השתלחותו המיזוגנית, הסקסיסטית הנחותה
של השר (!) לשעבר יוסי פריצקי בשרת המשפטים איילת שקד, עוררה תגובות גינוי חריפות
מכל עבר. טוב שכך, אך האם פריצקי היה אומר את הדברים, אלמלא תחושתו שכאשר מדובר
באיילת שקד, הכל מותר? קבלת הפנים שהיא קיבלה מצד התקשורת וחלק ניכר מהמערכת
הפוליטית הייתה מבישה, אם להתבטא בעדינות.
בניכוי ההתייחסויות להיותה אישה,
להיותה צעירה, לחטאה הגדול – יופיה ולעובדה שאינה משפטנית (כאילו שר הבריאות חייב
להיות רופא ושר השיכון חייב להיות מהנדס בניה וכאילו לא היו שרי משפטים שלא היו
משפטנים) ניתן לתאר את ה"מי שברך" במשפט אחד: הנה, זו באה להחריב את עולמנו;
להרוס את מערכת המשפט בישראל.
לצד המקהלה האוטומטית הזאת, ליוותה את
איילת שקד להקת מעודדים ומעודדות, שהיא תמונת הראי של המקהלה האוטומטית; זו
שליוותה אותה בקריאות עידוד – סוף סוף היא תכנס באמאמאמא של בית המשפט העליון, היא
תראה להם מה זה, היא תחזיר אותם לגודלם הטבעי, היא תכה בשופטים הסמולנים עוכרי
ישראל האנטי ציונים האלה.
אין לי ספק שאיילת שקד תאכזב את
"אוהדיה" הללו.
אילו נתבקשתי להשיא עצה לאיילת שקד עם
כניסתה לתפקידה, הייתי מציע לה לשנן את תפילת שליח הציבור טרם תפילת מוסף בימים
הנוראים. "הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשׂ נִרְעַשׁ וְנִפְחַד מִפַּחַד יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת
יִשְׂרָאֵל. בָּאתִי לַעֲמֹד וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר
שְׁלָחוּנִי. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי כְדַאי וְהָגוּן לְכַךְ. ... הֱיֵה נָא מַצְלִיחַ
דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְעוֹמֵד לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְעַל שׁוֹלְחַי
... וְקַבֵּל תְּפִלָּתִי כִּתְפִלַּת זָקֵן וְרָגִיל וּפִרְקוֹ נָאֶה וּזְקָנוֹ מְגֻדָּל
וְקוֹלוֹ נָעִים וּמְעוּרָב בְּדַעַת עִם הַבְּרִיּוֹת. ... וִיהִי נָא דִגְלֵנוּ עָלֶיךָ
אַהֲבָה וּפְשָׁעֵינוּ תְּכַסֶּה בְּאַהֲבָה".
ובעצם, איני צריך לשאת לה את העצה
הזאת, כי בכניסתה לתפקיד, בכל התבטאויותיה הראשונות, מצטיירת איילת שקד כמי שנכנסת
לתפקיד במידה הענווה הראויה, בדחילו ורחימו, נטולת יוהרה, כמי שבא קודם כל ללמוד
ואח"כ לבנות, וחלילה לא להרוס ומתוך כבוד רב והערכה רבה למערכת המשפט
הישראלית.
ובצדק יצאה איילת שקד, בנאומה בכנס
לשכת עורכי הדין, נגד המציירים את המחלוקת בסוגיית האקטיביזם השיפוטי כמלחמת בני
אור ובני חושך (המושג בו נוהג להשתמש אחד מראשי הפונדמנטליסטים של בית המשפט
העליון, בכיר העיתונאים ב"ישראל היום" דן מרגלית). לא, אין זו מחלוקת
בין תומכי בית המשפט העליון ומתנגדיו ולא בין הרוצים לחזק את בית המשפט העליון
לבין הרוצים להחלישו.
חוזקו של בית המשפט העליון הוא מרכיב משמעותי
בחוסנה ובעוצמתה של הדמוקרטיה הישראלית. אולם בדמוקרטיה, אין תחום החסין מפני ביקורת
ואין תחום החסין מפני שינויים ורפורמות.
הרפלקס המותנה, כאילו כל הצעת שינוי ורפורמה
בבית המשפט העליון נועדה לפגוע בו ולהחלישו, חוטא לאמת. ההיפך הוא הנכון, גוף המציב
עצמו מעל לביקורת ושולל אפריורי כל רפורמה - סופו להתנוון.
