הבלוג של אורי הייטנר

מי הייתה המפלגה הציונית הראשונה בישראל, שפתחה את שורותיה בפני ערבים?

שלושה ניחושים: לא... לא.... רמז? האיש העומד היום בראשה הזהיר ביום הבחירות מפני המוני ערבים שנוהרים לקלפיות.

ב-1948 חירות ומק"י היו שתי המפלגות היחידות שאפשרו לערבים להצטרף אליהן. המפלגה הציונית היחידה הייתה תנועת החירות בראשותו של מנחם בגין. היום זה נראה מובן מאליו, אך אז זה היה חריג. בעיני בגין, גם אז זה היה מובן מאליו. אם מישהו מופתע מכך, כדאי שיקרא מה כתב בגין על נושא ערביי ישראל, החל מדברים בנאום שנשא ביום הקמת המדינה ועד יומו האחרון. שיקרא את נאומיו חוצבי הלהבות נגד הממשל הצבאי ובעד ביטולו. שיקרא את קריאתו למצות את הדין עם הדרג הבכיר ביותר שנתן את ההוראה שהביאה לטבח בכפר קאסם. שיקרא על קריאתו של בגין למנות שופט ערבי לבית המשפט העליון. בגין פתח את שערי תנועת החירות לערבים, דרוזים וצ'רקסים, אך במקביל הוא גם דיבר בזכות הקמתה של מפלגה ערבית עצמאית.

המאבקים הללו היו מרכיב משמעותי בדרכו הפוליטית ובהגותו המדינית. הם הלכו יד ביד עם מאבקיו נגד ניסיונות בן גוריון להוציא את מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהייתה אנטי ציונית בדומה לחד"ש היום) אל מחוץ לחוק, עם סיכול הכוונה של ב"ג לסגור את העיתון "העולם הזה" ולהעמיד לדין את אורי אבנרי. ובכל אותם מאבקים, הוא לא פעל לבדו – תנועתו, תנועת החירות, הלכה אתו.

מרכז מורשת מנחם בגין מוציא סדרה של חוברות ובהן קבצי מאמרים של בגין לאורך שנותיו, על פי נושאים. לאחרונה הוציא המרכז שלוש חוברות: א. הרשות המחוקקת והאופוזיציה בדמוקרטיה הישראלית. ב. הפרדת רשויות ועליונות המשפט בדמוקרטיה הישראלית.  ג. חרות האדם. הטקסטים המופיעים שם מבטאים הגות מדינית עמוקה, ידע נרחב בפילוסופיה הפוליטית ובהיסטוריה פוליטית (בעיקר במשטר הדמוקרטי הבריטי הנערץ עליו) המשולבים בכושר רטורי נדיר ובפאתוס שאפיין את בגין בנאומיו.

כאשר המכון הישראלי לדמוקרטיה הוציא חוברת ובה ציטוטים שהציגו את הגותו הליברלית של ז'בוטינסקי, הם הואשמו, במידה רבה של צדק, בהוצאת דברים מהקשרם והצגה חד צדדית, מתוך רצון להביך את הליכוד והימין. אולם את החוברות הללו הוציא מרכז מורשת מנחם בגין, שאותו אי אפשר להאשים במגמתיות כזו.

רוב החומר בחוברות הללו הוא משנות החמישים והשישים, כאשר בגין היה ראש האופוזיציה, ובחלק מן הזמן ראש מפלגה אופוזיציונית ואפילו לא ראש האופוזיציה. רק מעט מן הנאומים הן מתקופת כהונתו כראש הממשלה.

החוברת הבאה אמורה לעסוק בתפיסתו בדבר שלמות המולדת. בגין לא ראה כל סתירה בין עמדתו בנושא זה (כולל קריאה למלחמות יזומות לשחרור שטחי א"י, או בלשונו "לנצל שעות כושר למבצעי שחרור") לבין עמדותיו הליברליות.

