביכול, תחת סיסמת השווא של "להשתחרר מתחושת הקורבן".
* מה הבעיה שלכם? כאשר אני קורא את שוללי מסעות הנוער לפולין
במשפטים דמגוגיים כמו: "ביום הם צועדים עם דגלים, בלילה הם שותים בפאבים",
ברור לי שאין להם בעיה עם כך שהם שותים בפאבים.
* נאצים מתים בשיבה טובה - ערב יום השואה תשע"ה. הסופר הנאצי
גינטר גראס מת. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.
* מטהרים את השרץ הנאצי – מרבית שנותיו כסופר, גראס קרא לעמו להתמודד
עם עברו. אך הוא עצמו לא התמודד עם עברו כנאצי, לוחם הוואפן SS. במשך
עשרות שנים הוא הכחיש את עברו (וכשסיפר על עברו, עשה זאת באופן חלקי ומסולף). האם
הוא ייזכר כמי שכתב את "תוף הפח" האנטי נאצי, או כנאצי בנעוריו ובזקנתו?
איני יודע. אני יודע איך ראוי שייזכר. אין ספק, יהיו מי שימשיכו לשתף פעולה עם הכחשת
עברו, אך אני מקווה שיהיו מי שידאגו להזכיר לעולם שמדובר בנאצי, שהתחנך בהיטלר יוגנד,
על סמך חינוכו התנדב לוואפן SS ועל סמך חינוכו, גם בזקנתו האשים את היהודים שהם הסכנה
הגדולה לשלום העולם. אה, לא את היהודים, "רק" את מדינת היהודים, שזו כמובן
אנטישמיות פוליטיקלי קורקט. האיש נאצי.
אילו גראס היה אינסטלטור, הוא היה אינסטלטור
נאצי. אבל הוא סופר ולכן הוא הוא סופר נאצי. וכתביו אחרי שיצא מהארון, מעידים שגם על
פי הקורפוס הספרותי שלו, הוא סופר נאצי.
אני מתנצל אם מישהו נפגע מכך שאני שמח כשנאצים
מתים.
* לקח רפיח - יש להתייחס בזהירות לממצאי
התחקיר הצה"לי על קרב רפיח ב"צוק איתן", כפי שהודלפו לתקשורת,
כיוון שהדלפה, באשר היא, עלולה להיות סלקטיבית, מוּטה ומשרתת אינטרסים זרים. אך עם
כל הזהירות ניתן לקבוע, שהתמונה שעולה מצביעה על הבעייתיות בהפסקות האש החוזרות
ונשנות במהלך לחימה. לא זו בלבד שהן בולמות את האופנסיבה, הן גם יוצרות ערפל
ובלבול הגורם לאסונות. במיוחד כאשר לא ניצב מולנו צבא מסודר ואחראי, אלא ארגון
טרור הבז לכל הכללים ומפר בשיטתיות את כל הפסקות האש.
* צבועים בשם שלטון החוק - בימי ילדותי, לא הייתה חיה כזאת חמץ בפסח. מי שרצה לאכול חמץ, היה
עליו לקנות מראש ולהקפיא, או לנסוע ליפו או לנצרת. היום החמץ נמכר ומוצג חופשי
וגלוי בכל ערי ישראל. בילדותי לא היה חוק החמץ. היום הוא קיים. ניתן להסיק מכאן מה
דעתי על חוק החמץ ועל חקיקה דתית בכלל. אני סבור שאת דמותה היהודית של הפרהסיה
הישראלית יש לקבוע בהסכמה חברתית, בהידברות, ביצירת נורמה, לא בחקיקה.
עם זאת, ההתנפלות על עמית סגל שיצא נגד הפרת חוק החמץ היא צבועה. הוא
אמר אמת. הוא לא אמר שהחוק מוצדק, וכמובן שאמירה שהחוק מוצדק היא לגיטימית
לחלוטין. הוא רק אמר שמי שמפרים חוק ומצפצפים עליו – אל יישאו ברמה את שלטון החוק.
הוא צודק לחלוטין.
כל חוק יש לקיים, גם אם איננו אוהבים אותו. ובוודאי שמי שמטיף מטעם
שלטון החוק מחויב בכך.
* לא משלנו - וכמובן שההתנפלות על סגל היא פחות בשל תוכן דבריו, ויותר כיוון שהוא
"לא משלנו". הו, כמה הם חיכו להזדמנות, כמה הם ארבו לו, עד שייתן להם תואנה
להלקותו.
קשה, הו כמה קשה להם לחיות עם העובדה, שאחד המוכשרים והמוצלחים בכתבי
הטלוויזיה בישראל, הוא "לא משלנו".
* שיני בנים תקהינה – הטענה העיקרית המושמעת נגד סגל, היא פעולת הטרור של אביו, חגי סגל,
איש המחתרת היהודית. עמית סגל אחראי לפעולה שבוצעה שנתיים לפני הולדתו.
* מיהו אויב? מי שמתייחס לצה"ל כאל אויב הוא אויב.
מי שמרים יד או אבן על חיילי צה"ל ומפקדיו הוא בוגד ואויב. מי שמשחית ציוד צה"לי,
מי שפוגע ברכב צה"לי הוא אויב. מי שחודר לבסיסי צה"ל ולמוצבים של צה"ל
למבצעי ונדליזם הוא אויב. חייל המסייע לאויב הוא בוגד. חייל המעביר ידיעות לאויב הוא
מרגל. יש להעמיד את אלעד סלע לדין על בגידה וריגול חמור. אם יורשע, מן הראוי שייענש
בכל חומרת הדין ויבלה שנים רבות מאחורי סורג ובריח.
* נפוטיזם אמריקאי - התמונה המסתמנת של הבחירות לנשיאות ארה"ב, היא של התמודדות
בין קלינטון לבוש. זו תמונה קצת מדאיגה של הדמוקרטיה האמריקאית. האם בכל ארצות
הברית של אמריקה, המונה 320 מיליון איש, רק קומץ משפחות מסוגלות להוציא מתוכן
נשיאים?
* ביד הלשון
עלילון – הרצאה ששמעתי השבוע פתחה בפניי צוהר לסוגה תרבותית שלא הכרתי –
קומיקס על השואה; דרך אמנותית להתמודד עם מוראותיה ולבטא את אימתה. התחילו בה כבר
אמנים יהודים במחנות עצמם, והמשיכו בני הדור השני והשלישי.
קומיקס בעברית – עלילון, מן המילה עלילה. המילה קומיקס נובעת מקומדיה.
לפחות בנוגע לסיפורים המאוירים על השואה, השם העברי מתאים לאין ערוך.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
