הבלוג של אורי הייטנר

פרק כ"ד עוסק בנושאים שונים. לא כל הכתוב בו קל לעיכול בעיניים של אדם מודרני, אך מכל דבר יש לנו מה ללמוד, וכל אמירה היא אתגר לְמדרש, על מנת להפיק ממנה את המסר הראוי לנו בימינו.

את המודל לדרך ההתמודדות עם הכתוב בפרשה קיבלנו מחז"ל. בפרשה נאמר: "וְאִישׁ כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן, כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" (ויקרא כד, יט-כ). מצד אחד, יש כאן אמירה חשובה מאוד, בדבר הצורך להילחם ללא פשרות באלימות, ובפרט באלימות הקשה ההופכת אדם לנָכֵה. זהו מסר חשוב וחיוני ורלוונטי לימינו. אולם הצד השני של המטבע, הוא שהעונש למי שעשה זאת אלים מאוד אף הוא – יש לגרום לו לאותה הנכות שהוא גרם. האם חברה מתוקנת יכולה להרשות לעצמה ענישה פיזית כזאת? האם באמצעות ענישה פיזית אלימה כזאת ניתן להעביר מסר חד משמעי השולל את האלימות?

חז"ל שאלו את השאלה הזאת כבר לפני אלפיים שנה, והיה להם אומץ בלתי רגיל לחולל רפורמה גדולה, המשנה באופן מהותי חוק מפורש של התורה, כיוון שאמות המידה הערכיות והמוסריות שלהם אינם מאפשרים להם לחיות אתו. והם קבעו הלכה: "עין תחת עין – ממון". את הענישה הגופנית הם המירו בפיצוי כספי. במהלך משפטי מזהיר, הם הבהירו שמשמעות המושג עין תחת עין, פירושה עין במקום עין. אבל האם עקירת העין של הפוגע, תסייע לנפגע? תחזיר לו את עינו? לכן, הם דרשו את הפסוק, כדרישה מן הפוגע לפצות את הנפגע בסכום שווה ערך לנזק, כלומר לשלם לו פיצוי על עינו שנפגעה, ומן הסתם מדובר בפיצוי משמעותי. על פי המחקר, כבר בתקופת בית שני, הסנהדרין פסקו על פי כלל זה.

לצערי, במהלך הדורות אבד האומץ ההלכתי שבו ניחנו חז"ל, שחוללו מהפיכה ביהדות. אולי האתגר המהפכני הזה הוא האתגר הרוחני החשוב של דורנו.

בפרק, אנו מצווים להוציא להורג ברגימה את מי שקילל את אלוהים. בפרק אף מתואר מקרה כזה. הדרישה הזאת מזעזעת ובלתי מתקבלת על הדעת בתפיסה בת ימינו. ולמרבה הצער היא קיימת בימינו, כפי שראינו בטבח במערכת העיתון "שארלי הרדו".

ומה בכל זאת ניתן ללמוד ממנה? את הרגישות של בני אדם לכבוד אמונתם הדתית, ולמשמעות הפגיעה בהם כאשר פוגעים באלוהיהם. עם כל הזעזוע מהטבח במערכת העיתון, איני רואה את הקריקטורות המבזות את מוחמד והאסלאם דבר שראוי להשתבח בו, בלשון המעטה. מן הראוי שלא נראה בחופש הביטוי רשות לפגיעה בקודשי הזולת. כאשר אני רואה מפגינים רוקדים ליד שכונות ערביות בקריאות "מוחמד חזיר" ו"מוחמד מת", אני חש בושה וזעם. אולי מה שניתן ללמוד מן הפרק הזה, הוא שיש לראות בתופעות הללו פשע הראוי לענישה חמורה.

ולסיום, פסוק מפתח מתוך הפרק, מעביר מסר שראוי לחנך עליו ולהשתית עליו את חברתנו. פסוק כב עוסק בשוויון בפני החוק לכולם, כולל הגרים החיים בינינו:  "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם. כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה".

* 929