הבלוג של אורי הייטנר

במאמר שפרסמתי בטור שלי ב"ישראל היום", בו הבעתי תמיכה בהחלטתו של השר בנט  להוציא מסל התרבות של בתי הספר את ההצגה "הזמן המקביל", שגיבורה הוא וליד דקה, האיש שחטף, עינה ורצח את החייל משה תמם, כתבתי שורה של לאווים – קווים אדומים שכאבא איני מוכן שילדיי ייחשפו להם בתכניות התרבות של מערכת החינוך. בין השאר כתבתי: "איני מוכן שביום השנה לרצח רבין, יוצג לילדיי מחזה היוצר גלוריפיקציה ליגאל עמיר".

כשכתבתי את הדברים, לא העליתי על דעתי את האפשרות ששלושה ימים לאחר מכן ייוודע שסרט כזה אכן יוקרן בפסטיבל ירושלים. כתבתי זאת מתוך הבנה תמימה, שמדובר באבסורד, ובאמצעותו רציתי להצביע על האבסורד שבהצגה "הזמן המקביל". אלא שאצלנו, כנראה, גם האבסורד ההזוי ביותר, עלול להתגלות כמציאות.

הדמוקרטיה הישראלית וחופש הביטוי בישראל יכולים להכיל גם את יצירות התועבה הללו. איני מציע לצנזר אותם, לאסור את הקרנתם או לנקוט בצעדי עונשין נגד היוצרים. אולם בלתי נסבל בעיניי הרעיון, שמדינת ישראל תתמוך בהן, במישרין או בעקיפין. אסור שמדינת ישראל תתקצב בפרוטה שחוקה תיאטרון המעלה הצגה כזאת או פסטיבל שמוקרן בו סרט כזה. לא כל שכן, אסור שמערכת החינוך תכניס לסל התרבות שלה זוועות כאלו.

פושעים, גם הנתעבים שבהם, הם בני אדם. כאסירים, חובתה של המדינה להבטיח את זכויותיהם. זכותו של יגאל עמיר להינשא ולהביא ילד לעולם נכפתה על המדינה בידי בתי המשפט, ובצדק. אולם אסור להתבלבל. גם אם יגאל עמיר קורא סיפור לילד שלו – הוא קודם כל רוצח נתעב, שרצח ראש ממשלה בישראל, שניסה לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית. הצגת הפן האנושי שלו, כאבא הנאלץ לקרוא לילדו סיפור לפני השינה בטלפון, כדי לעורר את הזדהות הקהל, נועדה לגרום להזדהות גם עם מעשהו. הוא הדין בהצגה על וליד דקה. את מי מעניין הגעגוע שלו לפריטה על העוד? מה שמעניין את הציבור, הוא שמדובר ברוצח נתעב. "אנו רוצים להעלות על סדר היום את בעייתם של האסירים הפוליטיים", אמר מנהל תיאטרון אל-מידאן. "אסירים פוליטיים", כאילו מדובר במתנגד משטר בדיקטטורה, שנכלא בשל דעותיו. את זה צריך לממן משלם המסים הישראלי?

מי שיצא נגד פסילת "הזמן המקביל", לא יוכל להתנגד לפסילת הסרט על יגאל עמיר. מי שיוצא נגד הסרט על עמיר, לא יוכל להצדיק את תמיכתו בהצגה. בשני המקרים, אין לשפוט את היצירה על פי ערכה האמנותי, אלא לפסול אותה בשל מהותה.

****

הסרט על עמיר וההצגה על דקא מסמלים את הקווים האדומים: את הדברים שאל למדינה לתמוך בהם. הם מסמלים זאת דווקא כיוון שהם מקרי קצה. זה סוג היצירות החוצות את הקו האדום. יש להיזהר מפני המדרון החלקלק, של צנזורה פוליטית. דבריה של שרת התרבות מירי רגב על כך שהיא מייצגת 30 מנדטים והאמנים 20 מנדטים חמורים ביותר. האם המדינה צריכה לתמוך באמנות המבטאת את הממשלה, את המפלגה השלטת, את עמדות השרה? במדינה דמוקרטית הממשלה תומכת בתיאטרון, אך התיאטרון אינו תומך בממשלה. אוי לתרבות הישראלית, אם התמיכה בה תהיה על פי עמדה פוליטית. אין זה תפקידו של שר להתערב בפסילת התמיכה ליצירות ולגופים. על השר להתוות מדיניות, לקבוע קווים אדומים ולתת אמון לגורמים המקצועיים שיפעלו על פי המדיניות (המקרה של בנט הוא מקרה חריג, בשל חוסר שיקול הדעת הקיצוני שהפגינה ועדת סל התרבות).