מן החוברות מצטייר בגין בשלושה אפיונים מרכזיים: א. פרלמנטר בכל רמ"ח ושס"ה, האוהב את העבודה הפרלמנטרית ומאמין בכל לבו בחשיבותה ובחשיבות תפקידה של האופוזיציה ככלב השמירה של הדמוקרטיה. ב. אדם הנוקט עמדות ליברליות מאוד בנושא זכויות האדם, רגיש מאוד לנושא ונוקט בשיח זכויות המקובל היום דווקא בקרב גורמי שמאל רדיקלי וארגוני זכויות אדם, ורחוקים מלהיות מזוהים עם המחנה שלו. ג. אדם המצדד באקטיביזם שיפוטי בנוסח אהרון ברק, או בלשונו "בעליונות המשפט".

העובדות הללו מעניינות, דווקא בשל האירוניה של ההיסטוריה, כאשר דומה שהצדדים בשיח הישראלי התחלפו ביניהם. ולכן, מעניין לנסות להבין את מהות מאבקיו של בגין בנושאים הללו ברוח התקופה שבה הם נאמרו, להשוות בין התקופות ולנסות להעריך האם גם היום בגין היה דבק בעמדותיו (עם כל ההסתייגות מן היכולת להעריך מה היה אילו).

אביא מספר ציטוטים:

מתוך החוברת "הרשות המחוקקת והאופוזיציה בדמוקרטיה הישראלית":

"היחסים בין פרלמנט לבין ממשלה, בין המחוקק לבין המבצע, בין המחליט לבין העושה, בין המפקח לבין המבוקר, אינם פשוטים במדינה דמוקרטית; הם מורכבים, לעתים אף מסובכים. אך אוי לה לדמוקרטיה, אִם הפרלמנט, אִם בית הנבחרים והמחוקקים, מוותר, בגדולות כבקטנות, על סמכותו ועל מעמדו כלפי הרשות המבצעת לענפיה. אבדיקציה זו פירושה סוף של החיים הדמוקרטיים... בימינו קמה תופעה של אבדיקציה מסוג אחר, כוונתי לוויתור, חד פעמי או שיטתי, חלקי או מוחלט של הפרלמנט על סמכותו כנושא הריבונות של אומה החופשית לבחור... לפיכך חייב פרלמנט בכל מדינה, בה בוחרים ולא רק מטילים פתקים, להיות קנא לסמכותו ולהקפיד עליה יום יום לבל יבולע לה". ואכן בגין נלחם כארי על מעמדה של הכנסת ומעמד האופוזיציה ונגד כל פגיעה, קלה כחמורה בסמכויות הכנסת ובזכויות האופוזיציה.

"האמת אינה תלויה בכוח, והצדק אינו 'צמוד' לרוב. ודאי שבחיים המדיניים של אומה עצמאית מחליט הרוב. האנושות עוד לא המציאה שום דרך אחרת, כיצד להכריע בין דעותיהם השונות, המנוגדות, המתנגשות של אנשים חופשיים. ... אולם כל אלה הטוענים כי אם באין אפשרות אחרת, ניתן לרוב להכריע משמע שהרוב צודק, אינם מוכיחים אלא את בורותם או את שאיפתם ל'דיקטטורה של הרוב', שגם היא, כמובן, אפשרית, הרסנית ודורסנית. הצדק אינו שוכן בקרב המספרים הרבים. לעתים הוא בוחר לו את משכנו דווקא בקרב המיעוט הדל".

וציטוט אחד מרבים על מהותה של האופוזיציה: "יש והאופוזיציה מניעה את הממשלה לעשות את הצעד הנכון; יש והיא מונעת אותה מלעשות דבר רע. למעשה, עצם קיומה של האופוזיציה הראויה לשמה, משפיע לטובה על דרכי הממשלה והחלטותיה. כל ממשלה שנבחרת חושבת מיד על היום שבו תצטרך להיבחר שנית. ממשלה שמולה ניצבת אופוזיציה, תזהר מלגרוע ממידת תמיכתו של הציבור בה, כשם שתזהר מלהוסיף אהדה לצד שכנגד".

