פרק ל"ה והפרקים הבאים מתארים את מלאכת
בניית המשכן, שקדם לבית המקדש, שנבנה כבר במדבר ונדד עם בני ישראל בדרכם לארץ ישראל.
בפרשות אלו שני גיבורים. האחד הוא בצלאל בן אורי לשבט יהודה, שהנו האמן המושלם, הבקיא
בכל סוגי האמנויות והוא האיש הבונה את המשכן לפרטי פרטיו. מעניין, שמי שנחשב לאמן המוחלט,
אינו ניחן ביצירתיות ודמיון, אלא ביכולת ביצוע מוחלטת, של מתווה אמנותי ואדריכלי שנקבע
ונמסר כציווי מפי הגבורה.
הגיבור השני, אינו גיבור אחד אלא גיבורים
רבים – בני ישראל. רק בראשית השבוע קראנו על חטא העגל, והנה בפרשה זו, בני ישראל מתגלים
במלוא תפארתם; כיצד הם נרתמים לתרום רכוש ובעיקר את מרצם וכישרונותיהם לבניית המשכן.
זו עבודה על טהרת ההתנדבות, ללא תמורה כלשהי, וללא חובה כלשהי. תיאור העשיה מלא בפעלים
ומצביע על אינטנסיביות, חריצות ובעיקר התלהבות אדירה. המילים המובילות בתיאור הזה הם
תרומה ובעיקר השורש נדב בהטיות שונות. הרצון לתרום גדול יותר מהצרכים, ובלשון הכתוב:
"מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר צוה ה' לעשות אותה. ויצו משה ויעבירו
קול במחנה לאמור: איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש".
את הפרקים הללו דורש מאיר אריאל ב"שיר
התעסוקה". הוא מחפש את המקבילה להתלהבות הזאת, להתנדבות הזאת, לעבודה לשמה הזאת
– בימינו. השיר מופיע באלבומו "רישומי פחם". בשירי האלבום הזה מציג מאיר
אריאל תמונה קודרת למדי של מחיר הקדמה ופגעי המודרנה. בין השאר הוא עוסק בסוגיית העבודה,
העבודה המנוכרת והמנכרת. שיא הניכור הוא ב"שיר המקצוע", מין גירסה שירית
לסרטו של צ'רלי צ'פלין "זמנים מודרניים", בו מתאר הכותב את עצמו כעבד של
המכונה עליה הוא עובד שנים, כשרק דבר אחד מייאש יותר מן השעבוד הזה – השחרור ממנו,
המותיר את הכותב חסר אונים. זוהי עבדות נפשית שהשתלטה על אישיותו של העובד.
וכפי שגורדון כתב "בעבודה לקינו, בעבודה
נרפא", כך גם מאיר אריאל ב"שיר התעסוקה". בשיר הזה, מבקש מאיר אריאל
לחזור לסיפורי בניין המשכן בספר שמות, כביטוי לעבודה מסוג אחר לגמרי, עבודה של אנשים
חופשיים, המאמינים בעבודתם, מחויבים לה, מאושרים ממנה; עבודה המבטאת את האישיות והיצירתיות
של העובד, החש את תרומתו לכלל ולעצמו. בשיר מדלג מאיר אריאל רצוא ושוב בין תיאור מלאכת
המשכן המקראית, לתיאור העבודה בקיבוץ ובמעברה, של אנשים המאושרים בעבודתם ולכן גם שלמים
בחייהם. בשלב מסוים הוא נופל לרגע של ייאוש, המחזיר אותו לשירים הקודמים, בתור לדמי
אבטלה, בדילמה האם למכור את כיס המרה כדי להיחלץ ממצבו הכלכלי הנואש, אך אין הוא שוקע
בייאוש, אלא שב ונזכר – "קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר" ומתעודד. בשפל
של השפל הוא רואה בעיני רוחו את האוטופיה של בניית המשכן והיא הנותנת לו את כוחות הנפש
להמשיך, את התקווה ואת האמונה בחיים.
קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר / לראות
את התעסוקה הזו, שבמדבר - / במעברת העולים, שוכני האוהלים / קצת אשוטט, אשאף, אנשום
לי ריח פועלים / במעברת העולים - ריח פועלים. // רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי
/ לראות וגם לשמוע, כי מרבים הם להביא / בבוקר בבוקר, ברצון הכי חפשי - / איש, אישה,
נדבת לבם בפרץ הנפשי, / בבוקר בבוקר - החפץ הרגשי. // אבוא לנפחים, המתיכים את ערמות
/ התכשיטים וכלי הבית המהבהבות / ואחר כך יוצקים את הנוזל המשולהב / לבלוקים של נחושת
וכסף וזהב. / אבוא לנפחים, היוצקים את המשולהב. // אבוא לנגרים, המקלפים עצי שיטים
/ קירות-משכן, לוחות-מזבח והרהיטים / מריח-דבק ונסורת, ספירט וטרפנטין / חולמים לתפוס
מקום טוב באמצע פלורנטין. / הראני את הנגרים, המקלפים עצי שיטים // אקרב לאצבעות של
הטוות והשוזרות / אורגות ומרקמות מעשה-חושב את היריעות / בארגמן ותכלת ושני ושש-מושזר
/ עם כל מני צורות שלא מהעולם הזה / כן, מעשה-חושב - בעולם הזה // וכאן תוקף אותי ספק
משטח-הבידור: / האם לכל המקצועות יקציאו זמן-שידור? / אז רק עוד את האמנים, חושבי המחשבות
/ המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות. / הראני את האמנים, המציירים את המחשבות. // לראות
את בצלאל ואת אהליאב שוקלים / איך להוציא את המנורה - מקשה, והכלים / מבלוק זהב התכשיטים...
שוקלים כל אונקיה / ואחר כך עושים מלאכה שלמה ונקיה / מבלוק זהב התכשיטים - שלמה ונקיה.
// אשהה עוד רגע ואחוש זרימות, בהתנקז / מכל המלאכות - האהבה, בהתרכז / מכל העברים
כל הדברים, בהתחבר - / אני גואה, דואה, רואה לי מחנה זוהר. / כל מרכז המעברה - מחנה
זוהר. // ושוב אני בתור לקבלת דמי אבטלה. / אולי אמכור גם את כיס המרה להשתלה? / אולי
לא אשלם קנסות, אשב במאסר? / קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר / לראות את התעסוקה הזו
שבמדבר... // הרפתנים, הדירניקים והשוחטים / הברסקאים, הרצענים והחייטים / היינאים
והרוקחים, הטוחנים והאופים / והתכשיטנים המצטרפים אל הצורפים / המשוררים, הזמרים, הפורטים
והנושפים...
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
