* מצע
דרבן – לכל אלה המשלים את עצמם, שהם יכולים
לברוח ממסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל אם רק יצרחו: "זה לא אנחנו זה הם, זה
אמיטנכלים, זה אקיבוש, אנחנו דווקא בסדר", להלן המצע של ועידת דרבן, שאמנם
סוכל בידי המערב ולא עלה להצבעה, אך הוא המצע של מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, מאז
אותה ועידה אנטישמית וגזענית לפני 14 שנה:
1. ישראל היא מדינת
אפרטהייד ועל כן יש להטיל עליה חרמות ולגנות את המדינות התומכות בה.
2. ישראל היא מדינת
כיבוש. כיבוש הוא פשע נגד האנושות ומסכן את השלום העולמי.
3. ציונות היא גזענות.
4. מדינת ישראל
מפרה את זכויות האדם של הפלשתינאים.
5. ישראל מבצעת
רצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ולכן יש לנהל מאבק מזוין מולה.
6. אין שואה אחת.
התייחסות לשואה בלשון רבים ממחישה כי אין כל ייחוד בשואת העם היהודי אל מול אסונות
שעברו על עמים אחרים בעולם, כמו עבדות השחורים באפריקה או כמו השואה שמבצעת מדינת ישראל
מול הפלשתינאים.
7. מדינת ישראל
- קיומה הוא בחטא כי הוקמה באמצעות טיהור אתני של הערבים בשטחה.
אין זאת "התנגדות למדיניות
ישראל" ואין כל קשר לאקיבוש. תפנימו.
* סמל של אחדות – איני חסיד של תרבות הגבירים, ואיני מתלהב כלל
מבעלי מאה, שהמאה הפכה אותם לבעלי הדעה, בין אם קוראים להם שלדון אדלסון ובין אם
קוראים להם חיים סבן. ובכל זאת, שמחתי מאוד לראות אותם משלבים ידיים במאבק נגד
החרם האנטישמי על ישראל, בשל מה שהם מסמלים. אדלסון מסמל את הזרם השמרני ביהדות
ארה"ב וסבן את הזרם הליברלי. אדלסון מסמל את היהודים התומכים במפלגה
הרפובליקאית וסבן את התומכים במפלגה הדמוקרטית. אדלסון מסמל את יהודי ארה"ב
התומכים בימין הישראלי וסבן את התומכים בשמאל הישראלי.
יש לקוות שהאחדות שמגלים השנים במאבקם בחרם
ובדה-לגיטימציה תבטא את האחדות הראויה במאבק הזה בין כל הזרמים של יהדות העולם
ובין הזרמים הפוליטיים השונים בישראל.
* מה גייס את סבן? – איני יודע האם סבן התגייס מלכתחילה למאבק בחרם
או רק אחרי שנפגע אישית, כבעל השליטה על "פרטנר". וזה לא כל כך משנה.
הרי ידוע שמה שאיננו לומדים דרך הראש אנו לומדים דרך הרגליים ומה שאיננו לומדים
דרך הרגליים אנו לומדים דרך הכיס.
* רישאר האמתי - רישאר, מנכ"ל אורנג' העולמי, חוזר בו מהחרם, חוזר בו מדבריו
במצרים, מתנצל, רוצה לבקר בשגרירות ישראל בפאריס, רץ לבקר בישראל, מתנצל באוזני
סילבן שלום, מביע חרטה באוזני נתניהו... להאמין לו? מיהו רישאר האמתי, זה המספר
כמה הוא אוהב את ישראל, "אתם עם נפלא", או זה שהחרים את ישראל? האם
מדובר באנטישמי או באוהד ישראל?
אין לי שמץ של מושג. הרי איני מכיר את האיש. דבר אחד ברור לי – שום
אידיאולוגיה לא עמדה מאחורי החרם, ושום אידיאולוגיה לא עמדה מאחורי ביטולו. החרם
היה כניעה לטרור הדה-לגיטימציה וביטולו היה כניעה ללחץ הנגדי של ישראל.
ומכאן שיש לנו כוח לא פחות מלאויב, ואנו צריכים לעבור ממגננה למתקפה.
ולא רק למתקפת נגד נקודתית כמו במקרה אורנג', אלא במתקפת-אמת רבתי מול תעשיית
השקר, ברדיפה כלכלית, משפטית ומדינית אחר ברוני תעשיית השקר וברדיפה אישית ממוקדת
כלפי מי שנכנעים לטרור.
* עליהום על
"ידיעות אחרונות" –
"ידיעות אחרונות" יצא לקמפיין נגד החרם על ישראל והדה-לגיטימציה לקיומה, ומיד הפך באחת לאויב של "הארץ". "הארץ"
אינו מסוגל להבין את מצב הצבירה של אופוזיציה לשלטון ולא למדינה. הוא – אופוזיציה
למדינה. המתקפה של "הארץ" על "ידיעות", שלא התיישר אתו ועם
קמפיין החרם והדה-לגיטימציה לישראל, השתלטה על מדור הדעות שלו, במספר מאמרי נאצה
מדי יום לאורך כל השבוע.
