* בזכות
הנאום - קבלת החוק המחייב להביא את ההסכם עם
איראן ל"עיון", כלומר אישור הקונגרס, היא בשורה טובה, שעשויות להיות לה השלכות
חיוביות ביותר על ביטחון ישראל ושלום העולם.
הנה, כמה תרחישים חיוביים שהיא עשויה
לחולל: א. הקונגרס ידחה את ההסכם. ב. מתוך חשש שהקונגרס ידחה את ההסכם, אובמה
יקשיח את עמדתו, והאיראנים יסרבו לחתום על ההסכם. ג. מתוך חשש מחתימה על הסכם שלא
יאושר, איראן תקשיח את עמדתה והצדדים לא יגיעו להסכם. ד. התרחיש האופטימי ביותר –
מתוך חשש מחתימה על הסכם שלא יאושר, אובמה יקשיח את עמדתו. האיראנים יבינו שהפעם
זה רציני, כי את הקונגרס הם לא יקפלו בקלות; הם ייסוגו ויוותרו, מחשש להמשך
העיצומים והחרפתם, עד נפילת המשטר באיראן. כתוצאה מכך ייחתם הסכם טוב, שיבלום את
תכנית הגרעין האיראנית.
ספק רב אם ההישג הזה היה קורה ללא
נאומו המושמץ של נתניהו המושמץ בפני בתי הנבחרים בארה"ב.
* חרם = טרור - מלכתחילה סברתי שבית המשפט העליון צריך היה
לפסול על הסף את העתירות נגד "חוק החרם", שכן רק מקרים קיצוניים של
פגיעה בזכויות האדם מצדיקים התערבות שיפוטית בחקיקה, ובוודאי שאין זה המקרה; נהפוך
הוא, יש כאן שימוש ציני ושקרי ב"חופש הביטוי" כהצדקה למעשה אלים ביותר. בדיעבד,
אני שמח שהעתירה לא נדחתה על הסף, משתי סיבות. האחת, חשיבות האמירה הערכית הברורה
של בית המשפט העליון נגד החרם. השניה, היא העובדה שההחלטה התקבלה פה אחד בהרכב של
תשעה שופטים.
עם זאת, אני מצר על פסילת הסעיף שאפשר
תביעה נגד המסיתים לחרם ללא הוכחת נזק. לא זו בלבד שזו התערבות בלתי מידתית בחוק
שהכנסת קיבלה, אלא יש סתירה בין הפסילה הזאת, לבין האמירה הנורמטיבית החשובה של
בית המשפט בנוגע לחרם.
* אלימות
פוליטית קשה - מאמר המערכת
של "הארץ" תוקף את פסיקת בית המשפט העליון, שדחה את העתירות נגד "חוק
החרם". כותרת המאמר: "חרם על חופש הביטוי". ניסיון לשבור את מטה
לחמו של אדם בשל מקום מגוריו או עמדתו הפוליטית אינה חופש הביטוי, אלא אלימות
פוליטית קשה. החוק לא אסר על קריאה לחרם, אלא אִפְשֵׁר לנפגעים מהחרם לתבוע את
המחרימים על הנזק שגרמו להם. העתירות נגד החוק, נועדו למנוע מקרבנות החרם את הזכות
להתגונן, וגם זה בשם "חופש הביטוי".
* רגע, אז ... כבר
מותר לבקר את בית המשפט העליון?
במדינה דמוקרטית מותר לבקר את בית המשפט העליון ואת פסיקותיו. מבחינה זו, אין כל
בעיה בהתקפה של "הארץ" על בית המשפט. הבעיה היא בכך, שאותו עיתון תקף
בחריפות כל מי שביקר את בית המשפט ואת פסיקותיו, כשאלו היו לרוחו של "הארץ".
כאשר פרופ' דניאל פרידמן, פרופ' רות גביזון, בן דרור ימיני ואחרים ביקרו את החלטות
בית המשפט, זו הייתה "מתקפה פרועה על שלטון החוק ועל הדמוקרטיה" וכו'
וכו'. האיפה ואיפה הזאת נקראת בעברית צביעות.
* מה ברק היה
פוסק? מאמר המערכת תוקף אישית את הנשיא
היוצא גרוניס ואת המורשת שהותיר, שפסק הדין בנושא "חוק החרם" הוא דוגמה
לו. העיתון שוכח, שאת ההחלטה קיבל פה אחד הרכב של תשעה שופטים. מי שכתב את פסק
הדין לא היה גרוניס אלא השופט חנן מלצר, שטרם בחירתו זכה לתמיכת ה"שמאל"
כולל "הארץ".
