הבלוג של אורי הייטנר

בפרק יט מופיע צרוף של שלוש מילים, אותו הגדיר גדול התורה שבע"פ, רבי עקיבא, ככלל גדול בתורה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

מה פירוש כלל גדול בתורה, או אולי נכון יותר לנסח: הכלל הגדול בתורה? הרי לא נערכה תחרות גודל בין הכללים בתורה. מדובר בכלל שהוא המפתח להבנת התורה כולה.

מה פירוש "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"? אין מד אהבה שעל פיו ניתן לבחון האם אדם אוהב את רעהו כפי שהוא אוהב את עצמו. כאשר אנו מתייחסים לציווי זה כאל מפתח, אין זה רק פסוק המפרש את התורה, אלא התורה היא המפרשת אותו.

אני מבין את דבריו של רבי עקיבא, כאמירה שהמצוות החשובות ביותר בתורה; המצוות שהן המשמעות האמתית, העמוקה, של התורה, של היהדות – הן המצוות שבין אדם לחברו. אדם המקיים מצוות אלו, הוא אדם הפועל על פי רוח התורה. אדם כזה מיישם את "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

כאשר רב גדול או מנהיג דתי מורשע בעבירות פליליות, בשוחד, בגניבה, בעבריינות מין וזוכה לתמיכה ואהדה גם ממי שנחשבים גדולי הדור, אני שואל את עצמי – מה משמעות התורה בעבורם ובעבור מי שמגבים אותם? האם ניתן לומר על אנשים כאלה שהם שומרי תורה ומצוות? האם לעובדה שהם מקיימים את המצוות הפולחניות הטכניות יש משמעות כלשהי מבחינת מהותה של התורה?

היהדות מחנכת אותנו ומצווה אותנו לתיקון עולם. הפרק רווי במצוות, רבות מהן הן מצוות שבין אדם לחברו, מצוות של תיקון עולם. חיים על פיהן יעשו את העולם לטוב יותר, לצודק יותר, למתוקן יותר. המצוות הללו הן פירוש ה"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". בחיים על פיהן ובמימושן – אנו מקיימים את הצו הזה, הלכה למעשה.

הנה כמה מן הפסוקים המופיעים בפרק, שראוי כי יאירו את דרכנו:

"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". בפסוקים אלה שוללת התורה את הפערים הכלכליים ומצווה אותנו לפעול לצמצמם ככל הניתן ולקדם את השוויון בין בני האדם. הדרך לכך, היא המחויבות של מי שיש לו לוותר על חלק משללו לטובת מי שאין לו. המסר הוא שאל לאדם להתייחס לפרי עמלו כרכוש שלו, אלא עליו להתחלק בו עם אחרים, למען תיקון עולם, למען חברה צודקת וקהילה סולידרית.

"לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ וְלֹא-תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" – זה הבסיס לחברה מתוקנת. כאשר אנו רואים את מצעד הבכירים ואנשי הציבור, החשודים, הנאשמים והמורשעים בגניבה ובשוחד, ורואים כיצד זה מטיל את האשמה ואת האחריות על רעהו; איך שותפים לדבר עבירה, שהקוד המרכזי ביניהם היה הנאמנות ביניהם, מפנים עורף איש לרעהו ובמסתבר שהאמון המוחלט ששרר ביניהם כלל בתוכו הקלטות בסתר, ברור הקשר המובהק בין גניבה, כחש ושקר – כביטוי לתרבות עבריינית.

"לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל. לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד-בֹּקֶר". הלנת שכר קיימת, למרבה הצער, במשק הישראלי. ולא רק הלנת שכר, אלא גם שכר בלתי הוגן, פערי שכר שאינם מתקבלים על הדעת ללא כל הצדקה עניינית, עובדי קבלן שאינם מוגנים, מעסיקים שבניגוד לחוק מונעים מעובדיהם את זכות ההתארגנות, העסקה פוגענית ומשפילה במקום שצריך היה להיות דוגמה ומופת לציבור, בית ראש הממשלה  – כל אלה הינם עושק לשמו. העושק הזה מנוגד לדרך החיים היהודית. קיומו במדינה יהודית הוא חרפה.

"לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" – ניצול החלש הוא אחת העבירות המכוערות ביותר. התורה יוצאת נגדן.

"לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט. לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל, בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ"  – משפט צדק. לא רק לא להדר פני גדול, אלא גם לא לשאת פני דל. משפט הוא משפט צדק. נקודה. גם מי שמטה את המשפט לטובת העני, עובר עבירה. צדק הוא צדק. ברגע שנותנים לגיטימציה להטיית משפט, לא חשוב מאיזו סיבה, הציבור יאבד את אמונו במשפט. ללא אמון, אין שלטון חוק. ובאין שלטון חוק, איש את אחיו חיים בלעו. כאשר ראש ממשלה לשעבר נשפט כאחד האזרחים, וגם הסוללות של בכירי הפרקליטים והיחצ"נים אינם מצליחים למנוע משפט צדק, יש לנו סיבה לגאווה. אנו מתביישים שאדם כזה היה ראש הממשלה, אך יכולים להיות גאים במערכת החוק והמשפט בישראל. פסוקים נוספים בפרק העוסקים במשפט צדק: "לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט; בַּמִּדָּה, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. מֹאזְנֵי צֶדֶק, אַבְנֵי-צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם".

"לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" – צו כל כך חשוב, בעיקר בקהילות קטנות ואינטימיות.

"לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ" – אין די בכך שאדם לא יפגע באחר במו ידיו. אם הוא יודע על עוול ואינו עושה מעשה כדי למנוע אותו, הוא עומד על דם רעהו. אדם היודע ששכנו מכה את אשתו וילדיו ואינו מדווח על כך – עומד על דם רעהו. אדם הרואה פצוע, ואינו חש לעזרה, כי הוא ממהר, או כי אינו רוצה שבגדיו החגיגיים יטונפו בדם – עומד על דם רעהו.

"לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" – אין אנו יודעים מה חושב אדם בלבו, אך התורה, שעיקר מהותה היא ההבחנה בין טוב ורע והבחירה בטוב, מתערבת גם בכך ואוסרת גם את השנאה שבלב.

"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ" – אתה רואה עוול, חובתך להעיר לאדם שגרם לעוול. חובתך להתערב. אל תהיה ראש קטן. אל תברח מאחריות. אל תאמר שאין זה עניינך. וגם אם יאמרו לך "מי שמך?" ו"אל תדחוף את האף" וכו', התורה אינה פותרת אותך מהחובה להתערב.

"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" – החובה לכבד את הזקנים, לפעול למענם, להקל עליהם ולהנעים להם את שנותיהם האחרונות. כאזרח המדינה, נצבט לבי לנוכח תופעות קשות של זקנים ובהם ניצולי שואה, מוזנחים, מופקרים, חיים חיי עוני והשפלה. אחת הפעולות הראשונות שעשיתי, עם מינויי למנהל מתנ"ס הגולן, הייתה הקמת המחלקה למבוגרים, צעד שלפני 14 שנה נראה כמוזר ואף הזוי בקהילת הגולן, שטרם מלאו לה 35 שנה. בפגישת פרידה עם מועדון "שרשרת הזהב", כעבור תשע שנים, סמוך לסיום תפקידי – אמרו לי חברי המועדון, שהמועדון הוא הנותן טעם לחייהם; בזכותו יש להם לשם מה לקום בבוקר. דברים אלה גרמו לי להתרגשות עצומה, ולתחושה שכל המאמץ היה כדאי.

וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם. וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" – צביונה היהודי של המדינה נבחן, בין השאר, ביחס הוגן למיעוטים החיים בקרבנו, לעובדים הזרים ולפליטים הנמצאים בתוכנו. יש להבחין בין מדיניות דמוגרפית שנועדה להבטיח רוב יהודי מוצק לאורך זמן במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודית, לבין המחויבות המלאה והיחס ההוגן לכל הלא יהודים הנמצאים בארצנו.

פסוק נוסף, המתייחס לאופנה הרווחת בחברה הישראלית היום: "אַל-תִּפְנוּ אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים" – כאשר כל כך הרבה אנשים בימינו, ובהם ידוענים ובכירים רבים, הולכים למקובלים, ל"רנטגנים" ו"אולטרסאונדים", להשתטח על "קברי צדיקים" כסגולה לבריאות, ללידה וכו', וכאשר אנשים מכל שכבות החברה עומדים בתור לפני שרלטנים מסוגו של "רבי ג'ו כפרה" משירם הידוע של "טיפקס", מן הראוי שנחזור לכלל החשוב כל כך המופיע בפרק.

פרק י"ט פותח את פרשת "קדושים", הנקראת כך כיוון שהיא נפתחת בפסוקים: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם".

הקדושה המדוברת ביותר בישראל בשנים האחרונות, קשורה לפרויקט המושחת בעיר הקודש, שקרוי משום מה "הולילנד" – הארץ הקדושה. מן הראוי לנער את הסחי והטינופת ממושג הקדושה. מה המשמעות בעבורנו של "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ"? חברה המתבססת על אותם ציוויים חשובים המופיעים בפרשה, המקיימת את "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" – היא חברה שיש בה קדושה.

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" - זו אינה דרישה קשה מדי? האין זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה? ובכלל, איך אפשר לצוות על אהבה?

זו אינה גזירה ולא חוק. זה אידיאל. זה האידיאל שהתורה מצפה מאתנו ללכת לאורו. איך מתרגמים את האידיאל הזה למעשה? בדרישותיו מאתנו, הפרק מציב בפנינו תשתית לדרך חיים של "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" ובלשוננו – חברת מופת. כל אותן המצוות המופיעות בפרק, העוסקות בצדק חברתי, עזרה לחלש, יחס נאות והוגן למיעוטים החיים בתוכנו, יחס מכבד וראוי לזקנים בחברה, חברה ללא רכילות, חברה המושתתת על משפט צדק לכל, הן המסד לחברת מופת.

הפרק מספק לנו, גם היום, מטלות וערכים לבניין חברת מופת ומדינת מופת, שתהיה ראויה למחיר הכבד ששילמנו ואנו ממשיכים לשלם על קיומה.

* 929