* אין אמון – בסופו של דבר, בהצבעה, הכנסת הביעה אמון בממשלה. אבל האם לחברי
הממשלה יש בה אמון? האם יש להם אמון בראש הממשלה? האם לראש הממשלה יש אמון בשריו?
על פי התנהלות הדברים, התשובה לשאלות הללו שלילית.
שינוי חוק יסוד כדי לנפח ללא צורך וללא הגבלה ממשלה הנשענת על קואליציה
של 61 ח"כים בלבד, היא שערורייה. שערורייה לא פחות חמורה היא האופן שבו הדבר
התבצע: בחיפזון, בתהליך נמהר, בטרם הקמת הממשלה, ובעיקר – בטרם חלוקת התיקים לשרי
הליכוד. למה? כדי להבטיח שכולם יצביעו בעד ואיש לא יצביע נגד, כנקמה. איזה חוסר
אמון! איזו ציניות! איך נעלמה אפילו הבושה, אין איזו כסות של מהוגנות, הכל –
מהמקפצה.
ולאחר מכן, המהלך המביש של איוש המשרדים בידי אנשי הליכוד אחרי הרגע
האחרון, עם כל הפיצולים וההרכבות של מינֵי משרדים ותפקידים מוזרים.
ומה יהיה לאחר הקמת הממשלה? הרי ממורמרים יוכלו "לאחֵר"
להצבעה בכל נושא גם אחרי השבעת הממשלה, וכאשר הממשלה תלויה בכל קול, כושר הסחיטה
של כל ח"כ הוא חסר גבולות.
נתניהו יתגעגע, הו כמה הוא יתגעגע, לממשלה שפירק בחיפזון.
* ממשלת ח"י - אילו בפתיחת המו"מ הקואליציוני נתניהו היה מודיע שיקים ממשלה
בת 18 שרים, בהתאם לחוק יסוד הממשלה, והמפתח של שר למספר ח"כים יהיה בהתאם –
האם מפלגה אחת מן השותפות הקואליציוניות לא הייתה מצטרפת בשל כך? מלבד החיסכון
הכספי וההיגיינה הציבורית, הוא גם היה חוסך לעצמו הרבה כאב ראש וביזיונות.
* משילות - הקושי בהקמת הממשלה החדשה מוכיח עד כמה העלאת אחוז החסימה תרמה
למשילות.
* משחק החוץ – לאורך כל מערכת הבחירות הצהיר נתניהו חזור והצהר, את התחייבותו הפלגנית
וחסרת האחריות, על כך שלא יקים בשום אופן ממשלת אחדות, כי "תהום רובצת"
בינו לבין המחנ"צ, שבעזות מצח הגדיר אותה כ"מחנה אנטי ציוני". בכך,
אפילו מבחינה טקטית פוליטית הוא כבל את ידיו, לא אפשר לעצמו כל תמרון פוליטי במו"מ
הקואליציוני, אותו ניהל מתוך חולשה, בחוסר כישרון, כטירון.
ועכשיו, לפתע, הוא אינו מאייש את תיק החוץ, בתקופה מדינית לא פשוטה,
כי הוא שומר את התפקיד להרצוג. למה שהמחנ"צ יתנדב להציל עכשיו את נתניהו
מעצמו? הסיכוי שהמחנ"צ יצטרף לממשלה
קלוש. אם הוא יצטרף, זה יהיה בעוד זמן רב, בעקבות התפתחויות מדיניות משמעותיות. אם
זה יקרה, יהיה צורך להרכיב מחדש את הממשלה, כיוון שהמחנ"צ לא יסתפק רק בתיק
החוץ. נתניהו יודע זאת. לכן, נכון לאייש את משרת שר החוץ, ויש מועמדים לא רעים לתפקיד:
גלעד ארדן וסילבן שלום. ולמה נתניהו לא הציע לאחד מהם את התפקיד? לא כי הוא שומר
את התפקיד להרצוג, אלא כיוון שהוא פוחד להכריע בין המועמדים, כדי לא להכעיס את מי
שלא ימונה לתפקיד. ואולי הוא רואה איום בכך שאיש מפלגתו יבסס את מעמדו בתפקיד
הבכיר.
