הבלוג של אורי הייטנר

* שיח של אמת -  על מה ייסוב השיח הציבורי בעקבות מחאת עולי אתיופיה? דיון על האלימות בלי דיון על הסיבות למחאה ועל מצוקת העולים מאתיופיה הוא בריחה. דיון על הסיבות למחאה בלי דיון על האלימות - אף הוא בריחה.

* אין הצדקה לאנרכיה – שום מחאה, צודקת ככל שתהיה, אינה מצדיקה אלימות, חוליגניות, ונדליזם, הפרת חוק ואנרכיה כפי שהייתה בהפגנות עולי אתיופיה בירושלים ובתל אביב. אני משוכנע שרוב המפגינים לא היו שותפים לאלימות וזו אינה דרכם. אולם עצם האלימות היא בלתי נסבלת.

עקבתי אחרי השידורים מן ההפגנה בתל-אביב. אין ספק שהמשטרה נהגה באיפוק מירבי, אולי אפילו מוגזם.

חשוב מאוד להתמודד עם מצוקת עדת יהדות אתיופיה. אך בשום אופן אין לאפשר הידרדרות לאנרכיה.

* הכלה, במבחן התוצאה - מלכתחילה, מדיניות ההבלגה, האיפוק וההכלה של המשטרה בהפגנת עולי אתיופיה הייתה חכמה וראויה לשבח. בסיטואציה הרגשית המתוחה ונוכח העובדה שהמשטרה עצמה היא מוקד המחאה, ראוי היה לאפשר הוצאת הקיטור, גם במחיר ויתור על עקרונות של שלטון החוק, כמו הפגנה על פי רישיון, הימנעות מחסימת כבישים ועוד. אולם במבחן התוצאה – הדרך הזו כשלה. בעתיד, יקשה על המשטרה לשוב ולנהוג בדרך המתונה הזאת, וחבל.

* דרוש טיפול שורש -  יש להעניש בכל חומרת הדין את השוטרים שביצעו את פשע השנאה כלפי החייל יוצא אתיופיה. יש לבחון באופן יסודי ובכל הרצינות את טענת עולי אתיופיה על תופעה נרחבת של אלימות שוטרים כלפי בניה.

אך כל אלה סימפטומים. לצד טיפול בסימפטומים יש מקום לתכנית לאומית של טיפול שורש במצבה של העדה. ציבור עולי אתיופיה, בחלקו הגדול, שרוי בתחתית המדרג הסוציואקונומי בישראל. זו עדה מוחלשת מבחינה כלכלית, תרבותית וחינוכית. התוצאה היא הידרדרות של רבים מצעירי העדה לסמים, לאלימות ולעבריינות. התוצאה היא ניכור הולך וגובר של העדה כלפי החברה הישראלית. מצב כזה הוא פצצת זמן לאומית. אין זו בעייתם של עולי אתיופיה, אלא בעיה לאומית המחייבת טיפול לאומי. זה אחד האתגרים הלאומיים הראשונים במעלה הניצבים לפתחה של הממשלה החדשה.

* כישלון החברה הישראלית -  העלאת יהדות אתיופיה לישראל הייתה אחד ממפעלי המופת הציוניים של הדור האחרון, אולם החברה הישראלית נכשלה, בדרך כלל, בקליטת העליה. הפערים בתרבות, בהשכלה ובטכנולוגיה בין העולים מאתיופיה לחברה הישראלית, חייבו התמודדות אחרת, וזו לא הייתה. כעת נדרש תיקון.

