"שיח
לוחמים: הסלילים הגנוזים". בימוי: מור לושי; תסריט: מור לושי, דניאל סיון, רן
טל; צילום: איתי רזיאל, אבנר שחף; מוזיקה: מרקוס אאוסט
מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה צודקת מאין כמותה. ישראל, מדינה קטנטונת, עם
גבולות בלתי אפשריים, בגבה לים, עמדה בפני איום תוקפני של שלוש מדינות ערביות
המקיפות אותה מכל צד, שכרתו ברית תוקפנית נגדה, במטרה להשמידה, "לזרוק את
היהודים לים", בלשון הרהב שלהם. מדינות ערב חצו כל קאזוס בלי בשבועות שלפני
המלחמה – מצרים הפרה את פירוז סיני והזרימה לתוכו את צבאה, גירשה את כוח
האו"ם מסיני, חסמה את מיצרי טיראן וכך הטילה מצור על ישראל. במשך שלושה
שבועות המשק הישראלי שותק, כל הצבא היה מגויס וישראל עשתה כל מאמץ אפשרי ואף בלתי
אפשרי, בהובלת ראש הממשלה לוי אשכול, שר החוץ אבא אבן וראש המוסד מאיר עמית, כדי
למנוע את המלחמה בדרכים דיפלומטיות. לשווא. אי אפשר היה למנוע את התוקפנות הערבית.
אפילו אחרי פרוץ הקרבות, עשתה ישראל ניסיונות נואשים לשכנע את חוסיין מלך ירדן לא
להצטרף למלחמה, אך באקסטזה של השמדת ישראל הוא דחה את ההפצרות ותקף את ישראל.
ישראל יצאה למתקפת נגד מקדימה, ונחלה את אחד הניצחונות הגדולים בהיסטוריה
של המלחמות. בתוך שישה ימים הכתה מכה קשה את שלושת צבאות ערב שעמדו מולה, הסירה את
עניבת החנק מעל צווארה, הרחיבה את גבולה ולראשונה התייצבה בגבולות בני הגנה. ישראל
חזרה לחבלי מולדת שהיו בשבי האויב 19 שנים ובראשם העיר העתיקה בירושלים, שחררה את
תושבי צפון הארץ מן הסיוט הסורי, שמירר את חייהם ממרומי הגולן.
היה זה ניצחון הצדק – שילוב מושלם של צדק מוחלט עם ניצחון מוחץ.
****
מלחמה היא דבר נורא. גם הצודקת שבמלחמות וגם הגדול בניצחונות, טומנים
בחובם מוות, שכול ויתמות. כל מי שלחם וחש את אימת המוות, ראה את טובי חבריו נופלים
לצדו, שמע את זעקות הפצועים ואת דמם השפוך, הריח את ריח הגופות, ראה את המוות
שנזרע גם בקרב האויב – אינו יכול שלא לחזור מצולק. כתב יוסי גמזו – "ילדי
איננו ילד עוד / ידיו נגעו בפלד / בימים של אש".
גם לוחמי מלחמת ששת הימים, המנצחים הגדולים במלחמה הצודקת כל כך, לא יכלו
שלא לחזור מצולקים ופגועים מן המלחמה הקשה, בה איבדנו 780 חיילים, בחברה שמנתה שני
מיליון איש בלבד (בפרופורציות לימינו מדובר בלמעלה מ-3,000 הרוגים). לצד גאוות
הניצחון, התחושה הכבירה של ניצחון הצדק, ההבנה המלאה שהייתה זו מלחמת הקיום של
ישראל, מלחמה על עצם החיים של הוריהם, של נשותיהם וילדיהם – הם חוו את הנוראה
בחוויות אנוש, חוויית המלחמה.
היטיב לבטא זאת מאיר אריאל, ששירת בחטיבת הצנחנים ששחררה את ירושלים,
בשירו "ירושלים של ברזל". הצנחנים שחררו את העיר העתיקה, כששירה של נעמי
שמר "ירושלים של זהב", אותו שיר קינה על העיר המחולקת שבלבה חומה, על שפתותיהם.