* אתנחתא קומית – החיבור בין מירי רגב לתרבות, מעיד על חוש ההומור של נתניהו. כפיים!
* מינוי מוצלח - המינוי של חיים כץ לשר הרווחה הוא מינוי ראוי וטוב. אמנם איני אוהב
את התנהלותו הפוליטית בתוך הליכוד, עם כל מפקדי הארגזים של התעשיה האווירית. אולם
כפרלמנטר הוא הוכיח את עצמו כלוחם חברתי ללא חת, כמחוקק חברתי מוכשר, כמי שחי
ונושם את נושאי החברה והרווחה, אכפתניק למצוקות בחברה ודוגל בצדק חברתי.
* מטרת דמות – בשלושת הימים האחרונים אני מזהה תופעה חדשה
אצל חסידיו השוטים של נתניהו בפייסבוק. גלעד ארדן הפך למטרת דמות בעבורם. למה מיהו
הארדן הזה? מה הוא כבר עשה בחיימשלו? איזה הישגים יש לו? וכו'.
* לא שאלה משפטית – את עמדתי השוללת את מינויו של העבריין אריה דרעי לשר ביטאתי פעמים
רבות. זהו מינוי בלתי מוסרי ובלתי ראוי מבחינה ציבורית. אולם אין כאן כל שאלה
משפטית, כיוון שהחוק מאשר זאת. כיוון שהחוק מאשר זאת, אל לו לבית המשפט העליון
להתערב בנושא. אמירתו של היועץ המשפטי לממשלה שיתקשה להגן על המינוי בפני העתירות
נגדו היא אמירה אומללה. אילו המינוי היה מנוגד לחוק, היה על היועץ המשפטי למנוע
אותו. כיוון שאין הוא מנוגד לחוק, עליו להגן עליו בבית המשפט. צודק היועץ המשפטי,
כאשר הוא מבהיר שמעבר ללשון החוק יש מקום לשיקול דעת. אלא ששיקול הדעת אינו משפטי,
אלא ציבורי ופוליטי, ולכן אינו מעניינו של בית המשפט.
* יותר ימין מימין - "ישראל ביתנו" קיבלה מנדט מבוחריה להיות שותפה למחנה
שבראשות נתניהו ולממשלתו. ליברמן, מסיבותיו, הבריז לאופוזיציה בתרגיל מתוחכם ברגע
האחרון. איך הוא יסביר לבוחריו את צעדו? הוא יהיה אופוזיציה מימין, יותר ימין
מימין, ויאתגר בכך בעיקר את בוחרי "הבית היהודי". וכך, כל צעד פרגמטי
ומתון של הממשלה ושל ראש הממשלה, תגונה ותוקע בפיו. כל פעולה המתחשבת באילוצים
מדיניים, במצב בינלאומי, בראיה רחבה יותר מ"להיכנס בהם" תוגחך בפי
ליברמן. כך הוא מנסה לבנות את כוחו לקראת הבחירות הבאות. האם ציבור הבוחרים יקנה
את הפוזה?
* ענוות המפסיד - מיד לאחר הפסדו בבחירות, הודיע מנהיג הלייבור אד מיליבנד על
התפטרותו. איני טוען שמי שהפסיד חייב להתפטר. בגין הפסיד 8 פעמים וניצח בפעם
התשיעית. גם הרצוג לא חייב להתפטר. אולם ניתן לצפות ממי שהפסיד לקצת ענווה. את אלה
לא מצאנו בנאומו של הרצוג. מבחינה רטורית, היה זה נאום מצוין. מבחינת רוח
הדמוקרטיה הוא היה נאום בעייתי. לא הייתה בו טיפת כבוד להכרעת הבוחר.
