פרשת המרגלים, עליה קראנו בפרקים י"ג ו-י"ד, היא נקודת
המפנה בסיפור יציאת מצרים. רגע לפני הגאולה – אחורה פנה!
בפרק ט"ו אנו מתחילים לעסוק בשגרת ארבעים שנות הנדודים. ובטרם
נגיע אליה, אני רואה לנכון להקדיש עוד מספר מילים לפרשת המרגלים, ובפרט לפרשת
המעפילים, כיוון שאני רואה בה משמעות אקטואלית שאין להפריז בחשיבותה.
פרק י"ד מסתיים בסיפור המעפילים בהר. חלק מבני ישראל, שהפנימו את
שגיאתם הרת האסון, נחושים לתקן את דרכם, לעלות להר, לעלות בחומה. הם אימצו את דברי
המנהיגות של כלב בן יפונה: "עָלֹה
נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ". הם אינם מוכנים להשלים עם הגזירה של דחיית הגאולה לדור הבא. הם אינם
מוכנים לקבלה כגזירת גורל. הם מורדים.
הם ממרים את פיו של משה ואת פי האלוהים. הם בוחרים באקטיביזם ציוני.
הם אינם יודעים האם יצליחו או יכשלו, אך הם בוחרים בסיכון, בזכות הסיכוי הכרוך בו.
במבחן התוצאה הם כשלו כישלון מר. "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב
בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד-הַחָרְמָה". אך כדאי לשים לב –
אין הכתוב מגנה אותם ואת המעשה שעשו. לא נכתב שאלוהים היכה בהם, לא נאמר שהם
נענשו. הם נפלו בקרב.
****
במבחן התוצאה הם
כשלו. האמנם? לטווח הקצר, בוודאי. אולם בראיה היסטורית, הם ניצחו.
באחד משני מאמריי על פרקים י"ג-י"ד, כתבתי בהרחבה על שירו
של לוין קיפניס "המעפילים" ועל האופן שבו הציונות הפכה על פיה את תדמית
ההעפלה בתודעה. הציונות מרדה בתרבות הגלותית של המתנה פאסיבית לגאולה נסית. ההמתנה
הפאסיבית שסופה -השואה.
היהדות מרדה בשלוש השבועות: לא לדחוק את הקץ, לא לעלות בחומה, לא
למרוד בגויים. המרד של הציונות היה בראש ובראשונה מרד תודעתי, רוחני, תרבותי.
ולכן, הציונות אימצה מחדש את הגיבורים שגילמו אקטיביזם יהודי; יהודים שלא כופפו את
ראשם, שהתריסו ונלחמו גם כשלא היה סיכוי. הציונות אמצה את הלוחמים – הן המנצחים,
כמו יהושע בן נון והמכבים והן המנוצחים, לכאורה, לוחמי המרד הגדול, בר כוכבא וגם
המעפילים.
"עכשיו או לעולם לא" הכריע בן גוריון, והוביל את עם ישראל
למלחמה קשה, שלהגדרת מפקדיה הסיכויים לנצח בה הם "פיפטי פיפטי". בן
גוריון הוליך את עמו קוממיות. בזכות תעוזתו, אומץ לבו ומנהיגותו האקטיבית, קמה
מדינת ישראל מתוך אפר השואה, אחרי 2000 שנות גלות. בן גוריון שינה את שמו מגרין
לבן גוריון, ואימץ את שמו של אחד ממפקדי המרד הגדול בכיבוש הרומי. בן גוריון החל
את דרכו בארגון "השומר", וכשהקים את צה"ל הגדיר את
"השומר" כסבא של צה"ל. שמו המקורי של ארגון "השומר" היה
"בר גיורא", על שמו של אחד ממנהיגי המרד הגדול.
הציונות העלתה על נס את המכבים ואת בר כוכבא. וגם את המעפילים. ההעפלה
– העליה בלתי לגאלית לארץ ישראל תוך התרסה על האיסור של הכובש הבריטי. ההעפלה של
התיישבות בארץ ישראל, תוך התרסה על התנכלויות האויב הערבי ואיסורי הכובש הבריטי.
ואם המעפילים, העולים בהר בפרק י"ד בספר "במדבר" היוו
השראה לאקטיביזם הציוני כעבור 3,000 שנה, אפשר לומר שהם נחלו כישלון?! הם כשלו
במבחן התוצאה לטווח הקצר. בראי ההיסטוריה, הם המנצחים הגדולים.
****
"עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ
כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ".
