הימים האלה, עשרת ימי תקומה, הימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה
לחג העצמאות של מדינת ישראל ובתווך יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ממקדים בתודעה
את ההזדהות הלאומית, ההזדהות שלנו כפרטים וכקהילות עם העם היהודי, עם מדינת ישראל,
עם ארץ ישראל; ימים שממקדים בתודעתנו את ההזדהות עם צדקת הציונות.
הימים האלה, הם הימים הממקדים בקרב חוגי הפוסט ציונות, הקשה והרכה, את
סלידתם וניכורם לכל מה שנקשר בעיניהם ללאומיות היהודית, למדינת ישראל, לציונות. ביום
העצמאות הם נושאים את נס ה"נכבה". ביום הזיכרון לחללי צה"ל הם
משתתפים בריטואל פרברסי של הזדהות עם איזו שקשוקה המערבבת את אחינו חללי צה"ל
עם מחבלים שנהרגו במלחמתם בנו ובפיגועיהם נגדנו. ובשנים האחרונות, יש טרנד הולך
ומתעצם של ביזוי יום השואה, ניכור לזיכרון השואה, הלעגת מסורות הזיכרון,
והפיכת היוצרות תוך הצגה מרומזת עד גלויה - שלנו כבני דמותם של הנאצים ושל
הפלשתינאים בדמות הקורבנות. הטרנד הזה הגיע לרמת בשלות שבה פרסם "הארץ",
מוביל המגמה הנפסדת הזאת, מאמר בערב יום השואה של חתן פרס ישראל, הכלכלן אריאל
רובינשטיין, שכותרתו ותוכנו הם: "את יום השואה צריך לבטל". בתוך 24
שעות, קיבל המאמר כמעט 6,000 שיתופים בפייסבוק, הכותב הוזמן לראיונות ברשתות
הטלוויזיה והרדיו... גיבור נולד לחוגי הפוסט.
12 נימוקים הציע רובינשטיין להצדקת הצעתו, ב-12 פסקאות המתחילות,
כשטיפת מוח, במילים "את יום השואה צריך לבטל". להלן – אישצ"ל.
בשורות הבאות אתמודד עם טענותיו. יתכן שאני טועה בכך שאני מעניק את
ה"צומי" לפרובוקציה. מצד שני, דומני שדרך טיעוניו ניתן להבין את הלך
הרוח שהוא ותומכיו מייצגים, וראוי לפצח את הקודים הללו.
"אישצ"ל כי המעטים שיש להם
את מי לזכור לא ישכחו את הנספים, ואלה שאין להם לא יכולים באמת לזכור". רובינשטיין מפרק ומפריט את הזיכרון ומשיל מעליו את הקולקטיב הלאומי.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום זיכרון לאומי, שבו עם זוכר את מתיו. אצל
רובינשטיין אין עם. אין "אנחנו". יש פרטים. מי שמכיר וזוכר – אינו זקוק
ליום זיכרון לאומי. מי שאינו מכיר באופן אישי, זה כלל לא נוגע לו.
"אישצ"ל, כי אני לא רוצה
לשמוע חבר כנסת מקריא את שמות בני משפחתי שנספו בשואה בטקס 'לכל איש יש שם'. למתים
היו שמות, ואני נקרא על שם שניים מהם, אבל שמותיהם אינם אומרים דבר לחברי הכנסת שממלמלים
אותם". המשך המגמה של הפסקה הקודמת. המתים אינם חלק מקולקטיב. הם בודדים.
הכנסת מסמלת ומייצגת את הריבונות והממלכתיות הלאומית, ולכן אין לחבריה דבר וחצי
דבר עם שמות המתים. הם אינם אומרים להם דבר, כי אין הם מתיהם הפרטיים. על הדרך
מזכיר הכותב שהוא בן למשפחה של ניצולי שואה, כלגיטימציה לדבריו.
"אישצ"ל, משום שהוא הזדמנות
מיותרת להצצה לא מתנצלת בפורנוגרפיה של המוות. מי שמרגיש שהוא מוכרח להתבונן בתמונות
של הוצאה להורג או במבט אחרון של ההולך אל מותו, מוזמן לצפות בסרטונים הצבעוניים של
דאעש". יש מקום לדיון ציבורי על הדרכים שבהם יש להציג וללמד על השואה. אגב,
לאו דווקא דיון שצריך להיות מוכרע, כיוון שיש דרכים שונות לנסות להתמודד עם השואה.
אך רובינשטיין מתעלם מקשת התפיסות, מציג דרך מסוימת כדרך הראשה, מגחיך
אותה, מלעיג אותה, מכנה אותה "פורנוגרפיה", וזאת, כדי לקדם גישה של
ביטול יום השואה.