* הפחדות שווא - בנאומו האופוזיציוני התקיף בכנסת, בדיון על הקמת הממשלה, הזהיר
הרצוג שאם נתניהו יניף ידו על בית המשפט העליון, הוא ימצא מולו אותו – הרצוג,
ומאחוריו מחנה שלם. איש אינו מאיים על בית המשפט; לא נתניהו ולא איילת שקד. כל
ההפחדות הללו הן הפחדות שווא. בדבריו בנדון, הזכיר הרצוג את אבות בית המשפט העליון
ובהם השופטים לנדוי, חיים כהן, מנחם אילון ואגרנט. מה שדרוש הוא להחזיר את בית
המשפט העליון לימיו הגדולים, בתקופתם של אותם אישים; התקופה שקדמה לאקטיביזם
השיפוטי. באותם ימים עיני כל העם היו נשואות אל בית המשפט, מגדלור הצדק של המדינה.
הדבר שפגע בבית המשפט ובמעמדו יותר מכל היה הפוליטיזציה (אקטיביזם) שלו בעשרים
השנים האחרונות, וכאן התיקון הדרוש. נדמה
לי שהוא אכן קורה בהדרגה, לא בהתערבות ראש הממשלה ולא בלחץ שרת המשפטים, אלא מתוך
תבונתם של שופטי בית המשפט העליון.
* חיבוק אופוזיציוני - כל שר ירד מדוכן הנואמים לאחר שבועת האמונים, ושם ציפתה לו דבוקה
של חברות וחברי הכנסת מן האופוזיציה והתנפלה עליו בחיבוקים ונשיקות. זאת תופעה יפה
מאוד ומכובדת מאוד ואפילו מסר חינוכי חשוב לציבור. התופעה הזאת מעידה על כך שמדובר
בבני אדם העובדים ביחד, ולא באויבים, כפי שהדברים מצטיירים לעתים בנאומים במליאה.
* משבר אמון – עם כל החומרה הרבה שבשחיתות בקרב ההנהגה הפוליטית – חמורה שבעתיים
שחיתות בקרב גורמי אכיפת החוק. גם כאשר נשיא, ראש ממשלה ושרים התגלו כמושחתים,
יכולנו לפחות לסמוך על מערכת האכיפה, שאנשיה נקיים ושהם המגן על הציבור מפני
השחיתות והעבריינות השלטונית.
פרשת רות דוד היא רעידת אדמה, כי היא עלולה לערער את אמון הציבור
בשלטון החוק, וללא אמון הציבור – אין שלטון חוק. יש לחקור את הפרשה ביסודיות
ובמהירות, ללא הנחות, ולמצות את הדין.
עם זאת, עלינו להיזהר שלא להשליך ממקרה בודד על המערכת כולה. גם אם
רות דוד חטאה, אין הדבר מעיד על הפרקליטות, למרות התפקיד הבכיר שאותו היא מילאה.
לא כן, כאשר מדובר במשטרה. העובדה שכל כך הרבה בכירים במשטרה ובהם רבים
מהניצבים (!) סרחו, אם בעבירות מין ואם בעבירות טוהר מידות, מצביעה על תרבות
מושחתת ועבריינית במשטרה. כמובן שאין זה אומר שכל בכירי המשטרה מושחתים, אך זה
אומר שיש צורך בניקוי אורוות כללי במשטרה. זו המשימה המרכזית של השר החדש לביטחון
פנים. מן הראוי שהמפכ"ל החדש לא ימונה מתוך המערכת.
* חג לעבריינים - הרבב שדבק בפרקליטות בעקבות החשדות הכבדים נגד רות דוד, הוא חג
לפושעים, לעבריינים ולמושחתים. הנה, קראתי אפילו הצעה לבטל בדיעבד את כל ההליכים של לא פחות מהעבריין המורשע, רב המושחתים, נוטל השוחד אהוד אולמרט
(!). אולי בכלל בהזדמנות חגיגית זאת נפתח את שערי כל בתי הכלא בישראל ונשחרר את כל
הגנבים והאנסים, את כל הפושעים באשר הם.