את דבריו הקצרים הללו של כלב בן יפונה, תרגם לוין קיפניס לשיר
"המעפילים", שהיה להמנון. עם השיר הזה העפילו בני תנועות הנוער לביריה.
השיר הזה היה על שפתותיהם של עולים, של מתיישבים, של לוחמים.
אל ראש ההר!
אל ראש ההר!
הדרך מי יחסום לפדויי שבי?
מעבר הר הן זה מכבר
רומזת לנו ארץ צבי.
העפילו, העפילו,
אל ראש ההר העפילו!
העפילו, העפילו,
אל ראש ההר העפילו!
אחים עלו, אחים עלו –
לב מי יירך, ייחת מאבן נגף.
צעד עשו, ראה תראו
פי שניים אנו אז נשגב.
"וַנְּהִי
בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". את המסר הקצר הזה של הרוב המכריע מקרב משלחת המרגלים, שהעם – רובו ככולו
נהה אחריהם, תרגם אהוד מנור לשיר "מחרתיים".
בלב חושש מאוד, ביד רועדת,
ברגל חלשה, כמעט מועדת,
ללא חלום, בראש מורכן, בגוף תשוש -
אנחנו זוחלים לעבר הייאוש.
פנינו אל השמש השוקעת,
נפשנו מתקווה גדולה נוקעת.
לקול תרועת החצוצרות הישנות,
אנחנו מאבדים את כל העשתונות.
יחד, בגרון ניחר,
נזמר: "רק לא מחר".
מן המטרה ברחנו.
אחרונים תמיד אנחנו.
ואת המנגינה הזאת
אפשר להפסיק.
בראש העם היהודי עמד בן גוריון. הוא לא חיכה ל"מחרתיים".
בבחירה בין "מחרתיים" לבין "המעפילים", הוא הוליך את עם ישראל
קוממיות אל ראש ההר.
****
בשנים האחרונות, יש המנסים לנפץ את דמותם של כל גיבורי האקטיביזם; של
דמויות המופת שלאורם הלכו מגשימי הציונות.
תחילה הוקיעו את קנאי המרד הגדול, את לוחמי מצדה ואת בר כוכבא. הרי הם
נכשלו במבחן התוצאה, ואנחנו לא אוהבים לוזרים. ואח"כ ניתצו גם את דמותם של
המנצחים הגדולים; את המכבים וכמובן את יהושע בן נון שכבש בסערה את ארץ כנען, והיה
לכליל השלילה. "אני בוחרת בתנ"ך של ישעיהו ולא יהושע" אמרה שרת
החינוך שולמית אלוני, כאילו יש סתירה בין ישעיהו ליהושע, כאילו יכול היה להיות
ישעיהו ללא יהושע.
ואח"כ, בדרך טבעית, הוקיעו את מי שבחרו באותן דמויות כמופת – את הציונות,
את לוחמי תש"ח. הרי לא הייתה זו מלחמת השחרור של העם היהודי, אלא
"נכבה".
****
המעפילים עלו על ההר והובסו. לא היה בכוחם לשנות את רוע הגזירה שגזרו
על עצמם המוני העם שנהו אחרי הנהגה חולה, רופסת, נטולת חוט שדרה, עלובת נפש,
שהייתה בעיניה כחגבים. העם בחר במי שמאסו בארץ חמדה והוציאו את דיבת הארץ רעה.
גם היום יש מי שמואסים בארץ חמדה. גם היום יש מי שמוציאים את דיבת
הארץ רעה. והם עושים זאת להכעיס, ועושים זאת לתיאבון, ועושים זאת בחדווה ויש בהם
שאף מתפרנסים מכך לגמרי לא רע.
כל עוד הם מיעוט שולי ומבוטל, החברה הישראלית חסונה דיה כדי להכיל
אותם ואת פגיעתם הרעה. אם חלילה הם יהיו אי פעם רוב, או אז תתגשם נבואת הזעם האפוקליפטית
של אלתרמן, שבעיני נביא זיהה כבר לפני ארבעה עשורים ומחצה את מארת הפוסט ציונות.
- אָז
אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל
לוֹ.
אִתּוֹ
הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי
מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא
אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן
אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ
אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו
אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת
אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח
שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.
כָּךְ
דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ
שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם
אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ
הַמְּזִימָּה!
לא אסיים
באפוקליפסה, אבל אסיים באלתרמן. אסיים בדברים שכתב על מעפילי דורו, על לוחמי
הפלמ"ח:
למולכם, האומה על סִפּוֹ של הדרור
משתחווה ובוכה, הבינוה.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
