הבלוג של אורי הייטנר

בפרק ל"ח של ספר שמות, נמשך תיאור בניית המשכן, פריט אחר פריט. אך אני חוזר לפרק הקודם, שבו תוארה יצירת המנורה. המנורה אינה עוד פריט, אלא היא הייתה לסמל לאומי יהודי לדורות, עד ימינו. לא בכדי, מנורת שבעת הקנים ניצבת במרכז סמל מדינת ישראל, כפי שהחליטה פה אחד מועצת המדינה הזמנית, בישיבתה האחרונה טרם פיזורה והתכנסות האסיפה המכוננת שהייתה לכנסת הראשונה.

המנורה היא סמל, אבל – סמל לְמה?

ככל סמל, אנו בני חורין לצקת בו את התכנים הראויים בעינינו בכל דור. וגם כאשר ישנה מחלוקת על התוכן, ראוי להתעקש על הסמל המאחד, כחישוקים המקיימים את היחד, את ה"אנחנו".

****

מנורת שבעת הקנים כסמלה של מדינת ישראל, מסמלת את הגאולה שבהקמת המדינה, את המהפכה הגדולה של יציאה מחושך לאור, מעבדות לחירות, מגולה לגאולה.

המנורה מסמלת את ההמשכיות של מדינת ישראל, שאינה סתם עוד מדינה, ואינה רק מקלט לנרדפים, אלא היא הבית השלישי, היא הגאולה והתחיה של אומה שחיה אלפיים שנה בגולה, ושבה ומחדשת את חייה הריבוניים במולדתה.

מנורת שבעת הקנים כסמלה של מדינת ישראל, היא התשובה למה שמסמל שער טיטוס ברומא.

שער טיטוס מסמל את ניצחון האימפריה הרומית על יהודה, את ביזת אוצרות המקדש והליכת העם היהודי לגולה. על השער חקוק תבליט של שיירת שבויים יהודיים מובסים  מירושלים, הנושאים על גבם כלים מבית המקדש ובראשם המנורה.

אותה המנורה, בהיותה סמלה של מדינת הלאום היהודית, בהיותה מוצבת מול משכן הכנסת – המוסד המייצג ריבונות המדינה, מגלמת את הניצחון, את התקומה, את נצח ישראל, שלא ישקר.

****

את שער טיטוס שיקם השלטון הפשיסטי באיטליה, במאה שעברה. לא בכדי, שותפו של היטלר ראה חשיבות רבה בשיקום השער המנכיח את תבוסת היהודים.

להקת הבריגדה היהודית "מעין זה", שרה בתקופת מלחמת העולם השניה את שירו של יצחק יצחק "כל הדרכים מובילות לרומא", בביצועם של חנה מאירצ'ק (מרון) ויוסי סוקניק (ידין). שיר הומוריסטי קליל, על זוג ארצישראלי, זוּג מְאֹהָב, שְׁנֵי סַבְּרֶס מִכְּנַעַן / רוּת וְאַמְנוֹן מֵעֵמֶק יִזְרְעֶאל המגיע לטיול ברומא, ומבקר בשער טיטוס. דרך הפזמון הקליל הזה, ניתן ללמוד על הלך הרוח, שהוביל כעבור שנים אחדות לבחור במנורה המוצבת על השער, כסמל המדינה.

וְתַחַת שַׁעַר טִיטוּס, בְּצֵל הָעַתִּיקוֹת

תִּפְרַחְנָה נְשִׁיקוֹת – מַה יֵּשׁ עוֹד לְחַכּוֹת?

הוֹי, טִיטוּס, טִיטוּס לוּ אַתָּה רָאִיתָ,

לְמִי טְרִיּוּמְף, לְמִי שִׁירֵי הַלֵּל!

עַל יָד הַשַּׁעַר שֶׁאַתָּה בָּנִיתָ,

זוּג מְאֹהָב מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל!

עַל יָד הַשַּׁעַר שֶׁכְּבוֹד הָאִימְפֵּרָטוֹר אָז בָּנִיתָ,

זוּג חַיָּלִים דַּוְקָא מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.

דווקא. דווקא חיילים מארץ ישראל, ביחידה יהודית, אם כי עדיין לא יחידה בצבאה של המדינה היהודית. דווקא זוג מאוהב מארץ ישראל. דווקא על יד השער שאתה, האימפרטור בנית. וכשהזוג הזה מתנשק, הוא גם מתריס בפני האימפרטור. והוא קופץ מיד לאימפרטור של תקופתו:

וְיִהְיֶה עוֹד חֲצוֹת בְּבֶּרְלִין הַנִּכְבֶּשֶׁת

שְׁנֵינוּ נִצְעַד אָז אוּנְטֶר דֶּן לִינְדֶּן

הקו הנמתח משער טיטוס לברלין, הוא קו אויבינו, בפזמון אופטימי, פזמון של ניצחון: "וְעֵינֵינוּ רוֹאוֹת בְּהָקִיץ בִּנְפֹל כָּל אוֹיְבֵינוּ".

