הבלוג של אורי הייטנר

בפרק ה' בספר "במדבר", מתואר טקס "מֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים". על פי הכתוב, אם גבר חושד באשתו בניאוף, עליו להביא אותה אל הכהן. הכהן משקה אותה במים קדושים המעורבבים בעפר מקרקע המשכן. המים הללו הם מעין פוליגרף. אם אכן האישה בגדה, ברגע שהיא שתתה, מופיעים עליה סימנים: "צָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ". מה זה? לא ברור.

בראיה שלנו, מדובר בטקס פרימיטיבי מכוער. כמובן שהטקס מיועד רק לנשים. אין טקס מקביל לגבר שאשתו חושדת בו.

אולם מוטב שלא נקרא את הטקסט המקראי קריאה אנכרוניסטית, כאילו נכתב היום. כפי שהמשמעות של חוקי העבד העברי במקרא, אינה השלמה עם עבדות, אלא חקיקה סוציאלית מתקדמת ורדיקאלית ביחס לנורמות התקופה, כך ראוי לקרוא גם את הטקס הזה.

מי שהאירה את עיניי בנדון, היא הסופרת יוכי ברנדס. בספרה "היהדות שלא הכרנו" היא מציגה את הטקס כהגנה חברתית ודתית על האישה, בעידן שבו חיי אישה היו הפקר, ואם בעלה חשד בה, הנורמה החברתית הייתה שהוא רשאי ואולי אף חייב לרצוח אותה. הדבר מופיע גם בתנ"ך, למשל בפרשת יהודה ותמר. בתוך הנורמה הזאת, התורה אוסרת על הגבר לפגוע באשתו, חרף חשדו. אתה חושד בה? יש תהליך. יש פרוצדורה. והרי ברור שכל הסיפור של שיקוי הפוליגרף הוא קשקוש. בסך הכל, התורה מצאה פטנט להגן על נשים מפני גברים קנאים. ואכן, כך הכתוב מגדיר את המניע לטקס: "ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו", כלומר אין זה פתרון לבעיה של אישה בוגדת, אלא של גבר מקנא. גם היום, עם כל הנורמות השונות, לבושתנו – עדין נשים נרצחות ומוכות בידי גברים אלימים וקנאים. וכפי שלא נאשים את המקלטים לנשים מוכות בכך שהטיפול הוא בקורבן ולא באדם האלים, אלא נבין שזה אמצעי התגוננות בפני תופעה, כך יש לראות גם את "המים המרים המאררים".

הגישה הזאת באה לידי ביטוי גם בשירו של ר' דוד בוזגלו, גדול הפייטנים של יהדות מרוקו במאה ה-20, "בינו נא מורדים". בוזגלו מתייחס לחלק אחר בטקס – מחיקת שמו המפורש של הקב"ה, שבכל מקרה אחר הוא איסור חמור ביותר. ומהי המטרה של הרשות הזאת? "להשכין שלום בין אישה ובעלה". כלומר, בוזגלו מתייחס לטקס לא כאל טקס לגילוי אישה בוגדת והענשתה, אלא טקס להתמודדות עם קנאותו של הבעל, והשכנת השלום בבית.

בִּינוּ נָא מוֹרְדִים רוֹדְפֵי קְרָב וָרֶצָח

לֹא לָתֵת בְּקוֹל עַל עָם שׁוֹפֵךְ שִׂיחוֹ

מוּל שׁוֹכֵן שָׁמָיו, כָּל יָכוֹל לָנֶצַח

כִּי בְּצֵל סֻכּוֹ שָׁם שָׂם לוֹ מִבְטָחוֹ

זִכְרוּ נָא יוֹם בֵּן חֲלוֹף הוּכַן לִיְּצִירָה

כַּת שָׁלוֹם נָתְנָה בְּקוֹל מַר לְמֶרְיוֹ

הֲלֹּא הוּא יְצִיר נַפְשׁוֹ לָרִיב נִמְהָרָה

זִכְרוּ נָא אֵפוֹא, קִרְאוּ לָכֶם שָׁלוֹם

נֵזֶר הַיְּצִירָה אֱנוֹשׁ נוֹצָר כָּמֶלֶךְ

רַק לִבְנוֹת צִיָּה לִנְטֹעַ יְשִׁימוֹן

אַךְ הוּא שָׁת בָּתָה שְׂדוֹת יְבוּל רַב עֶרֶךְ

וַיְמַגֵּר לָאָרֶץ, עֹפֶל וְאַרְמוֹן

זִכְרוּ...

יַעְקֹב, יָשָׁר, דָּרַשׁ בְּרֹךְ וְנֹעַם

אֶת שְׁלוֹם אָחִיו וְאֶת שְׁלוֹם שׂוֹנְאָיו

עַל צַוָּאר נִרְדַּפְנוּ יוֹם חֲרוֹן וְזַעַם

וּשְׁלוֹם עַם רָדַפְנוּ, נַחְנוּ צֶאֱצָאָיו

זִכְרוּ...

תּוֹךְ מֵי הַמִּקְדָּשׁ מָחֲקוּ שֵׁם בֵּן אַרְבַּע

לְהַשְׁקוֹת סוֹטָה יוֹם אֲשֶׁר קִנְּאוּ לָהּ

לְמַעַן בָּרֵר עִנְיָנַה וְנִקְבַּע

לְהַשְׁרוֹת שָׁלוֹם בֵּינָהּ וּבֵין בַּעֲלָהּ

זִכְרוּ...