* מתקפה על בית המשפט העליון - במאמרי הדעות
ב"הארץ" ובפרט במאמרי המערכת של העיתון בשבועות האחרונים, מתנהלת מתקפה
שלוחת רסן על בית המשפט העליון, על שופטיו ועל פסיקותיו. אמנם אני סבור שבדמוקרטיה
מותר לחלוק על פסיקות בית המשפט, אך מדובר בעיתון שבמשך שנים הציג כל ביקורת על
בג"ץ ופסיקותיו כחתירה תחת שלטון החוק ועליונות המשפט וניסיון לפגוע בבתי
המשפט. מסתבר שלא הייתה כאן כל אמירה עקרונית בדבר עליונות המשפט, אלא אדנות של מי
שחשו שבית המשפט עובד אצלם, וכעת חשים שבית המשפט סורר ומורה ויש למהר וליישר
אותו. במילה אחת – צביעות.
* הלוחם הברוטאלי בבית המשפט העליון - המתקפה הברוטאלית שמנהל "הארץ" נגד בית המשפט העליון
ושופטיו, הגיעה לשיאה בפשקוויל נאצה נגד בית המשפט שכתב יוסי שריד. יוסי שריד מצפה
מבית המשפט שיהיה סניף של מרצ, ומאחר ושופטיו עזי המצח מעיזים להמרות את פיו ולא
לפסוק על פי תכתיביו, הוא אינו בוחל במילים כדי לגנות ולהשפיל אותם. הרי הוא שֶׁמֶשׁ
הצדק והאמת, וכאשר בית המשפט אינו פועל על פי דרכו, הוא סוטה ממסלול הגלקסיה הקבוע
לו, ולכן הוא ראוי לבליסטראות.
כל מאמרו רצוף תיאורים שקריים ואבסורדיים על אודות בג"ץ
ובפסיקותיו, וקצרה היריעה מלהתייחס לכולם, אך אתן כמה דוגמאות. את דחיית העתירה
נגד "חוק החרם" הוא מתאר כשלילת זכותו-חובתו לקרוא לחרם והפיכתו לעבריין.
מה אומר החוק? החוק מאפשר למי שפרנסתו קופחה בשל החרם, לתבוע במשפט אזרחי את מי שהוכיח
שפגע בו, בהסתה לחרם. כלומר, החוק אינו הופך את מי שקורא לחרם לעבריין, אלא מאפשר
למי שמוכיח שנפגע מקריאה לחרם, לתבוע מהפוגע בו פיצויים. בוודאי שהחוק אינו אוסר
על הפרט להחרים תוצרת כלשהי, או מחייב את הפרט לקנות משהו. הוא בסך הכל מאפשר למי
שמטה לחמו נפגע בשל מעשה חרם אלים כלפיו, בשל מקום מגוריו או דעתו הפוליטית, לקבל
סעד מבית המשפט. והרי לשם מה קיימים בתי משפט, אם לא כדי לתת סעד לאזרח שנפגע. בית
המשפט לא חוקק את החוק הזה, אלא דחה עתירה נגד החוק, כאילו הוא בלתי חוקתי. הטענה
שהחוק בלתי חוקתי היא אבסורדית ובית המשפט דחה אותה.
שריד רגם את בית המשפט על שלא פסל את חוק ועדות הקבלה, וטען שהחוק "קובע לאזרחים הערבים את תחום מושבם".
שקר בזוי! בחוק נאמר בפירוש שאסור למנוע קבלת אדם ליישוב על רקע דת, גזע, מין, נטיה מינית וכו'. החוק בסך הכל מאפשר ליישובים
קהילתיים קטנים, בני פחות מ-300 משפחות, בגליל ובנגב, להבטיח את המרקם החברתי שלהם
על ידי ועדת קבלה אזורית, עם אפשרויות ערעור בפני פורום שאין בו אף נציג של
היישוב, של האזור או של התנועה המיישבת. מאז ראשית ההתיישבות הציונית היישובים
הכפריים קבעו מי יהיו חבריהם, כי אין דרך אחרת לקיים יישוב קהילתי קטן. החוק לא
יצר את האפשרות הזאת, אלא ברגע שהחל הג'יהאד נגד הזכות הזאת, שמטרתו הייתה לפגוע
בהתיישבות היהודית, הוא הציל בדל יכולת של היישובים לבחור את חבריהם ולקיים קהילה.