מתוך החוברת "הפרדת רשויות ועליונות המשפט בדמוקרטיה הישראלית":

החוברת נפתחת בהרצאה שנשא אהרון ברק בערב לזכרו של בגין, במלאת חמש שנים לפטירתו. בחלקה הראשון של ההרצאה, הציג ברק את תפיסתו המשפטית האקטיביסטית ובחלקה השני הביא ציטוטים של בגין באותו נושא. ואכן, ברק יכול בהחלט לטעון שהוא תלמידו המובהק של בגין בנושא עליונות המשפט בלשונו של בגין, או אקטיביזם שיפוטי, בלשון המקובלת בימינו. יש לציין, שבגין, שקיבל בירושה את ברק כיועץ המשפטי לממשלה, השאיר אותו בתפקידו, שידרג מאוד את מעמדו, צירף אותו לישיבות הממשלה – מה שלא היה מקובל עד אז, צירף אותו למו"מ לשלום עם מצרים ונהג לומר שהירושה הטובה ביותר שקיבל מן השלטון הקודם הייתה אהרון ברק.

תפיסת האקטיביזם השיפוטי בנוסח ברק לא הייתה מקובלת בימיו של בגין, והיא הייתה עמדה מקורית שלו, שטרם עמדה אז למבחן.

להלן מספר ציטוטים:

"על אבני הצדק נבנה את מדינתנו ואת חיינו. ובהקשר זה עליי לומר שאחד החזיונות הנהדרים והאדירים במדינת ישראל היא מערכת השיפוט שלנו. דייני צדק יש לנו, שופטי אמת, גאוותנו עליהם. ואנו כולנו תרמנו להעלאת המשפט בישראל לבל יהיה תלוי, יהיה עליון, עצמאי. ... הצדק הוא קטגוריה מוחלטת, היא פועלת מחוץ, מעבר, מעל לזמן... אין אמותיים לצדק – אמה. אין אמִתותיים – אמת. ולכן – צדק בכל מקרה. עשו למען העניין שהוא המופשט ביותר והמעשי ביותר, הפשוט ביותר והנשגב ביותר, העמוק ביותר והנעלה ביותר, זה העניין שבשמו עלו אבותינו למוקד ולמענו נשפך דמנו כמים מדור לדור, זה העניין הנותן טעם לחיינו, קדושה למאמצינו, גדולה לשאיפותינו. שמו – צדק".

אמירה מאוד בלתי מקובלת, שאמר בגין ב-1951, בזכות האקטיביזם השיפוטי (מושג שכלל לא היה מוכר): "עליונות המשפט תתבטא בכך, שלחבר שופטים בלתי תלויים תוענק לא רק הסמכות לקבוע במקרה של תלונה, את חוקיותה או צדקתה של פקודה או תקנה אדמיניסטרטיבית מטעם מוסדות השלטון המבצע, אלא גם הסמכות לחרוץ משפט, במקרה של קובלנה, האם החוקים, המתקבלים על ידי בית הנבחרים (המתקבלים, כפי שראינו, בהשפעה ניכרת ומכרעת של הממשלה) מתאימים לחוק היסוד או סותרים את זכויות האזרח שנקבעו בו". וכעבור שבע שנים, בנאום בוועידת תנועת החירות: "אנו נציע שלבית המשפט העליון תינתן הסמכות, לאחר חקיקת חוקת היסוד, לקבוע אם החוקים המתקבלים על ידי הכנסת עומדים בהתאמה לחוקה, או סותרים אותה ... מוסד זה מבטיח את חירות האדם מפני התנקשות של רוב בבית הנבחרים. וכאשר מאחורינו יעמוד רוב בבית הנבחרים שלנו, נגיד, נעשה ונקיים – גם את הרוב בבית הנבחרים צריך להגביל מבחינת הבטחת חירות האדם והאזרח על ידי עליונות המשפט".

בינואר 1949 סירב הרמטכ"ל הראשון יעקב דורי לשחרר אסיר ביטחוני, אחמד אבו לבן, על אף החלטת בית המשפט. בגין תקף אותו בחריפות: "איננו באים להגן עליו. אך בית הדין העליון ציווה לשחררו וזה השם לאל פסק דין של בית הדין במדינה, חותר תחת יסודותיה וראוי לעונש חמור, ותהא עמדתו בממשלה אשר תהא... יש סכנה לחרויות האדם".