אמון הציבור בבית המשפט הוא מרכיב משמעותי
בעוצמתו. האמון הזה נשחק מאוד, לעומת הימים שבהם עיני הציבור היו נשואות אליו כאל מגדלור
הצדק והמשפט, דווקא בתקופתם של אהרון ברק ודורית בייניש, שבהם הרשה לעצמו בית המשפט
להתנשא על הכנסת, שנבחרה בידי הציבור בבחירות חופשיות, בשם האקטיביזם השיפוטי, שגרס
ש"הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט". אם הכל שפיט, הרי ששופטי בית
המשפט העליון יכולים לראות בכל החלטה פוליטית וביטחונית סוגיה משפטית, והעמידו את עצמם
מעל המערכות הנבחרות. "גם השאלה האם לאגף מימין או משמאל היא סוגיה משפטית",
קבע ביהירות אהרון ברק. הפוליטיזציה של בית המשפט העליון, תחת הכותרת "אקטיביזם
שיפוטי", פגעה קשות באמון הציבור בבית המשפט, וכתוצאה מכך כרסמה במעמדו של בית
המשפט ובשלטון החוק.
לא כל רפורמה ושינוי המוצעים או יוצעו נועדו
לפגוע בבית המשפט, להחליש אותו, לכרסם בכוחו. יש לשים קץ לפרנויה הזאת, מפני כל הצעת
תיקון. יש לבחון כל מקרה לגופו, בפתיחות, מתוך הנחה מוקדמת בכוונות הטובות של מציעי
ההצעה. אפשר לדחות הצעה או לתמוך בה, אך ראוי להתייחס אליה בכבוד, לא בפרנויה. לדוגמה,
אין כל קדושה בשיטת בחירת השופטים הנהוגה היום. אם יש הצעה לשנותה, ראוי לבחון אותה,
ומתוך הבחינה אפשר להתנגד לה, אך כל הצעה כזאת היא לגיטימית.
יש להחיל מחדש את רוח הדמוקרטיה גם על בית
המשפט.
הסוגיה החמה בשאלת בית המשפט העומדת
להידון בקרוב בממשלה ובכנסת, היא פסקת ההתגברות, המאפשרת לכנסת לחוקק מחדש חוק שנפסל
בידי בית המשפט. יש מקום לפסקת התגברות, כמקובל בדמוקרטיות מתוקנות. אולם אני מתנגד
להצעה שעומדת לעלות לדיון, על פיה ניתן להתגבר על פסילת חוק ברוב של 61 ח"כים.
61 ח"כים הם הרוב האוטומטי של הקואליציה, ומשמעות הדבר העמדת הכנסת, ולמעשה הממשלה,
מעל בית המשפט העליון. וכפי שאני שולל את העמדת בית המשפט העליון מעל הכנסת, ברוח האקטיביזם
השיפוטי, כך אני שולל את העמדת הכנסת מעל בית המשפט העליון. בשני המקרים מדובר בפגיעה
בעקרונות הדמוקרטיים של הפרדת הרשויות תוך איזונים ובלמים ביניהן.
אני בעד פסקת התגברות, אולם בהצבעת 80 ח"כים.
מיד ייאמר, שכמעט בלתי אפשרי להגיע לרוב כזה. נכון, ובדין. התגברות על פסיקת בית המשפט
העליון, צריכה להיות קשה ונדירה. אולם כדי שפסקת ההתגברות תהיה כזאת, מן הראוי שגם
היכולת של בית המשפט לפסול חוקים של הכנסת תהיה קשה ונדירה, רק במקרים של פגיעה מובהקת
בזכויות האזרח. לכן, אני מציע, במקביל לחקיקת פסקת ההתגברות ברוב של 2/3, להגביל גם
את יכולת בית המשפט לפסול חוקים. בית המשפט העליון יוכל לדון בפסילת חוק רק בהרכב של
9 שופטים לפחות, וחוק יוכל להיפסל רק בתמיכת 2/3 משופטי ההרכב. זאת הדרך שתבטיח עצמאות
הן לכנסת והן לבית המשפט והפרדת רשויות ראויה, עם איזונים ובלמים.
הצעתי בנושא זה, חורגת מהשאלה של פסגת ההתגברות, אלא היא עשויה לשמש
מודל לעקרונות מערכת היחסים בין הרשות השופטת והרשות המחוקקת; מערכת של הפרדת
רשויות עם איזונים ובלמים.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