גם את החוק הזה בית המשפט לא חוקק, אלא דחה את העתירה שהציגה את החוק כבלתי חוקתי,
כביכול.
כך גם שאר דוגמאותיו של שריד, ועל הדוגמאות הקיימות הוא הוסיף תחזית: בית
המשפט העליון "יסמוך ידיו במהרה
על חוק הלאום". עוד אין חוק לאום, ולצערי הרב כנראה גם לא
יהיה בקדנציה הנוכחית. אולם בכל הגרסאות של הצעת החוק, אין דבר וחצי דבר שיכול
להיות עילה לפסילה בידי בית המשפט. הצעות החוק אינן פוגעות במאומה בזכויות הפרט של
מישהו, אלא מגדירות בחוק את ההגדרה הלאומית של מדינת ישראל, כפי שהיא מופיעה
במגילת העצמאות, שבית המשפט העליון עצמו העניק לה מעמד חוקתי. אפשר כמובן להתנגד
לחוק, אך זו התנגדות פוליטית ואידיאולוגית. שום אקרובטיקה מילולית לא תמצא בו רבב
משפטי. אבל יוסי שריד אינו מחפש משפט, אלא הוא רוצה לראות בבית המשפט זרוע ביצועית
של מרצ, והוא מנהל מלחמת חורמה נגד בית המשפט המסרב למלא את התפקיד שהועיד לו.
* די למקארתיזם - אור קשתי פרסם כתבת "תחקיר"
ב"הארץ" על כך ש-80% מן הארגונים המקיימים שבתות חינוך לחיילי צה"ל
הם "משיחיים" ו"ימניים". תוך ניצול הבורות של הקורא, מציג
קשתי תאוריית קונספירציה על מזימת השתלטות על נשמות חיילינו והרעלתם, בידי "הימין
המשיחי". כדרכו המקארתיסטית, הוא מסווג את הארגונים המקיימים את שבתות החינוך
לפי מדד של ראויים ושאינם ראויים, ימין ושמאל, חילונים ודתיים (שאותם הוא מכנה בשם
החיבה "משיחיים"), בלי לבחון מה באמת התכנים שכל ארגון מציע.
אני מציע לבחון את הדברים דווקא על פי
ה-20% ה"כשרים", המופיעים בכתבה, בפרט כיוון שאני מכיר מקרוב את
הארגונים הללו ואת תכני השבתות שהם עורכים. קשתי מציין שבין עורכי השבתות הללו נמצאים
מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי, בינ"ה – ארגון של יהדות פלורליסטית
וחילונית המזוהה אף הוא עם התנועה הקיבוצית, מכון בן גוריון ועוד. אם אכן קיימת
מגמה של צה"ל לאינדוקטרינציה "דתית וימנית", מדוע נבחרו הארגונים
הללו לארח שבתות חינוך? הסיבה לכך פשוטה, אלא שהיא מפריכה את התאוריה של מסע
ההפחדה החביב על קשתי. מכון "שיטים" מעביר שבתות חינוך, כי הוא לקח על
עצמו ליזום ולארגן שבתות כאלה והגיש הצעה ראויה. מכון "שיטים" משתייך
למערך שבתות החינוך, לא כי הוא "חילוני", לא כי הוא קיבוצי, לא כי הוא "שמאלני",
אלא כי הוא הציע תכנית מתאימה. זה הכל. ואם אכן 80% מהשבתות מאורגנות בידי ארגונים
שאור קשתי מסווג אותם כ"ימנים דתיים", הרי הסיבה לכך היא שאלו הארגונים
שיזמו אירוח ותוכן של שבתות כאלו.