כל אימת שנמתחה ביקורת על פסיקת בית המשפט או על שופטי בית המשפט, בעיקר מצד אנשי הרשות המבצעת, יצא בגין חוצץ להגנת המשפט, וניתן למצוא לכך סימוכין רבים בחוברת.

ומתוך החוברת "חירות האדם":

חוברת זו מכילה כמאה עשרים עמודי שיח זכויות ליברלי, שבו בגין הוא מגן זכויות האדם והאזרח, זכויות המיעוטים, חופש הביטוי, זכויות האסיר והעציר, זכויות מתנגדי המשטר – הן מימין כולל ימין קיצוני, הן משמאל כולל שמאל קיצוני והן חרדים, כולל חרדים אנטי ציוניים.

"מעל לכל קיים הגורם של רוח האדם החופשי, ונוכחנו לדעת בדורנו זה, שאין לך כוח גדול יותר – ואין זו מליצה, זו מציאות – מאשר רוחו של האדם החופשי הנלחם על צדקתו, מאשר רוחו של בן החורין העומד על זכותו, הנלחם על כבודו, על חרותו, על חיי רעייתו וילדיו הקטנים".

"אנחנו רוצים במדינה שבה האזרח יוכל לנשום את אוויר החירות, שבה הוא יהיה בעל ביתו, שכבודו לא יירמס על ידי נושאי השררה, שהוא ירגיש את עצמו מוגן על ידי החוקה, שידע מה הן זכויותיו גם כלפי נושאי השררה. אם מישהו רוצה שהציבור יכבד את חוקי השלטון, הרי הוא חייב לדאוג לכך שהשלטון יכבד את החוק במדינה".

"חסינות מוחלטת תינתן לדירת האזרח, למכתביו ולשיחותיו הטלפוניות. לא יהיה 'קבינט שחור', לבדיקת מכתבים או להאזנה לשיחות. חיפוש בדירת האזרח ייערך אך ורק בפקודת שופט מוסמך. ... חופש המצפון והמחשבה, חופש המילה המדוברת והכתובה, חופש ההתאגדות, חופש בחירת מקצוע או מקום מושב, חופש הפעילות המדעית והאמנותית, השתתפות בבחירות מוסדות המדינה – הן זכויותיו של כל אזרח שאינן ניתנות לערעור, אף לא באמתלה של 'שעת חירום'. ... עבריין – אף הוא אדם ואזרח הנהו. לא יענוהו בחקירה. לא ישפילו כבודו. יבוטל עונש המוות. המטרה היחידה של מאסר תהיה – מלבד הגנת החברה מפני מעשיו המזיקים – הטבת אופיו של העבריין והחזרתו לחיי עבודה תקינים".

ב-1955 הוטלו פצצות על מערכת העיתון האנטי ממסדי "העולם הזה". בגין הצטרף להאשמותיו של אורי אבנרי שהשלטון אחראי לכך. הוא הזכיר אמירה של בן גוריון לפיה יש להעלות באש את העיתון "העולם הזה" ואמר: "מהשמדת עיתון באש ועד להחרבתו בטי-אן-טי אין המרחק רב. ההבדל הוא ב'חומר', אך לא ברוח הרעה של רודנות או של אלימות טמאה. ואם בעקבות דברים אלה, או בהשפעתם, נמצאה קבוצה של 'אלמונים' המוכנה בעזרת חומרי נפץ, לנסות להטיל פחד או לנסות להשתיק או לשתק עיתון, בגלל פרסומים, הנחשבים בעיניה כמשמיצים, אסור להתייחס בקלות דעת להתפתחות כזו".

"טעות היא לחשוב ששלטון עם, או בלעז דמוקרטיה, מתבטא רק בזה שיש רוב ומיעוט. ודאי שהרוב מכריע והמיעוט מקבל את דעתו גם אם הוא מוחה, אך הוא פונה אל העם ובאחד הימים המיעוט נהפך לרוב והרוב למיעוט וחוזר חלילה. זהו הצו הפורמלי בשלטון עם. אבל שלטון-עם חייב להיות מתמיד; פירוש הדבר שאין הוא בלתי מוגבל. גם אם הוא נבחר, איננו יכול להיות שלטון בלתי מוגבל, והוא מודיע שלא יהיה בלתי מוגבל. הוא מרצונו החופשי מגביל את עצמו".