אין ספק שקיים הבדל בין הגישה המשפטית
של הנשיאים ברק ובייניש לזו של הנשיאים גרוניס ונאור, אולם בנושא "חוק
החרם" אני מאמין שגם ברק ובייניש היו מקבלים אותה החלטה.
* לבער את נגע
החרמות - תיאטרון קריית מוצקין החליט לא להזמין הצגות
שענת וקסמן משחקת בהם. ראש עיריית דימונה קרא להחרים את ענת וקסמן.
דבריה של וקסמן ראויים לגינוי. אלה דברי
בלע והתנשאות שחצניים וגם לא כל כך אינטליגנטיים. למרבה הצער, היא גם אינה מדברת
רק בשם עצמה, אם לנקוט לשון המעטה. מכאן ועד חרם על אמן, המרחק רב.
רק השבוע בית המשפט העליון, בהרכב של 9
שופטים, דחה פה אחת עתירה של שוחרי חרמות. בדיוק כפי שיש להתנגד מכל וכל לאמנים
המחרימים התנחלויות, כך יש להתנגד מכל וכל להחרמת אמנים.
יש לבער את נגע החרמות מהחברה
הישראלית.
* עלילת דם - התחקיר הצה"לי על קרב רפיח ב"צוק איתן"
מפריך את טענות השווא המרושעות על אודות עוצמת האש בנוהל חניבעל, ומוכיח שהקמפיין של
"הארץ", בהובלת אורי משגב בנדון, היה עלילת דם נגד חיילי צה"ל.
לאחר שהתחקיר של צה"ל הפריך מכל וכל
את עלילת הדם, כל כך לא מפתיעה הייתה תגובתו של גדעון לוי. "אין כל סיכוי שצה"ל
יחקור אי פעם את עצמו ברצינות. לא את פשעי יום שישי השחור ברפיח" וכאן מונה עוד
שורה של "פשעים" כביכול של צה"ל, ומסקנתו החד משמעית, היא כותרת מאמרו:
"רק האג". והוא מפרט: "רק בבית הדין הבינלאומי הפלילי יהיה אפשר להעמיד
לדין את מי שמבצעים פשעי מלחמה... מי שמתנגד להאג רוצה בהמשך הפשעים".
* רובינשטיין כוכב עליון - בשבוע שעבר כתבתי: "והרי
התחזית לשבוע הבא: בעוד ימים אחדים נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. היכונו למתקפת
הגחכת יום השואה וזיכרון השואה וגימוד השואה בימים הקרובים ב'הארץ'".
בערב יום השואה כתב אריאל רובינשטיין מאמר מנומק, בו הסביר מדוע יש
לבטל את יום השואה. הנה ציטוט נבחר. לא נגענו: "את יום השואה צריך לבטל, כי הוא נהפך לכלי
שרת בידי אידיאולוגים לאומנים... הוא משמש להטבעת האקסיומה שכל העולם נגדנו, וכל מי
שמבקר אותנו הוא חוליה בציר הרשע הרוצה להשמידנו".
תופעה פרברסית.
ומיד, בחוגים מסוימים, רובינשטיין הפך
לכוכב עליון.
* חוק הרדיקלים השלובים, סעיף קטן: פוסט
שואה – לא אחת כתבתי על חוק הרדיקלים השלובים, כפי שאני נוהג להגדיר את
מפגש הקצוות שבין ה"שמאל" הרדיקלי וה"ימין" הרדיקלי, שלא רק
קרובים זה לזה הרבה יותר מאשר כל אחד מהם למרכז השפוי, אלא קיים ביניהם דמיון רב,
כיוון שהמגדיר אותם הוא בעיקר הפנאטיות. היהדות על פי ספר התועבה "תורת
המלך" זהה ליהדות על פי ספר הפיגולים של ספי רכלבסקי "חמורו של
משיח". הסרבנות מ"שמאל" והסרבנות מ"ימין" מבטאות אותו בוז
לממלכתיות ואותו איום על הדמוקרטיה. ובעיקר, הם חולקים אותה סלידה עמוקה כלפי ערך
הסולידריות הלאומית. לכן הם חולקים פוסט ציונות, ומסתבר שגם פוסט שואה.