* תכנית לאומית - בשנים האחרונות נחשפתי למצוקת עולי אתיופיה, דרך שני מפעלים נפלאים של התמודדות מוצלחת עמה. האחד הוא כפר הנוער נווה עמיאל, שבני שירת בו בשנת שירות לפני גיוסו, המטפל בעיקר בנוער יוצא אתיופיה. השני הוא המכינה הקדם צבאית ימין אורד בחצור הגלילית, שבה בני נוער המוחלשים ביותר, מהמצוקה העמוקה ביותר, עברו מהפך אישי ותדמיתי, והיו לא רק לאזרחים נורמטיביים, אלא למנהיגים מובילים, לחיילים וקצינים מצטיינים. אולם הפתרון הכולל אינו יכול להיות בפנימיות, מחוץ לקהילה. יש לבנות תכנית לאומית, יחד עם הנהגת העדה, לעבודת עומק, בעיקר בשדה החינוך, התרבות וההשכלה בתוך הקהילה.

* הקונספירציה של ערלי הלב – בערב ההפגנה בתל אביב, עמלו ערלי לב אטומים ורקחו והפיצו ברשתות החברתיות תאוריית קונספירציה מטורפת ומרושעת, על פיה הקרן החדשה עומדת מאחורי המחאה וההתפרעויות, כדי להציג את ישראל כגזענית בלה בלה בלה. הם יחזרו על כך עד שיאמינו בזה. שקר. זו מחאה אותנטית, של עדה שלמה, המבטאת כאב אמתי, עלבון מתמשך.

* טרמפיסטים מחרחרי מדון - המחאה אותנטית, אך אין זה אומר שכולה טהורה. טרמפיסטים מקבוצות שמאל וימין רדיקלי הגיעו לשלהב את היצרים. הם התעלקו על ההפגנה, הסיתו ודרדרו אותה לאלימות, ומשכו אחריהם אספסוף מן הסוג שקיים בשולי כל חברה. מנהיגי המאבק, שארגנו את ההפגנה ללא כל כוונה שתידרדר, דיווחו שהיו במקום פעילי להב"ה ופעילי קבוצות שמאל אנרכיסטי רדיקלי, והם אלה שהחלו ליידות אבנים ולשלהב את היצרים. מנהיג להב"ה גיפשטיין, סיפר בדף הפייסבוק שלו שהוא וארגונו השתתפו בהפגנה האלימה בירושלים אך לא בת"א. אולי לא להב"ה, אך לצד פעילי שמאל רדיקלי פעלו גם פעילי ימין רדיקלי. חוק הרדיקלים השלובים. כמו באירופה וכמו תמיד כאן - הפנאטים הרדיקליים מכאן ומכאן מונעים מאותה תאוות אנרכיה. יש לקוות שההנהגה האותנטית של יוצאי אתיופיה תתפוס את השליטה, ולא תיתן לטרמפיסטים האלה להשתלט על המחאה הצודקת.

* השלב הראשון של התיקון - השלב הראשון בתיקון החברתי ביחס לעולים מאתיופיה, הוא  לחדול לכנות אותם "אתיופים". הם אינם אתיופים. הם ישראלים. הם יהודים. יהודים שעלו  מאתיופיה או שהוריהם עלו מאתיופיה. ובהזדמנות זאת, לחדול גם מה"רוסים", "מרוקאים" וכן הלאה.

* שינוי חברתי – בן גוריון חלם על רמטכ"ל תימני, אך עשרת הרמטכ"לים הראשונים היו כולם ממוצא אשכנזי. לעומת זאת, בין עשיריית הרמטכ"לים השניה, שישה היו ממוצא אשכנזי וארבעה ממוצא מזרחי. בערך חצי חצי. לא שחשוב מאיזה מוצא הרמטכ"ל, הוא לא נבחר בזכות מוצאו ולא למרות מוצאו, הוא נבחר בשל התאמתו. אולם דווקא משום כך, תמונת המצב הזאת מעידה על התהליך הטבעי החיובי בחברה הישראלי. בימים הקשים האלה, לנוכח משבר יוצאי אתיופיה, הנתונים הללו נותנים, למיטב הכרתי, מקום לתקווה.