בגין לחם למען חוקה, תקף את הממשלה והכנסת שלא חוקקו אותה וקרא לחוקק את מגילת זכויות האדם והאזרח. הוא נלחם נגד חוקי החירום ושלל שימוש בשם הביטחון לשווא, כהצדקה לפגיעה בדמוקרטיה. הוא נלחם נגד מאסרים מנהליים ללא משפט, גם של אסירים ביטחוניים.

****

ניתן לראות במאבקיו אלה של בגין, מאבק של אופוזיציה קטנה ונרדפת, או לפחות נושאת תחושה של רדיפה. אך אני רואה את שיח הזכויות של בגין בהקשר נוסף. בגין היה האופוזיציה האולטימטיבית של השלטון ושל תנועת העבודה. שיח הזכויות היה רחוק מאוד מהשיח של תנועת העבודה.

משפט כמו המשפט של הנשיא הדמוקרטי של ארה"ב, ג'ון קנדי: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען מדינתך", הוא כפירה בעיקרים הקדושים ביותר לבגין, שחזר שוב ושוב על המשפט שהמדינה קיימת למען האדם ולא האדם למען המדינה. הוא לעולם לא היה מעלה על דעתו להוציא משפט כזה מפיו. אולם המשפט הזה ושכמותו היו לחם חוקה של תנועת העבודה.

תנועת העבודה הציגה פאתוס אחר לגמרי מפאתוס שיח הזכויות של בגין. הפאתוס של תנועת העבודה היה של חברה חלוצית, מגויסת ומגשימה, הנושאת על כתפיה את הקמת המדינה, את יישוב הארץ, את קליטת העליה, את הנשיאה בביטחון. תנועת העבודה לא הציגה אתיקה של זכויות האדם אלא של חובות האדם, של מחויבות. תנועת העבודה הציגה את התפיסה היהודית של חובות הפרט כלפי הזולת והכלל, של עול מצוות, ונתנה להם ביטוי ציוני מודרני, במעין שולחן ערוך חלוצי. בן גוריון, מאיר יערי, יגאל אלון ובוודאי טבנקין, לא התעסקו כמעט בזכויות הפרט ולא בעליונות המשפט. אלה נראו בעיניהם כמותרות של זעיר בורגנות מפונקת, המחקה את תרבות המערב ומתעלמת מהיותה של ישראל מדינה בהקמה הדורשת גיוס חלוצי של הנוער. הם דרשו מן הפרט למתוח את כל כוחותיו למען בניין הארץ. בן גוריון תבע מן האזרחים להיות "עם חלוצי לוחם".

אדגים את דבריי במספר ציטוטים.

בן גוריון: בנאומו בכנסת, בעת הצגת חוק שירות ביטחון (16 בינואר 1950): "...נדמה לי שבכלל אנו מדברים יותר מדי על זכויות-אדם, כאילו אנו חיים במאה השמונה-עשרה, כשעמים אחדים שיברו בפעם הראשונה אזיקי העריצות והכריזו על זכויות-אדם. בימינו יש להכריז קודם-כל על חובות-אדם. מדינת ישראל יש לבנות על מגילת-חובות – חובת קליטת עליה, חובת בניין הארץ, חובת עזרה הדדית, חובת עבודה, חובת חינוך, חובת פיתוח, חובת הפרחת השממה, חובת האמת והצדק וכדומה. אין זכויות בלי חובות. ומעל הכל יש חובת ביטחון, חובת הגנת קיומנו, חירותנו, עצמאותנו וגידולנו".

ובנאומו בטקס סיום קורס קצינות ב-1951: "לא בזכויות נמדד ערך האדם. מוֹתר-האדם הוא לא הזכויות שהוא נהנה מהן. יתרונו המיוחד של האדם הוא הכרת-החובה, כי רק לאדם בתוך כל העולם החי, יש מושג והכרה של חובה. לכל בעלי–החיים ישנן זכויות, והכל שווים בזכויותיהם, אך אין להם – על כל פנים במידה שהדבר ידוע לנו – ידיעת החובה... לתינוק של בית רבו יש זכויות – אין עליו שום חובה; רק כשהוא מתבגר הוא נעשה בר-מצווה, אדם הנושא באחריות על מעשיו".