אחד המשתלחים הוא אורי משגב. במאמרו הוא כתב שמזל שהרצוג והמחנ"צ
לא ניצחו בבחירות, כי אז היה מאבק לאומי משותף נגד החרם ברוח הקמפיין של
"ידיעות אחרונות", כי בעצם אין הבדל בין הרצוג ונתניהו, כמו שאין הבדל
בין "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". טוב, בעיני שונאי ישראל
כל הישראלים אותו דבר.
גם גדעון לוי, התומך הנלהב והוותיק בכל צעד אנטי ישראלי, אם זה טרור
פיזי ואם זה טרור הדה-לגיטימציה, יוצא במאמר תמיכה נלהב בצעדי החרם נגד מדינת
ישראל, אותה הוא מכנה "בית הספר הגבוה לברוטליות ובהמיות". אמנם הוא
מציין באכזבה שהחרמות הם "עונשים קלים מדי", אך הוא מתנחם בכך שזו תחילת
הדרך, כיוון שעד כה העולם נהג בישראל ב"סלחנות בל תאומן", והוא מקווה
ומאמין שבעקבות הצעדים הללו "העונשים יחמירו". כמובן שהוא תוקף את
הקמפיין של "ידיעות אחרונות", הפעם בלי להזכיר את שם העיתון,
כ"תקשורת פופוליסטית" שיחד עם "פוליטיקאים לאומנים" עוסקים
בשיסוי הישראלים ובהתלהמות. בין הפוליטיקאים הלאומנים, היחיד שאותו הוא מזכיר בשמו
הוא יצחק הרצוג.
מתוך אמפטיה לבהמות, אני נמנע מלהגדיר את המנוול הזה כבהמה.
* הפרוטוקולים של אורי משגב - בשבועות האחרונים מנתב אורי משגב את חצי
שנאתו המורעלים בעיקר נגד ח"כ איוב קרא. טוב, זה ברור. כיוון שהוא דרוזי, בעיניו
הוא בוגד - משת"פ עם מדינת ישראל השנואה עליו כל כך. הלעג שלו לאיוב ולעברית שבפיו
גזענית ממש.
אורי משגב אינו אוהב בני מיעוטים שהנם פטריוטים
ישראליים. הוא אוהב אותם רק כאשר הם מתאחדים נגד מדינת ישראל, כמו הרשימה המשותפת.
כך ראוי שינהגו מיעוטים. ... אלא אם כן מדובר במיעוטים יהודים. כאשר מדובר בשלדון אדלסון
וחיים סבן, היוצאים נגד החרם שהוא כל כך תומך בו ומזדהה אתו, הוא רואה בחיבור ביניהם
את הפרוטוקולים של זקני ציון.
* כל הישראלים אותו הדבר – ציינתי שבעיני שונא ישראל כאורי משגב כל הישראלים אותו דבר. וכך גם
אצל בן דמותו ושותפו לדבוקת שוקן קובי ניב. הוא פרסם מאמר שבו הוא מציג את עמדות
הימין ועמדות השמאל הציוני כזהות במהותן ונבדלות בשולי הסמנטיקה. כותרת המאמר:
מלחמת בני חושך בבני חושך. ושורת הסיום: "כי הנה כולנו (טוב, נו, רק 97.3%) בני־חושך בדרך
אל השחור הגדול".
* האנטישמי חטף מכה - ביום שבו ארדואן חוטף מכה
בראש, העולם הוא מקום טוב יותר.
* המדיניות העקבית של ארה"ב - החלטת בית המשפט העליון בארה"ב לדחות את העתירה הדורשת לרשום
את ישראל כמדינת הלידה של יהודים שנולדו בירושלים, משאירה על מכונו את המצב הקיים
מאז קום המדינה – סירובה של ארה"ב להכיר בהיותה של ירושלים, בכל גבול שהוא,
חלק מישראל. בית המשפט לא קבע שהמדיניות הזו נכונה או שגויה, אלא שסמכותו של נשיא
ארה"ב לקבל החלטה בנדון.
אי אפשר לצפות שדווקא אובמה ישנה את ההחלטה הזו, בה דבקו גם הנשיאים
הידידותיים ביותר לישראל. אולם לאחר תום הקדנציה שלו, על ישראל להעמיד את הסוגיה
הזאת במקום מרכזי בשיח הדיפלומטי עם ארה"ב ולהפעיל עליה לחץ כבד לשנות את
מדיניותה.
* מתהפכים בקברותיהם - בחירתה של מרב מיכאלי ליו"ר סיעת המחנ"צ,
היא ביטוי לאובדן דרכה של תנועת העבודה. מי שיעבור ליד בתי העלמין בכינרת ובגינוסר
ובאחוזת הקבר בשדה בוקר בתצפית מעל נחל צין, אל יתפלא לשמוע את הד העצמות המתהפכות.
