הבלוג של אורי הייטנר

פרק ל"ו, בהמשך לפרק שלפניו, ממשיך בתיאור בניית המשכן, ובלשון הכתוב, "מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ". ואני ממשיך ללוות את הפרקים הללו באמצעות שירו של מאיר אריאל, "שיר התעסוקה", שנכתב בהשראת הפרקים הללו.

בראיון ליואב קוטנר, בצאת אלבומו "רישומי פחם" שבו מופיע השיר, אמר אריאל שמספר שירים באלבום הם הרחבה ופיתוח של בתים ב"עברנו את פרעה", ונתן כדוגמה את "שיר המקצוע". כל בתי "עברנו את פרעה" מתארים את האדם הבודד בתוך מציאות קפקאית ביורוקרטית מייאשת. אך כל בית מסתיים בשורת הפזמון "אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". ניתן לפרש זאת כיחס ציני כלפי ה"יהיה בסדר" הטמון במשפט הזה. אבל אני נוטה לפרש זאת אחרת – מה שנותן לפרט כוח לעמוד במציאות הזאת, היא תחושת השייכות למשהו גדול יותר, ל"אנחנו" עם פרספקטיבה עוד מימי יציאת מצרים. לא בכדי, הבתים המנוכרים כתובים בגוף ראשון יחיד, והפזמון המנחם בגוף ראשון רבים "עברנו... נעבור".

את הרעיון הזה מפתח מאיר אריאל ב"רישומי פחם". הוא מצייר אפוקליפסה, אך מולה הוא מציב אוטופיה. ואם השפל של תיאור מצבו העגום של האדם בעולם המודרני מתואר דרך העבודה ב"שיר המקצוע" – גם גאולתו של האדם מתוארת דרך העבודה, ב"שיר התעסוקה", השיר הלפני אחרון באלבום. ב"שיר התעסוקה" מציג אריאל חלופה אחרת של חיי עבודה ויצירה, המרוממים את האדם וגואלים אותו. לשם כך הוא חוזר אל "עברנו את פרעה" ומתקדם שלב אחד נוסף – "קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר". הוא חוזר אל הפרקים בספר שמות המתארים את בניית המשכן. בתיאור הזה הוא מוצא את חדוות האדם העמל, שבניגוד לעבד המנוכר של המכונה, מבטא את יצירתיותו בעבודה למען אידיאל גדול שבו הוא מאמין. בהתייחסו לפסוק "וַיָּבֹאוּ כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ". כותב אריאל "רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי / לראות וגם לשמוע, כי מרבים הם להביא / בבוקר בבוקר, ברצון הכי חופשי - / איש, אישה, נדבת לבם בפרץ הנפשי, / בבוקר בבוקר – החפץ הרגשי..."

וכך, השיר כולו מתכתב עם סיפורי בניית המשכן, עם בצלאל ואהליהב. המשורר עובר בין בעלי המקצועות השונים ומתבשם מחדוות היצירה שלהם. הוא מוצא במלאכה את היצירה האמנותית "מעשה חושב" ומבטל את האבחנה בין יצירה רוחנית תרבותית ליצירה פיסית חומרית. בין הנגרים, הנפחים והצורפים הוא מזכיר גם את "האמנים, חושבי המחשבות / המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות... / הראיני את האמנים, המציירים את המחשבות".

האם המציאות הזאת הייתה אפשרית רק אצל בני ישראל במדבר? אריאל רואה בחלוצים הציונים הבונים את א"י אותה חדווה, אותה עשיה מתוך תחושת משמעות. החלוצים הללו הם אנשי ההתיישבות העובדת "הרפתנים, הדירניקים", לצד אנשי המעברה – העולים קשי היום, שעמלו מתוך תחושת משמעות. "קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר / לראות את התעסוקה הזו, שבמדבר / במעברת העולים, שוכני האוהלים / קצת אשוטט, אנשף, אנשום לי ריח פועלים / במעברת העולים – ריח פועלים".

הציונות, בניין הארץ והמדינה, הם מלאכת עבודת הקודש של ימינו. כאשר אנו מתמסרים למפעל הזה, כדי לתת ולא כדי לקחת, זהו מאמץ המעניק משמעות לחיינו. ימים אלה, ימי "עשרת ימי תקומה", ממקדים ומסמלים את זהותנו הלאומית, את הסולידריות הלאומית שלנו. וגורמי הפוסט למיניהם הפכו דווקא את הימים האלה לימי ניאוץ וביזוי אותם סמלים ובעיקר אותה סולידריות, השנואה עליהם כל כך. החוגים הללו והבמות הנושאות אותם מרעיפים עלינו תועפות של בוז מנוכר ומתנשא למה שיקר בעינינו. הם אינם חוסכים במאמצים לבזות, לייאש. להפוך את חג העצמאות של המדינה לחגא של נכבה. להפוך את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לטקס פרברסי המערבב את האבל על חללי צה"ל עם אבל על המחבלים שנהרגו במלחמתם בנו. והטרנד הלוהט – קריאה לבטל את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. וכשאני נחשף לכל הסחי הזה, תגובתי היא כתגובתו של מאיר אריאל כשהוא על סף ייאוש - הוא שב וחוזר מיד אל שורות הפתיחה "קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר / לראות את התעסוקה הזו שבמדבר". התעסוקה היא מלאכת הקודש הציונית של בניין הארץ, בניין האומה, בניין החברה והמדינה, על אף כל המקטרגים, המלעיגים והמלעיזים.

* 929