* ממשלה על בלימה - אני שותף לחלק ניכר מביקורתו של ליברמן, ודברים ברוח זו כתבתי בשבועות האחרונים. אכן, נתניהו ויתר על ממשלה לאומית למען ממשלה חרדית. אני מעריך את נכונותו של ליברמן לוותר על חברות בממשלה ותיק החוץ למען העקרונות הללו. ואף על פי כן, אני סבור שאין הוא נוהג באחריות כשאינו מצטרף לממשלה. דווקא הוא, המרבה לדבר על הצורך במשילות, מבין מה המשמעות של ממשלת 61 ח"כים, התלויה על בלימה, וכל ח"כ סורר וממורמר מאיים על קיומה. יש לקוות שנתניהו וליברמן לא אמרו את המילה האחרונה ולאחר הקמת הממשלה, כפי שהיה בעבר, ימשך המו"מ וימצא פתרון.

* מי ימצמץ ראשון -  אם בנט ימנע את הקמת ממשלת נתניהו בגלל דרישתו לתיק המשפטים עבור איילת שקד, יהיה זה סופו הפוליטי המוחלט. הציבור שלו לא יסלח לו על כך. הוא יודע זאת, ולכן הוא יירד מן העץ. גם נתניהו יודע זאת. השאלה היא האם נתניהו יגלה קור רוח וכושר עמידה או ייכנע לסחיטה.

* נתניהו יתגעגע -  העובדה שנתניהו יעמוד בראש ממשלה צרה כל כך ונאלץ לשלם לחרדים מחיר כבד כל כך, מעידה עד כמה פירוקה של הממשלה הקודמת הייתה קפריזה נמהרת. נתניהו עוד יתגעגע לממשלה שפירק.

* מבחנה של האופוזיציה -  שר האוצר המיועד כחלון, נחוש לבצע את מהפיכת הדה-טייקוניזציה של המשק הישראלי, ובראשה שבירת קרטל הבנקים המסחריים. יהיה קשה מאוד להוביל מהפיכה כזאת בממשלת 61, כשדי בכך שחבר קואליציה אחד לא יעמוד בלחצים הפיזיים המתונים ובפיתויים שאי אפשר לסרב להם מצד שדולת הקרטל (עם פרס או בלעדיו) ויהיה בידיו להכשילה.

זה המבחן של האופוזיציה החברתית – יהיה עליה להעמיד זה מול זה את הפיתוי להפיל את הממשלה ואת תכניותיה לעומת ההזדמנות לחולל שינוי חברתי חסר תקדים.

* השר המיותר - עם כל ההסתייגות הכרוכה בהבנה, שמו"מ קואליציוני מעצם טבעו רווי סחרירים ויתכן שאני משחית לשווא ביקורת על הדלפה שגויה – הידיעות על מינויו של יצחק כהן מש"ס כשר במשרד האוצר מקוממות, ואני מקווה מאוד שכחלון יסכל זאת.

במשרד ממשלתי יש מקום לפוליטיקאי אחד, השר העומד בראש המשרד. הוא מנהיג את המשרד, הוא קובע את המדיניות ומתווה את הדרך, ותחתיו מערכת ביצועית בראשות המנכ"ל. תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שאינו אלא אתנן פוליטי לשמו. שר במשרד, הינו בסך הכל סגן שר מיותר, המקבל משכורת מיותרת של שר מיותר ותקנים מיותרים של שר מיותר ועוד אצבע בממשלה. והכל, על חשבון משלם המסים. זו שערורייה שאין כדוגמתה.

אגב, יש תקדים לפטנט הזה. כאשר נתניהו היה שר האוצר, הוא לקחת למשרדו כשר מיותר את מי שהיה אז מקורבו מאיר שטרית. למה? ככיבוד למקורבו. שעה שהוא קיצץ באכזריות בכל דבר חברתי וריסק את מערכת הרווחה הישראלית, הוא נהג בזבוז בוטה וזלזול בציבור במינוי הזה.