* הבור שנתניהו כרה לעצמו - נתניהו מחזר במרץ, בהצעות טובין אינסופיות,
אחרי יאיר לפיד, שאותו פיטר לפני חצי שנה מממשלתו הקודמת, בצעד יהיר, מר ונמהר, ובלבד
שיצטרף לממשלתו ויציל אותו מהמצב שבו קיומה של הממשלה תלויה בקולו של אורן חזן, שאותו
היה עליו לשמן באינסוף טובין וכיבודין. נתניהו אפילו אינו פיקח שמצליח לחלץ את עצמו
מהמצב שלא היה נקלע אליו אילו היה חכם.
* תאונה קטלנית - איני יודע האם רשימת הליכוד תיבחר בעתיד
בפריימריז, במרכז או בכל דרך אחרת. אבל אני מוכן להתערב שבכל שיטה ובכל דרך - התאונה
הקטלנית שנקראת אורן חזן לא תחזור יותר (מה שלא מבטיח שלא תהיינה תאונות אחרות).
בוועדה מסדרת אורן חזן לעולם לא היה נבחר.
* תקשורת חופשית - אני תומך בהצעת החוק של יצחק הרצוג לפירוקו של משרד התקשורת והקמת רשות תקשורת עצמאית
שלא תהיה בסמכות אף דמות פוליטית. אגב, יוזם הצעת החוק הזאת היה שר האוצר הנוכחי,
משה כחלון, בהיותו שר התקשורת.
ביד הלשון
* שתי השעיפים – מתוך מאמר של דן מרגלית ב"ישראל היום": "עודי פוסח
על שתי השעיפים (כך זה כתוב במקור)".
האם מרגלית צודק?
ראשית, הוא צודק בכך שהוא כותב "שתי" ולא שני". אין
המדובר בסעיפי חוזה, שהם בלשון זכר, אלא במחשבות (במקור סעיפים הם ענפים, ובהשאלה משתמשים במילה
למחשבות), והסעיפים הללו הם בלשון נקבה.
מרגלית צודק גם בכך שבתנ"ך מופיעה הצורה "שעיפים"
בשי"ן שמאלית. כך היא מופיעה פעמיים בספר איוב: "לָכֵן שְׂעִפַּי יְשִׁיבוּנִי; וּבַעֲבוּר חוּשִׁי
בִי. מוּסַר כְּלִמָּתִי אֶשְׁמָע; וְרוּחַ מִבִּינָתִי יַעֲנֵנִי" (איוב כ ב)
ו"בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה; בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל-אֲנָשִׁים"
(איוב ד יג).
אולם לא כך מופיע המקור לביטוי "פוסח על שתי הסעיפים".
בפסוק המקורי נכתבת המילה באות סמ"ך. המקור הוא גערת אליהו בעם ישראל, על
שאינו מחליט האם להאמין לנביא ה' או לנביאי הבעל. "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם, וַיֹּאמֶר:
עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?" (יח כא).
וראוי לשים לב, שהפ"א בסעיפּים דגושה.
* נאכל חרב – בנאומה בכנס הרצליה אמרה זהבה גלאון, שהיא
אינה מוכנה להשלים עם האקסיומה שלנצח נאכל חרב.
איזו בורות מביכה!
אין שום משמעות לביטוי "נאכל חרב".
הדימוי הזה נובע משאלתו האלמותית של אבנר
בן נר ליואב בן צרויה "הלנצח תאכל חרב?" (שמואל ב', ב', כ"ו). הטעות של גלאון, היא בהבנה לפיו הנושא בפסוק הוא יואב והחרב היא המושא
ושהמילה "תאכל" היא בגוף שני. ההבנה השגויה של הפסוק, מפרשת אותו
כ"האם לנצח אתה תאכל את החרב?"
אולם לאמתו של דבר, הנושא בפסוק הוא החרב.
המילה "תאכל" היא בגוף שלישי נקבה, כלומר החרב, היא אשר תאכל. משמעות הפסוק
היא "האם לנצח החרב תאכל בנו?"
הטעות העיקרית היא בהבנת המילה "תאכל".
משמעות המילה אינה קשורה לאכילת מזון. איך אפשר לאכול חרב? ואיך חרב יכולה לאכול? הפסוק
אינו מדבר על אכילת מזון, אלא על הרג, שחיטה. למשל, המילה "מאכלת" היא סכין
שמשתמשים בה לשחיטה ולהרג. משמעות הפסוק, היא "האם לנצח החרב תהרוג, או שמא נגיע
ליום בו היא תשבות?"
מי שהיטיב להשתמש במילות הפסוק היה יענקלה רוטבליט בשירו
"אִם": "עד מתי תאכל החרב?"
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