החלוקה הדיכוטומית של אור קשתי, אף היא
אינה נכונה. לדוגמה, בנימין יוגב - בוג'ה, חבר קיבוץ בית העמק ומכון "שיטים",
שבהשקפותיו הפוליטיות הוא איש מרצ, מרצה באופן קבוע בשבתות בצפת של אחד הארגונים הדתיים.
אליי פנו לאחרונה מאחד הארגונים הדתיים בבקשה שארצה בהם בשבתות על יהדות פלורליסטית,
על ציונות ודמוקרטיה.
די להפחדות, די להפרדות, די לחלוקות הדיכוטומיות
הללו, די למקארתיזם הזה, די להסתה ולשנאה. טוב שיש ארגונים שחשוב להם לתרום לחינוך
היהודי והציוני של חיילי צה"ל, וכדי שההיצע יהיה פלורליסטי יותר, הדרך לכך אינה
פסילה של אחרים, אלא פשוט ליזום תכניות כאלו. אין לי ספק שככל שארגוני ההתחדשות
היהודית הפלורליסטיים והחילונים יחליטו להיכנס לתחום ולארגן שבתות חינוך לחיילים, צה"ל
יעודד זאת.
(אגב, יש מקום לדיון ביקורתי על עצם הוצאת שבתות החינוך למיקור חוץ,
אך לא בכך עוסק ציד המכשפות של קשתי).
* הזדמנות להסית – אחרי כל המקרים האחרונים של הדלפת בחינות בגרות, משרד החינוך הפיק
את הלקח והכין שאלון חלופי. כאשר התברר שהשאלון באנגלית הודלף, התלמידים נבחנו על
השאלון החלופי.
איזו חגיגה עשה מהסיפור מוסי רז? עוד הזדמנות לבטא את שנאתו לישראל.
עוד הזדמנות להסית, להשמיץ, ללכלך, לטנף, להוציא דיבת הארץ רעה, כי זו אומנותו.
הוא טען שכאשר הודלפה בחינה של הציבור הערבי, כל התלמידים הערבים קיבלו עונש
קולקטיבי, וכאשר הודלפה בחינה לכלל התלמידים ניתן להם טופס חלופי. ומיד נשלפה מעטו
המורעל המילה "גזענות" שמזענות.
איש נקלה!
* יום השואה של ג. לוי - ב"הארץ" התפרסם
מאמר אבל, תחת הכותרת "יזכור עם ישראל", על... הנכבה, כמובן. כלומר, על
כך שישראל קמה וקיימת. ציטוט לדוגמה: "כמה יפה היה, אם היה קם וילי ברנדט הישראלי, כורע
על ברכיו, מקבל אחריות ומבקש מחילה". וילי ברנדט, כידוע,
הוא קנצלר גרמניה שביקש מחילה על פשעי הנאצים. והרי ידוע שאנחנו נאצים והפלשתינאים
הם קורבנות השואה שאנו מחוללים. על החתום: אנטישם – גדעון. אנטישם משפחה – לוי.
* האמת על ה-15 במאי – ה-15 במאי, הוא "יום הנכבה". וכדאי להזכיר מה באמת קרה
ב-15 במאי.
ב-15 במאי 1948 פלשו כל צבאות מדינות ערב למדינת ישראל בת יומה, על
מנת למנוע את הקמתה. אותן מדינות, החברות באו"ם, פתחו במלחמה כדי לסכל את
החלטת האו"ם. טבח שבויי כפר עציון מעיד על כוונתם, אילו הצליחו חלילה –
להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל, ובכך להשלים את הפתרון הסופי, שלוש שנים אחרי
השואה.
* סליחה שניצחנו - במלחמה הזו ניצחנו. נכון,
לא נעים להפסיד במלחמה. ואין ספק שהערבים שילמו מחיר כבד על תוקפנותם. אולם הם
נושאים ב-100% אחריות למחיר.