* לא נעים לו - שלי יחימוביץ' החרימה את ישיבת סיעת המחנ"צ במחאה על כך שהיא מנוהלת בידי שני יו"רים, הרצוג ולבני. כנראה שהיה צורך לעבור את הבחירות, כדי שהיא סוף סוף תביע את דעתה האמתית על הגרוטסקה הזאת. נראה לי שגם הרצוג היה רוצה להחרים את הישיבה, ומת לשים קץ לבדיחה, אבל לא נעים לו מציפי.

* נשף מסכות - המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי, שלאורך שנים בז לכל רעיון ציוני, לכל התבטאות ציונית, מציג כל דבר ציוני כלאומנות, פשיזם וגזענות, תוקף את הצעתו של נתניהו לאפשר זכות בחירה לישראלים החיים בחו"ל ומכנה אותה "אנטי ציונית". הוא, שיצא מגדרו לתמוך ב"מחאת המילקי", וגינה בכל פה את מי שיצאו נגד אותו קמפיין, מבטא צביעות מבחילה בתחפושת הציונית שהוא עוטה על עצמו.

הוא הדין, באותה מידה, בנוגע למי שיצאו חוצץ נגד "מחאת המילקי" ונגד הלגיטימציה לירידה והיום יוזמים את התכנית או מצדדים בה. גם זו צביעות מבחילה.

האמת היא שהמטרה היא להגדיל את אחוז המצביעים היהודים ולהקטין את אחוז המצביעים הערבים. בהנחה שדפוס ההצבעה של היורדים דומה לדפוס ההצבעה של היהודים בישראל, הדבר יחזק את הימין. לשם כך הימין מאמץ רטוריקה ליברלית, שלרוב מוגדרת בפיו כפוסט ציונית, על אודות זכותו של אזרח לגור היכן שיחפוץ בעולם הגלובלי, והשמאל מאמץ רטוריקה פטריוטית, שבדרך כלל מוגדרת בפיו כלאומנית, נגד הירידה ונגד זכויותיהם של היורדים.

נשף המסכות הזה הוא שיח של צביעות.

* מטיל ספק באקסיומה -  אני שולל, מסיבות עקרוניות, את הרעיון של מתן זכות הצבעה ליורדים, כי אני רואה בירידה תופעה שלילית שיש להיאבק בה ולא לתת לה לגיטימציה. מאותן סיבות בעטיין תקפתי את קמפיין המילקי, אני מתנגד להצעת החוק הזאת. כלומר, ההתנגדות העקרונית שלי, מנותקת מהשאלה את מי זכות הצבעה ליורדים תשרת מבחינה אלקטורלית.

עם זאת, ספק בידי אם האקסיומה שהימין יתחזק כתוצאה מן ההצעה נכונה. האקסיומה הזאת מבוססת על קיזוז ההצבעה של ערביי ישראל, שבאופן גורף אין בה כמעט קולות לימין. אך היא מתעלמת ממיעוט היורדים בקרב הציבור הדתי, שבאופן גורף יש בו מעט מאוד קולות למפלגות השמאל. אם נקזז את שני הציבורים הללו, ניווכח שזכות הצבעה ליורדים לא תשנה את מבנה המערכת הפוליטית. היא רק תיתן לגיטימציה ממלכתית לירידה מן הארץ.

* מי שראויים לזכות הצבעה - אני בעד מתן זכות הצבעה לישראלים בחו"ל במהלך השנתיים הראשונות אחרי שירותם הצבאי או במהלך שנה מאז שירתו לאחרונה במילואים. רוב הצעירים מטיילים בחו"ל אחרי שירותם ובפרט הלוחמים הקרביים. הם אינם יורדים מן הארץ ומן הראוי למצוא את הדרך הטכנית לאפשר להם, כקבוצה מובחנת, כמי שזה עתה הקדישו לפחות שלוש שנים מחייהם לשירות המדינה, את הזכות לבחור.