למחרת מאמרו של אריאל רובינשטיין ב"הארץ", שהטיף לבטל את
יום השואה, התפרסם ב-nrg מאמר של איתי אליצור, עם מסר דומה מאוד. ושוב, אותה
טענה נגד ה"קורבניות" ושאר סיסמאות פוסט שואה דוחות. ושוב אותה הגחכה של
זכר השואה. אליצור טוען, שכפי שאיננו מציגים לראווה את סבא שלנו דווקא כשהיה חולה
אלצהיימר, אל לנו להציג את היהודים במצבם הירוד ביותר, ומי שיש בארנקו יהלומים, לא
צריך להתפאר בבלויי סחבות. ציניות מרושעת שיכולה בהחלט להתחרות בציניות המרושעת של
אורי משגב ורוגל אלפר.
יש נקודה מסוימת של צדק בטענתו כלפי מי
רואים בשואה את הצידוק העיקרי או היחיד לקיומה של מדינת ישראל. אולם מכאן ועד
למסקנתו החולנית מרחק רב.
יש לחנך לכך שהציונות היא ייעוד ולא רק
מקלט. היא בראש ובראשונה ייעוד, אף שהיא גם מקלט. אך הציווי "לזכור ולא
לשכוח" הוא ציווי מוצדק העומד בפני עצמו, וכך גם החובה להפיק את הלקחים מן
השואה, הן הלאומיים והן האוניברסליים מן השואה. כמו אנשי פוסט שואה
מ"שמאל" המגמדים את השואה וזכרה כדי להימנע מהלקח הציוני – ההכרח בקיומה
של מדינת לאום יהודית ריבונית חזקה בארץ ישראל, כך אנשי פוסט שואה
מ"ימין" מגמדים את השואה וזכרה כדי להימנע מהלקח האוניברסלי – חיזוק
ערכי ההומניזם והדמוקרטיה ומלחמה חסרת פשרות בגזענות על כל ביטוייה.
* עולם מושגים מעוות - מה שיש לדימיטרי שומסקי לכתוב ב"הארץ" ביום השואה, הוא
מאמר על פיו מתוך ניצול ציני של השואה ישראל זוכה לפריבילגיות בינלאומיות שאף
מדינה אחרת לא זוכה להן. לא יאומן – מדינת הלאום היחידה בעולם שמוטל ספק בעצם זכות
קיומה ולבטח בזכותה להגנה עצמית, היא הנהנית, אליבא דעולם המושגים המעוות של שום
כלומסקי, מפריבילגיה.
ואם אתם רוצים להבין מדוע הוא ושכמותו תומכים כל כך בהסכם הכניעה
לאיראן, קראו את הפסקה הבאה מתוך מאמרו: "על פי פרסומים זרים, ישראל נהנית מעוד פריווילגיה
יקרת ערך: הפריווילגיה להחזיק בנשק גרעיני, אחד הגורמים החשובים המבטיחים לה מעמד הגמוני
במזרח התיכון. בזכותו יכולה ישראל להמשיך לשלוט באין מפריע בעם הפלסטיני ולהפר מדי
פעם בפעם — גם זאת לרוב על פי פרסומים זרים — את ריבונות מדינות האזור כל אימת שההגמוניה
האזורית שלה ניצבת בפני איום". עכשיו אתרגם זאת לעברית
– שומסקי ושכמותו תומכים בהסכם עם איראן, כיוון שהם תומכים בתכנית הגרעין האיראני,
שתבטל את ההגמוניה הישראלית. שומסקי מייחל לכך שתחת איומי הגרעין האיראני ישראל
תיסוג לקווי 49'.
* לימוד שואה בגיל הרך; בין דיון חינוכי
לפוליטי - סוגיית לימודי השואה בגיל
הרך היא שאלה חינוכית עמוקה, מורכבת ומעניינת. מצד אחד, מדובר בנשמות רכות, שספק
אם ראוי להעמיס עליהן את הזוועה הזאת, שגם אנו, המבוגרים, איננו מסוגלים להתמודד
עם מוראותיה. מצד שני, ילדים הם אנשים קטנים ואין נושא שיש להסתיר מפניהם, ובכל
נושא יש לדון עמם ברמה וברגישות המתאימה לגילם. ילדים הם אינטליגנטיים ואי אפשר
להסתיר מהם את התובנה שיום השואה אינו יום ככל הימים. הם שומעים שיש פתאום צפירה
והכל עומדים דום בצפירה, ומתעוררות אצלם שאלות, ש"כשתגדלי תביני" אינה
תשובה שיכולה לספק אותם.