אין לי ספק, שהשרה רגב לא התכוונה באמת לדברים שאמרה. איני רואה אותה כצנזורית פוליטית. אך גם לאמירות יש משמעות, בעיקר כאשר מדובר בשר בממשלה. בהתבטאותה האומללה וחסרת האחריות, הציתה רגב אש זרה והבעירה תבערה מיותרת.

דבריה זיכו אותה ב"כפיים" מטוקבקיסטים מתלהמים, שהריעו לה על כך ש"סוף סוף הימין מתנהג כמו שלטון" ועל כך שהיא "לא מתייפייפת כמו לימור לבנת שרקדה 'מה יפית' לפני הססמולנים" וכו'. יש לקוות שרגב לא תשתכר מחיבוק הדב של הקיצונים הללו. מנחם בגין, האב המייסד של מפלגתה, נהג לומר שלא נבחר לשלוט על העם, אלא לשרת את העם. תפקידה לשרת את העם, ולא רק את הבוחרים שהעניקו למפלגתה את 30 המנדטים.

אני מאמין שכך תנהג, וחבל שהתבטאה כפי שהתבטאה. וחבל שדבריה נוצלו למסע הפחדה בנוסח "דיקטטורה עליך, ישראל". הביקורת על דבריה – ראויה. אולם הפחד מעושה וההפחדה - צינית. במקום להידבר ולהגיע להבנות, נוצלו דבריה להסתה, שהגיעה לשיאה בכנס החירום של האמנים ובנאומו של עודד קוטלר בכנס.

****

מדרש חז"ל לפיו על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, הוא קצת מוזר. מה, העובדה שפלוני התנהג באופן מכוער לאלמוני וסילק אותו ממסיבה, היא סיבה לחורבן לאומי? אלא שלא כאן שורש הבעיה, כי אם בכך שגדולי ישראל ישבו באולם, ראו ושתקו, לא מיחו בידו.

בכנס החירום של האמנים בנמל יפו, לא ישבו גדולי ישראל. אך ישבו שם מובילי התרבות והאמנות בישראל; אנשים הרואים את עצמם כעילית התרבותית של ישראל, כעמוד האש והענן לפני החברה הישראלית.

עמד בפניהם עודד קוטלר ונשא נאום שטנה והסתה. לא הייתה זו פליטת פה, אלא הוא קרא את הנאום מן הכתב. כל התפתלויותיו על כך שלא הובן כהלכה מגוחכות, כיוון שאין יותר מדרך אחת להבין את המשפט "חוגגים שלושים מנדטים ואחריהם צועד עדר בהמות". דה-הומניזציה כזאת כלפי קיבוץ בני אדם, שכל חטאם הוא שדעותיהם שונות משל הדובר, מתאימה למשטרים מסוימים בימים אפלים במאה שעברה.

אילו היה מדובר בהתלהמות של האיש בדף הפייסבוק שלו, ניחא. אך האיש עמד בפני אולם מלא במאות מובילי התרבות והאמנות בישראל, לא חש כל קושי לומר את הדברים, ודווקא המשפט הזה זיכה אותו במחיאות כפים. ולא קם אפילו צדיק אחד בסדום, כן בסדום, כדי למחות בידו. גם אחרי סערות גרבוז, קמחי, חצרוני ווקסמן, לא היה אמן אחד שהתעשת, קם ומחה. לא היה אדם אחד שהביע התנגדות. זו החומרה שבאירוע.

והסיבה לכך שאף אחד לא קם, אינה נובעת מכך שמדובר באנשים מנומסים, שלא נעים להם... אותו קהל ממש, באותו אירוע, לא נהג בנימוס כלפי אורטל תמם, אחייניתו של החייל שנרצח, שמחתה נגד ההצגה על רוצח דודהּ. דבריה שוסעו בקריאות ביניים והפרעות והיא נאלצה להפסיק את נאומה ולרדת מן הבמה כשהיא ממררת בבכי.

ומכל אותם גיבורים שבאולם, לא היה אחד, אחד (!) שימחה על דבריו של קוטלר. אין הגדרה לתופעה הזאת זולת חרפה.

איני שייך למצביעי שלושים המנדטים של הליכוד, כך שלכאורה, איני שייך לעדר הבהמות. אולם אם עליי לבחור בין היושבים באולם האטום, כל כך מרוצים מעצמם ומשליח הציבור עודד קוטלר שהיה לו האומץ לומר דוגרי את מה שהם חושבים, לבין הציבור שלו הם בזים, אין לי אפילו רגע אחד של התלבטות. לא יהי חלקי עם היושבים באולם. אני מעדיף את "עדר הבהמות". אני בהמה גאה!

* "שישי בגולן"