* חג שלנו – ביום הניצחון על גרמניה הנאצית, לפני 70 שנה, ציטט דוד בן גוריון ביומנו שבר פסוק מספר הושע: "אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל, אֶל גִּיל כָּעַמִּים". כוונתו הייתה, שהשואה הנוראה שפקדה את עמנו, אינה מאפשרת לנו לחגוג.

יתכן שהוא צדק באותם ימים. אולם היום, שבעים שנים אחרי, 67 שנים אחרי שהוקמה מדינת ישראל – מדינת הלאום הריבונית של העם היהודי במולדתו, אנו יכולים לחגוג יחד עם העולם החופשי את הניצחון על הרֶשע בהתגלמותו.

מיליון וחצי לוחמים יהודים היו שותפים לניצחון של בעלות הברית על גרמניה הנאצית, והם ראויים להכרה, לכבוד ולהוקרה, לצד ההוקרה לעמים ולצבאות שלחמו בחיה הנאצית וניצחוה.

מן הראוי שמדינת ישראל תגדיר את תשעה במאי כיום חג לאומי, חג הניצחון על גרמניה.

ולמה בתשעה, כנחוג ברוסיה, ולא בשמונה, כנחוג בעולם החופשי, שאנו חלק ממנו? כהוקרה לאלפי הווטרנים שעלו מחבר העמים בדור האחרון.

* אנשי תרבות אמיצים - כל אמן השובר את החרם האלים נגד ישראל, הוא הוכחה לכך שיש עוד אמנות בעולם, ושיש בעולם האמנות אנשי תרבות אמתיים, בני חורין, בעלי חשיבה עצמאית, ובעלי אומץ לצאת נגד המכבש האלים של הברית הבלתי קדושה של צבעי האדום-ירוק-שחור, המובילה את הקמפיין האנטישמי להחרמת ישראל. השבוע היה זה רובי ויליאמס והבא בתור הוא ארט גרפינקל.

אך יש גם נמושות כמו לורין היל שנכנעה לטרור וללחץ וביטלה את הופעתה בישראל. מה שמוכיח שבמאבק בין התרבות לברבריות, לא תמיד התרבות מנצחת.

* תחי האנטישמיות -  לרגל הופעתו בישראל של רובי ויליאמס גדעון לוי יוצא נגדו בשצף קצף, על כך שאינו מחרים את ישראל. לעומתו, הוא מעלה על נס את אחד הגרועים שבמסיתים האנטישמיים בעולם, רוג'ר ווטרס.

* חרם הוא חרם – במאמר ב"ידיעות אחרונות", יצר בן דרור ימיני הפרדה מלאכותית ומאכזבת בין שני חלקים בחוק החרם. הוא שיבח את החלק המאפשר לישראל להתגונן מפני טרור החרם נגדה, אך התנגד לחלק המאפשר התגוננות מפני חרם על ההתנחלויות. אני ממש לא מסכים לדעתו. דעתו נגד ההתנחלויות לגיטימית לחלוטין. גם אני התנגדתי ומתנגד להקמת יישובים בלב אוכלוסיה פלשתינאית, וסבור שיש להתיישב רק באזורים מוסכמים שיאפשרו פשרה טריטוריאלית. אולם אין קשר בין עמדה פוליטית לגיטימית, לבין מעשה אלים ובלתי לגיטימי כחרם כלכלי, שנועד לשבור את מטה לחמם של אנשים בשל מקום מגוריהם או השקפת עולמם. חוק החרם נועד לאפשר לאנשים להתגונן מפני מי שנקטו נגדם בטרור החרם ולבקש סעד מבית המשפט. והרי לשם מה קיים בית משפט, אם לא לתת סעד למי שנפגע ולאפשר לו להתגונן מפני המתנכלים לו?