טקסטים כאלה, שהיו לחם חוקו של בן גוריון מדי יום ביומו, לא היו עולים על דל שפתיו של בגין. 

יגאל אלון: "הדרך היחידה להבטיח חיים הוגנים לכל העם, ברמת חיים הוגנת, היא על ידי הפיכתו לעם עובד, השולט על עיקר אמצעי הייצור שלו, המקיים אורח חיים צנוע ותרבותי, אמון עלי ערכים מוסריים ומכיר בעדיפות צורכי הכלל והלאום על פני הצרכים האנוכיים. [ההדגשה במקור א.ה.] בלעדי אלה לא תתפתח ולא תיכון ישראל כמדינה קולטת. ... ההכרה, הרצון הטוב וההתנדבות מוסיפים להיות מנופים עיקריים – מלבד העידוד הכלכלי והחברתי, לקבלת עול של משימתיות חלוצית בהתיישבות, בקליטה ובהגנה, כשם שאלה היו אופייניות לתקופת ההתנחלות בטרם מדינה. אותם הדרכים והאמצעים שהביאו ואפשרו את כינונה של המדינה, דרושים גם היום ובממדים גדולים יותר, כדי להוסיף ולקיים אותה, לא פחות מאשר בשביל להבטיח את עתידה" [יגאל אלון, "מסך של חול" עמ' 230-232].

אי אפשר להבין את שיח הזכויות של בגין, בלי להבין את שיח המשימתיות החלוצי של תנועת העבודה. וכל ניסיון להשוות את שיח הזכויות של בגין, לשיח הזכויות של השמאל הרדיקלי היום, לוקה באנכרוניזם. אני מתחבר מאוד לשיח החלוצי-משימתי. אני מאמין שהוא היה נכון לתקופתו, בלעדיו לא הייתה קמה המדינה ולא הייתה נבנית הארץ והוא חסר לי מאוד היום (הוא קיים מעט בקרב הציונות הדתית). סביר להניח, שאילו הייתי באותם שנים, הייתי שותף ללעג על "הציונות הקלה", המפונקת, כפי שתנועת העבודה כינתה בלעג את שיח הזכויות של בגין. אבל בפרספקטיבה של ששה עשורים, אני רואה בפאתוס הליברלי של בגין הכרח, כי מישהו חייב היה לשאת את המסרים הללו, לעמוד על משמר זכויות האדם ולאזן את צו הקריאה החלוצי, במגילת זכויות ליברלית. בכך תרם בגין תרומה גדולה לעיצוב הדמוקרטיה הישראלית, ולא אִפשר לפאתוס החלוצי להקצין למחוזות טוטליטריים.

שיח הזכויות של ימינו הוא סיפור אחר, כיוון שהמציאות הישראלית היום היא של דמוקרטיה ליברלית לאין ערוך, שזכויות הפרט מעוגנות ומובטחות בה, הן מושרשות והן מצויות בקונצנזוס רחב, גם אם מדי פעם יש מי שמאתגרים אותן. ארגוני זכויות האדם של השמאל הרדיקלי, משתמשים לשווא ברטוריקת הזכויות, כדי לקעקע את הציונות, כדי לטפול האשמות שווא על מדינת ישראל ובכך הן רחוקות מאוד מדרכו של בגין, הגם שהטקסט דומה, כמעט זהה. שיח הזכויות הליברלי של בגין, הלך יד ביד עם תפיסה לאומית ואף עם שיח זכויות לאומי, ומאבק על זכויותיו של העם היהודי וזכויותיה של מדינת ישראל. רב המרחק בין שיח זה לבין שיח הזכויות בימינו, שהולך יד ביד עם גישה פוסט לאומית וקוסמופוליטית, השמה ללעג את שיח הזהות היהודית והציוני שבגין היה אמון עליו.