"אישצ"ל, כי מי שרוצה באמת
לזכור את בתי המדרש החרבים בפולין לא צריך לצעוד במצעד החיים באושוויץ, אלא לגשת בנפש
חפצה למאה שערים". השואה אינה רצח החרדים. השואה היא רצח היהודים.
בשואה נרצחו יהודים חרדים, דתיים, מסורתיים, חילונים, אתאיסטים, מתבוללים, ממירי
דת, ציונים ואנטי ציונים, בורגנים ופועלים, ימנים ושמאלנים, רוויזיוניסטים,
סוציאליסטים, ליברלים וקומוניסטים. היה זה רצח עם. למה רובינשטיין שולח אותנו למאה
שערים, דווקא? כי מאה שערים הוא מרכז החרדיות הרדיקלית, האנטי ציונית, שגם מתעקשת
לא ללמוד את לקח השואה. רובינשטיין שולח אותנו לשם עם המסר שאין לאומיות יהודית.
יש יהודים. היהודים הם אלה. למה דווקא אלה? כי הם מייצגים את ההיפך מן הלאומיות
היהודית. רובינשטיין מעביר לנו מסר: רוצים להיות יהודים? חיו כמותם, כמו במאה
שערים. אינכם רוצים לחיות כמותם? אל תהיו יהודים.
"אישצ"ל, כי חלק ניכר מקורבנות
השואה היו חרדים, וממשיכי דרכם בארץ ובעולם אינם מקבלים את היום הזה כתאריך ראוי לציון
החורבן. מוטב היה לאמץ את המסורת ולספח את קינת השואה לעשרה בטבת או לתשעה באב — ימים
שבמסורת היהודית מבכים בהם את כל האסונות המרים שקרו לעמנו". חלק מן החרדים, המסתייגים ממדינת ישראל והציונות, אינם מציינים את
יום השואה. איני יודע אם רובינשטיין צם ואבל בתשעה באב ועשרה בטבת. אני מעדיף
לשמור לעצמי את הערכתי. לא את דבקותם של החרדים בתשעה באב ועשרה בטבת מעלה
רובינשטיין על נס, אלא הסתייגותם מיום השואה הממלכתי, היא המעוררת את הזדהותו.
"אישצ"ל, כי הצפירה היא
מנהג מלכות זרה. יהודים אומרים קדיש ולומדים משניות". מעניין, מר רובינשטיין,
איזו משנה למדת היום? איזו משנה אתה ממליץ לנו ללמוד? הצפירה היא מסורת ישראלית,
שבה לבו של עם שלם פועם כלב אחד; שבו עם שלם עוצר הכל, המדינה עומדת מלכת, למפגן
של סולידריות. אין דבר זר לרובינשטיין כמו הסולידריות הזאת. לא "מנהג המלכות
הזרה" מפריע לרובינשטיין, אלא מנהג הממלכתיות הישראלית, היהודית. כי עצם
הממלכתיות הישראלית, היהודית, היא שמפריעה לו.
"אישצ"ל, כי אני מליט עיניי
בבושה כשאני רואה את הצעירים הישראלים המטיילים עטופים בדגלי ישראל בחוצות פולין, כמו
שאוהדי בית"ר ירושלים חוגגים ברחובות אחרי ניצחון על בני סכנין". כמה ציניות מרושעת יש בפסקה הזאת. נוער ישראלי נוסע לפולין, ומניף את
דגל הלאום באמירה: השואה לא שברה אותנו, לא ניצחה אותנו. אנו חוזרים למחוזות ההרג
כיהודים חיים, אזרחים של מדינה יהודית ריבונית ומניפים בגאווה את דגל הלאום, דגלה
של מדינת ישראל, ושרים את המנונה. רובינשטיין משליך זאת על אוהדי בית"ר ובני
סכנין. בשפתו המרומזת הוא מציג את בני סכנין כמייצגי מיעוט נרדף לעומת בית"ר
ירושלים שקומץ מאוהדיה יצרו את הסטריאוטיפ הלאומני גזעני. המסר ברור. הדגלים בידי
הנוער באושוויץ, מייצגים את הגזענות, הלאומנות ורדיפת המיעוטים.
"אישצ"ל, כדי לשים קץ לשרשרת
הקלישאות הבלתי נסבלות, המושמעת ביום הזה מפי כל איש ציבור שיש לו הזדמנות לדבר".
רובינשטיין מתכוון לאמירות אודות ההכרח בריבונות לאומית חזקה של העם היהודי
במולדתו. הוא מתכוון לאמירות של שורדי שואה על הגאווה בכך שהם חיים במדינת ישראל,
שהם לחמו בצה"ל, שנכדיהם משרתים בצה"ל. כל אמירה לאומית, כל לקח לאומי
מהשואה, הם "קלישאות בלתי נסבלות".
"אישצ"ל, כי אסור לבסס את
קיומנו כאן רק על היותנו נרדפים נצחיים. או שנייחד את עצמנו מבחינה תרבותית ודתית,
או שמוטב שניטמע בין האומות". לא השואה היא הקושאן
שלנו, אלא זכותנו על ארץ ישראל וזכותנו להגדרה עצמית ולריבונות לאומית במולדתנו.