* האם אסד הובס? – כאשר אני קורא את הדיווחים על כך שאסד מובס ומשטרו מתמוטט, איני יכול שלא לזכור איך לפני ארבע שנים שר הביטחון ברק הקצה לו "ימים עד שבועות" וזה היה המיינסטרים אצל הפרשנים והתקשורת. הזהרתי אז שכדאי להתייחס בזהירות לוודאות הזאת, וזו המלצתי גם היום.

* הנאים השכנים בעיניך? – חזרנו לשמוע את הדי הפיצוצים מאזור הגבול עם סוריה, לאחר חודשים אחדים שהגזרה הייתה שקטה. לפני כחצי שנה הקרבות היו בין ג'ובהאת אל נוסרה לבין חיזבאללה. היום הם בין ג'ובהאת אל נוסרה לדאעש – קנאים סונים נגד קנאים סונים.

זוכרים את החכמים שכמעט מסרו את הגולן לסורים? אילו הצליחו, חלילה, האם השליטה על הכנרת הייתה היום בידי דאעש, ג'ובהאת אל נוסרה או חיזבאללה?

* ללא טיוח - במלחמת "צוק איתן" צה"ל נהג באופן מוסרי ביותר, סיכן חיי חייליו כדי למזער ככל הניתן פגיעות באזרחי אויב, שהמחבלים השתמשו בהם כמגן אנושי בעת ביצוע פשע המלחמה המתמשך שלהם – ירי רקטות מכוון על אוכלוסיה אזרחית ישראלית.

על פי עדויות "שוברים שתיקה", נעשו במבצע פשעי מלחמה ומעשי רצח מכוונים. ברור שכל מעשה כזה, אם אכן נעשה, מנוגד בתכלית לדרכו של צה"ל. על צה"ל לחקור ביסודיות כל תלונה כזאת ללא טיוח, ואם אכן נעשו דברים כאלה, להעמיד לדין את האשמים ולהענישם במלוא החומרה.

מהיכרותי עם הארגון ומגמתו הפוליטית, אני משוכנע שהחקירה תוכיח שרוב הטענות, אם לא כולן, הן עלילות דם.

* הגנה עצמית - כפר כנא והמגזר הערבי כולו סערו והשתוללו בעקבות האירוע בכפר כנא, ורבים בתוכנו הצדיקו את המאורעות בטענה ששוטרים "רצחו" ערבי בשל היותו ערבי. התקשורת כולה רעשה וגעשה. וכך כתבתי באותו יום: אילו התקרית בכפר כנא בה נהרג חיר חמדאן הייתה מתרחשת במגזר היהודי, זאת הייתה ידיעה קטנה במדור פלילים. "עבריין שתקף שוטרים בסכין נורה ונהרג".

לקח קצת זמן, קצת יותר מדי זמן, כרגיל, טחנות הצדק טוחנות לאט. אך תוצאות חקירת מח"ש חד-משמעיות: השוטר שירה בחמדאן פעל מתוך הגנה עצמית.

מחר ב"הארץ" מח"ש תועלה על המוקד.

* ח"כ יוסף ג'בארין מהרשימה הערבית המשותפת אמר בתגובה למסקנות חקירת מח"ש: "ח'יר חמדאן הוא קורבן של גזענות ממסדית וממוסדת, שלא נשלים עמה". תרגום: הרשימה הערבית המשותפת תומכת בעבריין חמוש בסכין שניסה לרצוח שוטרים.

* ביד הלשון

* קומזיץ – לכבוד ל"ג בעומר מוקדשת הפינה למילה קומזיץ. מקור המילה הוא ביטוי ביידיש – "קום זיץ", שפירושו – "בוא, שב".

השימוש בביטוי הזה לישיבה בצוותא סביב המדורה נולד בפלמ"ח, שהקומזיץ היה מרכז ההווי והתרבות בו.

הפלמ"ח נוסד בל"ג בעומר, לפני 74 שנים.

* "חדשות בן עזר"