ראוי לקיים דיון חינוכי בשאלה האם לדבר עמם על השואה וכיצד. הבעיה היא
שאצלנו כל דיון חינוכי הופך מיד להתנצחות פוליטית בעומק של פלקט. מיד קופצים מגמדי
השואה המדברים על אינדוקטרינציה לאומנית קורבניסטית שנועדה לשטוף את המוח של
הילדים על מנת שיצעדו בסך, לא ישאלו שאלות ויחוללו פשעי מלחמה בקורבנות
הפלשתינאים. וכששר החינוך לשעבר העלה את הסוגיה מיד קפצו רודפיו, שאינם יכולים
לסבול את הרעיון שאיש הציונות הדתית יהיה שר החינוך, בהאשמות על האינדוקטרינציה
הלאומנית בלה בלה בלה. ומנגד מיד קופצים אנשים להגנה על הרעיון, בטיעונים פוליטיים
שהם ריאקציה להתנגדות הפוליטית.
השנה, החליף את הדיון החינוכי הרציני הזה, דיון סיסמאתי על כך שמטפלת
בצהרון, חסרת כל הכשרה חינוכית, הדביקה לילדים טלאי צהוב. אין ספק שמדובר בטמטום
ממדרגה ראשונה, לבטח מתוך כוונות טובות. אך כל הדיון הערכי על לימוד השואה בגיל
הרך, התמצה באקט הזה, כאילו זו המשמעות של לימוד שואה לילדים. זה בערך כמו לקיים
דיון על משמעות החינוך המיני בבתי הספר, על פי מקרה (דמיוני) של מורה שידגים בכיתה
משגל.
* חינוך חווייתי - בין התגובות על פרשת הטלאי
הצהוב לילדי הצהרון, הופיע מאמר ב"הארץ" של עלית קארפ, שתקפה את הסוגיה
מכיוון חינוכי מעניין. לטענתה, המקרה הוא בסך הכל הליכה צעד אחד קדימה של הביקורים
בפולין אותם היא תוקפת. לטענתה, לימוד צריך להיות אך ורק מספרים, וכל לימוד מוחשי הוא
עבודת אלילים.
אכן, עיקר הלימוד הוא מספרים, אך ממש לא רק מספרים. יש ילדים שעיקר
חינוכם ולימודם אינו מספרים. לצד הלימוד מספרים יש מקום לחינוך דרך חוויה – טיול,
מחנה, משחק, יצירה, שירה, ציור וכו'. הדבר נכון בחינוך לכל נושא ובלימוד של כל
נושא.
* תחזית העבר - בתחזית מזג האוויר ב-ynet על גשם ביום העצמאות נאמר שזו הפעם הראשונה מאז אמצע שנות התשעים. זה ממש לא
נכון. רק לפני שנתיים, ב-2013, יום העצמאות היה חורפי וגשום.
* ממשלה... לאומית?! - אני מתייחס, בדרך כלל, בערבון מוגבל להדלפות מהמו"מ הקואליציוני,
שהן רוויות בסחרירים. עם זאת, אני מודאג מאוד מהמגמה עליה קראתי, לקבור את חוק
הלאום, מתוך כניעה למפלגות החרדיות. חבל שממשלה המתקראת ממשלת "המחנה
הלאומי" נכנעת למפלגות לא ציוניות, שהמנהיג הרוחני של אחת מהן מכנה את
"התקווה" "שיר מטומטם". חוק הלאום חיוני היום לא פחות מכפי
שהיה כאשר נתניהו השתמש בו כאמתלה למשבר המלאכותי שיזם כדי להקדים את הבחירות. אז
הוא יכול לקדם את נוסח הפשרה שניסח בקונצנזוס לאומי רחב. האם עכשיו הוא יקבור את
החוק כולו, במצוות אדמו"רים הרואים בגיוס לצה"ל גזירות שמד? בושה.
* ביד הלשון
מעשה מרכבה – כינוי לתהליך הרכבת הקואליציה. ככל הזכור לי, מנחם בגין היה הראשון
שהעניק לתהליך את הכינוי.
במקור, מדובר בספרות יהודית מיסטית, שנויה במחלוקת, שהיא חלק מתורת
הסוד; עוסקת באופן התנהלות השמים. השם "מעשה מרכבה" הוא הכינוי לתיאור
פמליית ארבעת הכרובים הנושאים את כס הכבוד של אלוהים, בתיאור של הנביא יחזקאל בפרק
א'. המילה מרכבה אינה מופיעה שם, אך הפמליה והכס זכו לכינוי מרכבה, משרש רכב, האל
רוכב על הכרובים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