אך הניצחון כשלעצמו אינו מטרה בפני עצמה. הניצחון הוא שָׁם, בשער טיטוס ובברלין, אך המטרה היא כאן, ארץ ישראל. וכמי שהקדימו בשלושים שנה את "יושב בסן פרנסיסקו על המים" של אריק איינשטיין, הם שרים:

כֵּן, יָפָה הַדָּנוּבָה

גָּדוֹל הוּא הָרֵיְן

אַךְ הַיַּרְדֵּן

הַיַּרְקוֹן

וְגַם נַחַל קִישׁוֹן

לִי יָקְרוּ כָּל אֵלֶּה פִּי אֶלֶף, אַמְנוֹן!

****

לאורך שנות הגלות, היה שער טיטוס סמל לגלות, לתבוסה ולהשפלה של העם היהודי. יהודי רומא נמנעו מלעבור תחתיו.

בה"א באייר תש"ח, יצאו יהודי רומא, בראשות הרב הצעיר אליהו טואף, שאתמול הלך לעולמו בגיל 99, למסע ניצחון יהודי, תחת שער טיטוס, בכיוון הנגדי לכיוון השיירה של הגולים המובסים.

****

מוריי ורבותיי אריה בן גוריון מבית השיטה ואברהם אדרת מאיילת השחר, הקדישו את שנותיהם האחרונות לכתיבת "ספר המנורה". אב"ג, אחיינו של דוד בן גוריון ומגדולי אנשי הרוח, החינוך והתרבות בתנועה הקיבוצית, גייס את רעו, המחנך הדגול אברהם אדרת למלאכה. השניים ראו במנורה את הסמל הממצה ביותר של רוח היהדות לדורותיה, המרכז בתוכו את כל המשמעויות, ההיסטוריות והרוחניות, של עיקריה. 12 שנים כתבו השנים את הספר, ונפטרו בהפרש של שנה וחצי זה מזה, לאחר שהשלימו את כתיבתו. עד היום הספר טרם יצא לאור, והוא מצפה עדיין לגואלו.

התזה של הספר עב הקרס, המחקר העשיר ורחב היריעה על אודות המנורה, היא שבמנורת שבעת הקנים גלום האור גנוז מבריאת העולם, שיבקיע בבוא הגאולה.

המהפכה הציונית המירה את הציפיה לגאולה הנסית, בגאולה של עם הלוקח אחריות על גורלו וגואל את עצמו. "נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / לעמק הלכנו / ההרה עלינו / מעיינות האורות הגנוזים גלינו / ... ויהי אור".

****

בשיר שבת של שלונסקי, מתוך מחזור "אוהלינו", נאבק המחבר על מעמדם של החלוצים הציונים כממשיכי הדרך היהודית; כחוליה בשרשרת ההובלה של עם ישראל. אך אין זו סתם עוד חוליה. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכן הלאה. עכשיו תורנו. אלא שלהבדיל מקודמינו, אנו מביאים את הגאולה. ולכן, "אנחנו ראויים לשבת ראשונה בכיסא שבתך הגדולה".

ולתיאור הרוח הגדולה שהפיחה הציונות בעם היהודי הוא כותב: "ומי אשר הצית המנורה בנפש, הוא יצק השמן לאורה". המנורה מסמלת בעיני שלונסקי את המהפכה שהציונות מחוללת בעם היהודי, מעם של רוחניות תלושה, עם שכולו שבת וקדושה, לעם הנוטל אחריות על החולין, על העבודה, על החיים האמתיים. אך הוא גם מזהיר מפני הסכנה שבשקיעה בחולין, תוך התנתקות מן הקדושה, מן הרוח, מן השבת. את החיבור בין החולין והקדושה מסמלת המנורה, העשויה מקשה אחת. "כי שבעה הם ימים ימות השבוע / ושבעה יש קנים למנורה". שבעת הקנים העשויים מקשה אחת, מסמלים את שבעת ימות השבוע – אין קיום אמתי של שבת בלבד, ללא ששת ימי מעשה, אך אין טעם בששת ימי המעשה ללא השבת, ללא חזון גדול, ללא קדושה.

למעלה מששים שנה מאוחר יותר, ארי אלון כתב רעיון דומה בספרו "עלמא די", כאשר הציע אלטרנטיבה הן ל"חולמים בהקיץ" והן ל"קצים בחלומות".

****

450 הצעות הוגשו לוועדת הסמל והדגל, מיד לאחר הקמת המדינה. ההצעה שנבחרה הייתה של האחים גבריאל ומקסים שמיר. בהצעה המקורית של השנים, הופיעה מתחת למנורה הכתובת "שלום על ישראל", הכתובה בפסיפס בית הכנסת העתיק ביריחו, שבו מצוירת גם המנורה. בסופו של דבר, נשארה תחת המנורה רק המילה ישראל, והכמיהה לשלום מיוצגת בשני ענפי הזית, משני צדי המנורה.

הכתובת "שלום על ישראל" חזרה דרך שירו של רפאל ספורטה על סמל המדינה:

מנורה וענפי זית,

שמן טוב ואור יהל -

אור בארץ, אור בבית

ושלום על ישראל.

* 929