* במקום לקחת אחריות - בחירתם להתבכיין במקום
לקחת אחריות, אופיינית להם.
* לא עומד בציפיות – פעם אחת ראיתי את תכניתו של יהונתן גפן בטלוויזיה החינוכית
"אומרים שהיה פה". התכנית הוקדשה ל-1954. היא הייתה בעיניי תכנית מזעזעת,
שהציגה את ישראל כמדינה גזענית, שתיארה את הקמת דימונה ברוח של "לממסד
האשכנזי לא היה מה לעשות עם המזרחים אז היא זרקה אותם הכי רחוק שאפשר" ואת
סיפור הגבורה העילאי של נתן אלבז שפוצץ את עצמו עם רימון נטול ניצרה כדי להציל את
חבריו תיארה באמירה המקוממת ש"במדינה הגזענית הדרך היחידה של עולה ממרוקו
להתקבל לחברה היא למות לבד" וכן הלאה.
גם לרוגל אלפר יש טענות ליהונתן גפן על התכנית. גפן אינו עומד בציפיות
שלו, והתכנית שלו היא כנראה ממסדית וציונית מדי. לטענתו, גפן "נכנע לקו המשותף
כעת לכל ערוצי הטלוויזיה הישראליים, של השתקת העמדה הביקורתית והשמאלנית".
במקום לבטא את "תרבות הנגד" הוא "גפן מסורס". כל זאת בעקבות
תכנית שעסקה ב-1972, ולטענתו של אלפר, היא תיארה את הטבח במינכן ואת סיפור
"סבנה" "בשאר רוח של ערך ב'וויקיפדיה'". כנראה שגפן לא שיבח
את לוחמי החופש במינכן, ובכך הוא דיקלם את ה"נראטיב הציוני", רחמנא
לצלן.
* מולך הריאליטי - בכנס "הקהל" – הכנס השנתי של ארגוני ההתחדשות היהודית,
שנערך באפעל בסוכות לפני שנה וחצי, הוקדש אחד המושבים לנושא תרבות הריאליטי ו"הבת
מצווש", כהשחתה של התרבות הישראלית והחברה הישראלית. הכותרת של המושב הייתה "נא להתנהג בהתאם",
והוא התמקד בצורך ביצירת תרבות פנאי חלופית לתרבות הקלוקלת הזאת. ברב השיח, השתתפות
שלוש אושיות תקשורת, שבזה אחר זה ניתחו את הסכנה והזיהום בתרבות הריאליטי, ושלושתם
עשו זאת בכישרון רב והקרינו אמינות ושכנוע עצמי בדבריהם. השלושה היו אברי גלעד, יאיר
שלג ו...אריאנה מלמד. בדרך כלל, קשה למצוא מילה היוצאת תחת מקלדתה של מלמד שאני
יכול להסכים אתה, אך הפעם לא רק הסכמתי עם כל מילה, אלא גם נהניתי מהשנינות,
מהעוקצנות, מהסרקזם ומהניתוח.
נדהמתי לשמוע שאותה אריאנה מלמד משתתפת
בתכנית "האח הגדול". נדהמתי להיווכח שכל דבריה היו כאבק פורח, חסרי כל
ערך. היו לה פעם עקרונות, אך כאשר הם עמדו מול בצע הכסף ותאוות הפרסום, היא מכרה את
כולם. אין לה אלוהים.
... והיא עוד דיברה שם לא כעיתונאית
אלא כאם מודאגת...
* הממשלה שלי - ואחרי הכל, עם כל הביקורת, והיא רבה, הממשלה החדשה היא הממשלה
שלנו, היא הממשלה שלי, ואני מאחל לה בכל לבי הצלחה.
* ביד הלשון
* היה לשעבר – קרן נויבך ב"סדר יום": "ו... נארח את דרור שטרום,
מי שהיה הממונה על ההגבלים העסקיים לשעבר". אם הוא היה הממונה לשעבר, מה הוא
היום?
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
