הבלוג של אורי הייטנר

כשני קודמיו, גם פרק ל"ז בספר שמות עוסק בבניית המשכן. בפרק מתוארת יצירתם של הארון, השולחן, המנורה ומזבח הקטורת.

מאיר אריאל זצ"ל התלהב מתיאורי ההתלהבות והמסירות של העם שנרתם לבניית המשכן, ובשירו "שיר התעסוקה", הציג את הקמת המשכן כהשראה וכמודל לעשיה מתוך אמונה באידיאל, והשווה זאת לחלוצים הציונים, בוני הארץ. ואף אני, בעקבותיו, הצגתי את שירו, והזדהיתי עם המסר הרואה בבניין הארץ ובהגשמת הציונות "מלאכת עבודת הקודש", כיצירת המשכן.

דורון מיינרט לא התפעל מהחיבור בין הציונות והקדושה: "לא היא [הציונות א.ה.] לא אורי, לא קדושה. חשובה, מעוררת הערכה ולפעמים הערצה, אבל לא קדוֹשה. קדוּשה משמעה הפקעה מהיום יום, הפקעה מהמציאות, ומכאן שלילת כל הנתנות לביקורת. הציונות כמו כל מעשה אנושי, יש בה צדדים הראויים לביקורת, גם אם לא הולכים עד הקצה הפוסט ציוני אסור להתעלם מכך, ומי שמתעלם מכך, מי שעוצם בכוונת מכוון את העין הלא מכוונת, איננו חילוני לטעמי, הוא מחליף דת בדוֹגמה".

האמת היא שאין לי עניין להימדד בחילונומטר, ולו בשל העובדה שאיני מגדיר עצמי כחילוני. על פי ההגדרות הסוציולוגיות של החברה הישראלית, אני מוגדר חילוני, כיוון שזו הגדרה על דרך השלילה. מי שאינו עושה כך וכך וכך הוא ממילא חילוני. אולם אני מעדיף להגדיר את עצמי על דרך החיוב – אדם, יהודי, ישראלי, ציוני, חבר קיבוץ, תושב הגולן ועוד. ובכל אלה, אני דווקא מוצא קדוּשה.

****

מחר, בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, נקרא את ה"יזכור" – אותה תפילה שחיבר ברל כצנלסון לזכרם של חללי תל-חי, וברבות הימים היא הותאמה לזכרם של חללי צה"ל ומערכות ישראל.

לפני שנים אחדות, נעשה ניסיון להמיר את הנוסח של ברל, "יזכור עם ישראל" בנוסח "יזכור אלוהים", והתפתח דיון ציבורי ער בנושא, שאף אני נטלתי בו חלק. הוויכוח הזה לא היה בין נוסח של קודש לנוסח של חול. אם יורשה לי לצטט את עצמי, הרי באחד המאמרים שכתבתי בנדון הופיע המשפט הבא: "המספד הזה, שיוחד לשמונה נופלים באירוע נקודתי אחד, קודש בידי העם וקיבל מעמד של תפילה קדושה". וכן "שינוי הנוסח הזה הוא חילול הקודש".

כשאני מדבר על קדושה, אני יכול להתלות באילן גבוה, גבוה מאוד. בברל עצמו, מחבר ה"יזכור", שכתב ב"יזכור" עצמו, שעם ישראל "יֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשָׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש". קדושת הרצון.

ודומני שמאיר אריאל העורג אל לב הנדבה של בני עמו, ומוצא אותה בריח הפועלים במעברת העולים, התכוון בדיוק לאותה קדושת הרצון.

****

קדושת הרצון היא תנאי לחיים המגשימים אידיאל גדול, המגשימים חלום גדול. מה בצע לי בחיים נטולי קדושה? חיים ללא קדושה הם ניהיליזם.

על אחת מחולצות הפלוגה שלי בצבא, בתום אימון הקמה, הופיע ציור של צעיר שוכב על ערסל, וציטוט משירו של אריאל זילבר "אני שוכב לי על הגב / מביט על התקרה / רואה כיצד חולפים ימיי / בבטלה גמורה". כחיילים באימון הקמה מפרך, התגעגענו לערסל ולקצת בטלה טובה, והשיר שהיה באותה תקופה עתיקה להיט גדול, היטיב לתאר זאת. אבל האם באמת הזדהינו עם המילים הניהיליסטיות, נטולות הקדושה, של השיר? "בלי להיות או לא להיות / אני פשוט ישנו / בלי שום דבר אשר כדאי / למות למענו". הרי איש לא כפה עלינו את הבחירה ביחידה קרבית ובמאמץ הכרוך בה. ודאי שאיש לא כפה עלינו את מסירות הנפש, עמם עלינו מן האימון לתעסוקה, שלא כולנו חזרנו ממנה. כי כנראה הבנו שבלי שום דבר אשר כדאי למות למענו, אין גם שום דבר שכדאי לחיות למענו.

בפרודיה "מחרתים", לעג אהוד מנור לניהיליזם נטול הקדושה:

בלב חושש מאוד, ביד רועדת,

ברגל חלשה, כמעט מועדת,

ללא חלום, בראש מורכן, בגוף תשוש -

אנחנו זוחלים לעבר הייאוש.

פנינו אל השמש השוקעת,

נפשנו מתקווה גדולה נוקעת.

לקול תרועת החצוצרות הישנות,

אנחנו מאבדים את כל העשתונות.

יחד, בגרון ניחר,

נזמר: "רק לא מחר".

מן המטרה ברחנו.

אחרונים תמיד אנחנו.

ואת המנגינה הזאת

אפשר להפסיק.

כששמעתי לראשונה את השיר המבריק, כעסתי על אהוד מנור. איך הוא חשב על זה לפניי?

כן, אני יודע שיש מי שבעיניהם הפאתוס הזה פאתטי, אך פניי הם עדין אל השמש העולה:

פָּנֵינוּ אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה,

דַּרְכֵּנוּ שׁוּב פּוֹנָה מִזְרָחָה.

אָנוּ צוֹפִים לִקְרַאת שָׁעָה גְּדוֹלָה,

זָקוּף הָרֹאשׁ נַפְשֵׁנוּ עוֹד לֹא שָׁחָה.

חוֹצְבִים אָנוּ גּוֹרָל בְּיָד רָמָה,

נוֹשְׂאִים בַּלֵּב תִּקְוָה יוֹקֶדֶת.

אָנוּ זוֹכְרִים כִּי יֵשׁ לָנוּ אֻמָּה,

אָנוּ יוֹדְעִים כִּי יֵשׁ לָנוּ מוֹלֶדֶת.

הוֹלְכִים אָנוּ לַקֵּץ שֶׁל הַנֵּכָר,

חֲלוֹם חֵרוּת יַחְדָּיו נַגְשִׁימָה.

אָנוּ דּוֹגְלִים בְּעֹז בְּשֵׁם מָחָר,

וְטוּר אֶל טוּר נֵלֵךְ תָּמִיד קָדִימָה!

****

... ואת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.

****

לא בכדי קבעו מייסדי המדינה את מנורת שבעת הקנים כסמל המדינה. היה בכך מסר שישראל אינה סתם עוד מדינה, אלא מדינה עם ייעוד וייחוד; מדינה שנועדה להגשים את חלום הדורות של העם היהודי, מדינה שנועדה להגשים את החזון הציוני. אני מרשה לעצמי לומר, ויסלח לי דורון – מדובר בחזון שיש בו לפחות קורטוב של קדוּשה.

* 929