באשר לאקטיביזם השיפוטי – כאן לדעתי תומכי האקטיביזם השיפוטי בהחלט מגלמים את השקפת עולמו של בגין. עם זאת, לנוכח הפגיעה המשמעותית במעמדו ובכבודו של בית המשפט דווקא בשל גישת האקטיביזם ותפיסת "הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט", מעניין אם בגין לא היה שוקל מחדש את עמדתו. בגין ראה בכנסת ובבית המשפט כלים שלובים, שנועדו למנוע את עריצות הרוב ולהגביל את כוח השלטון. איני בטוח שהדברים נכונים היום, לנוכח חולשת הרשות המבצעת.

****

סוגיה מעניינת הראויה לעיון, היא האם בגין כראש הממשלה יישם את הדברים להם הטיף בשבתו באופוזיציה. אין ספק שיחסו של בגין לאופוזיציה הפרלמנטרית, היה טוב יותר מהיחס שקיבל מן השלטון בשבתו באופוזיציה (אם כי יש הבדל מהותי בין היחס של בן גוריון לאופוזיציה לבין היחס של יורשיו, מלוי אשכול עד רבין).

אולם בתחומים רבים בגין בפירוש לא מילא כראש הממשלה את הבטחותיו.

בכל ימיו באופוזיציה הטיף בגין לחקיקת חוקה לישראל. הוא האשים את בן גוריון בפוטש, כאשר הוביל את האסיפה המכוננת, שנבחרה כדי לחוקק חוקה, להכריז על עצמה ככנסת. הוא הבטיח שברגע שיעלה לשלטון, הדבר הראשון שיעשה הוא חקיקת חוקה. לאחר 29 שנות הכרזות ברוח זו, בגין עלה לשלטון ולא חוקק חוקה. עד היום לא חוקקה חוקה.

בכל שנותיו באופוזיציה בגין הטיף לחקיקת חוק יסוד זכויות האדם. הוא הבטיח לעשות זאת כשיעלה לשלטון. הוא לא עשה זאת. חוק יסוד חופש האדם וחירותו, שהינו רק חלק ממגילת הזכויות לה הטיף בגין, חוקק רק ב-1992, שנת פטירתו של בגין.

בשבתו באופוזיציה, לחם בגין לביטול התקנות לשעת חירום, אותן הציג כחרפה לדמוקרטיה. הוא הבטיח לבטלן כשיעלה לשלטון ולא עשה כן. כנ"ל, בנוגע למעצרים מנהליים.

כראש האופוזיציה הוא דרש לעגן בחוק את מעמדו הממלכתי של ראש האופוזיציה. הוא לא עשה כן בעלותו לשלטון, ורק בשנת 2000 עוגן המעמד בחוק.

באופוזיציה הוא העלה שוב ושוב הצעת חוק שתאפשר לכנסת להדיח שר בהצבעת אי אמון. טיעוניו המשכנעים באופוזיציה לא גרמו לו לקדם את החוק כשעלה לשלטון.

לעומת זאת, עם עלותו לשלטון הוא ביטל את משרד המשטרה, שבעיניו אין לו מקום במדינה דמוקרטית, והכפיף את המשטרה למשרד הפנים, כפי שדרש בשבתו באופוזיציה. שנה לאחר סיום תפקידו הוקם המשרד מחדש, ולימים שונה שמו למשרד לביטחון פנים.

****

אילו פעל ראש הממשלה מנחם בגין כפי שדרש ראש האופוזיציה מנחם בגין, הוא היה מביא את הסכם השלום עם מצרים להכרעה במשאל עם. אולי גם את חוק הגולן. בגין היה חסיד גדול של משאל העם וראה בו ביטוי לכך שהעם הוא הריבון. הוא מעולם לא ראה סתירה בין משאל עם לבין משטר פרלמנטרי, ולא היה קנאי ממנו לפרלמנטריזם. אולם מקור הסמכות של הכנסת הוא העם, ובנושאים חשובים במיוחד, הוא קרא לתת לעם להכריע. בהיותו ראש האופוזיציה הוא גם הציע לחוקק חוק המסדיר את משאלי העם. הוא לא עשה כן לאחר בחירתו.

בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, עמדתו בנושא משאל העם הייתה קיצונית למדיי. כך הוא הציע ב-1948: "כדי לקיים זכויות האדם והאזרח תובטח בחוקת היסוד של המדינה – כחוק בל יעבור (חוק 'על-קונסטיטוציוני') – זכות הקובלנה של האזרחים. קובלנה כי תיחתם על ידי לפחות חלק עשירי של האוכלוסיה, תחייב את מוסדות המדינה להעמיד את דבר הקובלנה ל'משפט העם' להצבעה כללית חשאית של כל האזרחים. גם חוק שנתקבל על ידי הרוב בבית הנבחרים יוכל לשמש נושא לקובלנה ולמשפט העם. ודבר העם בהצבעתו – הצבעת הרפרנדום [משאל עם א.ה.] – חוק יהיה".

במשאל העם, כמו בכנסת ובבתי משפט חזקים, ראה בגין כלים להגנה על העם מפני עריצות השלטון. הוא הכיר בחולשה המובנית של הכנסת שבה מובטח הרוב האוטומטי לשלטון, וראה במשאל עם אמצעי נוסף לאיזונים ובלמים במערכת השלטונית. כך אמר ב-1949: "הממשל הפרלמנטרי מבוסס על נציגויות מפלגתיות גם בממשלה וגם בבית המחוקקים, והניסיון מלמד, לא רק בארצנו, אלא גם בארצות אחרות, כי ההשתלטות וההתבצרות המפלגתית בתוך מוסדות המדינה למיניהם, הופכות לעתים את הקערה על פיה. במקום שהממשלה תהא אחראית בפני הפרלמנט, הופך הרוב בפרלמנט לכלי שרת בידי הממשלה. במקרה הזה לא תועיל הפרדת הרשויות; צורת השלטון תישאר אמנם פרלמנטרית אך תוכנו יהיה טוטליטרי. כל מפתחות השלטון יהיו בידי המחזיקים בו; השררה תשתולל ותתנשא מעל העם – ומי יעצור בעדה? כדי למנוע סכנה זו, שהיא מוחשית מאוד, בייחוד בארצנו, יש להעניק להמוני העם הן את הזכות החוקית והן את האפשרות המעשית להכריע במישרין, ולא רק על ידי הנציגים הנבחרים לתקופה ממושכת, בבעיות החיוניות של האומה והמדינה. זהו חוק הקובלנה העממית, או חוק משאל העם, או בלועזית חוק הרפרנדום, שימנע את הפיכת הפרלמנט, ויהיה הרוב בתוכו אשר יהיה, למועצה מפלגתית ממושמעת ונכנעת על ידי רבי השלטון. חוק הרפרנדום, שהוא אפשרי ומועיל במדינה קטנה, יפעיל את המוני העם, ויכניסם במעגל החיים הפוליטיים, יעלה את הבנתם ואת ערנותם ויצעידנו קדימה לקראת הקמת הממשל העממי האמתי".

לאורך השנים הציע בגין פעמים רבות משאל עם על נושאים מסוימים (רובם אינם מופיעים בחוברת): כאשר האסיפה המכוננת הכריזה על עצמה ככנסת הראשונה, לאחר הבחירות הראשונות, תבע בגין להביא למשאל עם את הדרישה לחוקק חוקה לאלתר. הוא הציע להביא למשאל עם את הסכמי שביתת הנשק וההכרה בגבולות חלוקת הארץ. הוא דרש להביא למשאל עם את הסכם השילומים עם גרמניה. לאחר מלחמת סיני, בעת הלחץ הבינלאומי לנסיגה מסיני ורצועת עזה, הציע בגין לקיים משאל עם שבו העם יכריע אם הוא מוכן לעמוד בסנקציות כלכליות בינלאומיות ולא ייסוג. כאשר בכל זאת הוחלט על הנסיגה, הוא שוב תבע להביא את ההחלטה למשאל עם. ושוב, בשנות ה-70, הוא תבע להביא כל נסיגה משטחי א"י להכרעת העם בבחירות מוקדמות או משאל עם.

****

מרכז מורשת מנחם בגין ראוי לברכה על המפעל החשוב הזה. בימים אלה, שבהם בקרב חברי הליכוד ותומכיו נושבות רוחות שאינן מתיישבות עם דרכו של בגין, כמו ביחס לערביי ישראל ולבית המשפט, המפעל הזה חשוב שבעתיים.

* "האומה"