רובינשטיין מוחק את אלה, ולכאורה קיומנו מבוסס על היותנו "נרדפים
נצחיים". גם זאת יש למחוק. מהו הייחוד התרבותי והדתי עליו מדבר רובינשטיין?
במאמר אחר הוא הסביר זאת: "אנו
לא הבנו שעל עקרונות הקיום היהודי אסור לנו לוותר, ושעקרונות אלו כוללים את הזדהותנו
עם החלש ולא עם החזק, עם הנכבש ולא עם הכובש". במקום אחר הוא הגדיר את עריקי המלחמה ("סרבנים" בכיבוסית)
כ"נטורי קרתא של המצפון היהודי". כיוון שאנחנו, לטענתו, עם כובש ומנשל,
אנו מבטלים את מה שהוא מציג כייחודנו התרבותי והדתי. ולכן, מוטב שניטמע בין
האומות. הציונות היא אנטיתזה לשתי הוויות יהודיות – להוויה של התבוללות וטמיעה,
מצד אחד, ולהוויה של קהילה יהודית תלושה, ללא צבא, ללא מדינה, ללא ריבונות, ללא
כוח, שגם אינה נדרשת להתמודד עם דילמות של קיום מדינה, של קיום צבא, של הגנה על
הקיום. גישתו האנטי ציונית מגשרת בין שתי ההוויות, כשתי החלופות לרעיון הציוני של
מדינת לאום יהודית, שוות זכויות בין העמים והמדינות.
"אישצ"ל, כי הוא נהפך לכלי
שרת בידי אידיאולוגים לאומנים. מלכתחילה הומצא 'יום השואה והגבורה' גם מסיבות פוליטיות
שנויות במחלוקת של הדגשת והאדרת מרד הגטאות. אלא שכמו הרבה דברים אחרים שתנועת הפועלים
הנהיגה בארץ, גם יום זה נוכס על ידי אידיאולוגיות אחרות. היום הוא משמש להטבעת האקסיומה
שכל העולם נגדנו, וכל מי שמבקר אותנו הוא חוליה בציר הרשע הרוצה להשמידנו".
לאומיות יהודית היא לאומנות. לכן, הציונות היא לאומנית. אידיאולוגיה ציונית היא
אידיאולוגיה לאומנית ולקח השואה הוא כלי שרת בידי אידיאולוגיה לאומנית. המיתוס
שהוא מציג על המהות המקורית של 'יום השואה והגבורה' - גם הוא סילוף היסטורי, אך תקצר היריעה מלהתייחס לכך. ביקורת על מדינת
ישראל, על ממשלת ישראל, על מדיניות ישראל, היא ביקורת לגיטימית לחלוטין. אלא שאנו
מתמודדים עם מתקפה חמורה של דה-לגיטימציה לזכות קיומה ועצם קיומה של ישראל, ועם
תעשיית שקרים שנועדו ליצור דמוניזציה למדינת ישראל, ברוח הפרוטוקולים של זקני
ציון. האנטישמיות הקלאסית, התחלפה באנטישמיות המופנית נגד המדינה היהודית.
רובינשטיין לועג לביקורת על הקמפיין הזה, ומגן על אותם אנטישמים, כאילו הם בסך הכל
"מבקרים אותנו".
"אישצ"ל, כי ייתכן שהיה
צריך להפציץ את איראן גם אם היטלר היה מתגייר, וייתכן שלא צריך להפציץ את איראן, למרות
שהיטלר היה צורר היהודים. היום הזה לא ממש תורם לקבלתה של החלטה שקולה". פסקה
זו נועדה להגחיך את המאבק נגד גרעונה של איראן. לטענתו, ישראל אינה יכולה לקבל
החלטה שקולה ורציונלית בנושא, בשל "תסביך" השואה.
"אישצ"ל, כי על תקופת השואה
היה מוטב ללמוד, בראש ובראשונה, באופן רציונלי, ולהפיק ממנה גם את לקחיה האוניברסליים:
גם לפתחם של בני העם הנבחר רובצת הסכנה להיהפך לחיות אדם". השורה האחרונה היא
המסר המרכזי. כל המאמר לא נועד אלא להעביר את המסר שהפכנו לחיות אדם.
איש הצל רובינשטיין הוא אחד מפעילי
תנועת החרם נגד פעילות תרבותית מעבר לקו הירוק. אך סמלי, שביום שבו תשעה שופטי בית
המשפט העליון דחו פה אחד את העתירה שניסתה למנוע מקורבנות החרם את האפשרות לתבוע
את הפוגעים בהם, פרסם אחד מדוחפי הפעולה האלימה הזאת את מאמרו הנִקְלֶה.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