מאיר אריאל חש צורך להשלים את השיר הזה בגרסת הלוחם, גרסת הלוחמים. השיר מבטא את
גאוות הניצחון ואת הביטחון בצדקת הדרך: "לחומותיך קראנו דרור",
"באנו להרחיב גבוליך ולמגר אויב", "סוף סוף הונף הדגל מעל בית
הנכות", "צלף – נדם צריחו", "עכשיו אפשר לים המלח בדרך
יריחו", "עכשיו אפשר להר הבית וכותל מערב". ואף על פי כן, "כמעט
כולך זהב". כמעט. משהו בזהב הועם. כאב השכול, הצער על החברים הרבים שנפלו
בקרב. "הגדוד פרץ קדימה, דם ועשן כולו, ובאו אמא תחת אמא בקהל השכולות".
האמונה בצדקת הדרך, הסיפוק שבהצלת האומה, גאוות הניצחון והשמחה על
הניצחון – אינם מקהים את הכאב החד על האובדן. אך הכאב והצער אינם מקהים את האמונה,
הסיפוק והגאווה. האדם הוא מכונה מורכבת, היכולה להכיל את הרגשות הסותרים הללו.
****
לאחר המלחמה, קיבל הרמטכ"ל יצחק רבין תואר דוקטור לשם כבוד מן
האוניברסיטה העברית, בטקס שנערך על הר הצופים המשוחרר. וכך הוא אמר, בין השאר,
בדבריו: "היום באה האוניברסיטה העברית ומעניקה לנו תואר של כבוד כאות הכרה ביתרונו
הרוחני והמוסרי של צה"ל דווקא בלחימה עצמה, שהרי הגענו למעמד זה כתוצאה מהמערכה
הכבדה, שאף כי נכפתה עלינו, יצאנו ממנה בניצחון שהפך כבר היום לפלא.
המלחמה היא עניין קשה ואכזרי בעיקרו, מלווה בהרבה דם ודמעות. אך דווקא במלחמה
זו, שעברה עלינו, באו לידי ביטוי גילויים מופלאים ונדירים של אומץ לב וגבורה, בצדם
של גילויים אנושיים של אחווה ורעות ואפילו שאר רוח.
... צהלת הניצחון אחזה בעם כולו. אף על פי כן, נתקלים אנו יותר ויותר בתופעה
מוזרה בקרב עדת הלוחמים עצמם. אין הם יכולים לשמוח בלב שלם, ויותר מקב של עצב ותדהמה
נמסכים בחגיגתם, ויש אפילו שאינם חוגגים כלל. הלוחמים בקווים הקדמיים ראו במו עיניהם
לא רק את תפארת הניצחון, אלא גם את מחירו - חבריהם נפלו לידם, מתבוססים בדמם. ויודע
אני שהמחיר הנורא ששילם האויב נגע אף הוא עמוק בלבם של רבים מהם. יתכן שהעם היהודי
לא חונך ולא הורגל לחוש את שמחת הכיבוש והמנצח. לכן מתקבל הדבר ברגשות מעורבים.
... גילויים אלה ראשיתם ברוח וסופם ברוח. התעלותם של לוחמינו לא בזכות הברזל
באה אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת
ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם – להבטיח קיום האומה במולדתה. לקיים, ואפילו יהיה
זה במחיר חייהם, זכותו של עם ישראל לחיות את חייו במדינתו בשלום ובשלווה, כעם חופשי
ועצמאי.
צבא זה, שעמדה לי הזכות לעמוד בראשו במלחמה הזאת, מהעם בא ואל העם חוזר. עם
המתעלה בשעת דוחק והיכול לכל אויב בזכות רמתו המוסרית, הרוחנית והנפשית העומדת לו בשעת
מבחן".
יצחק רבין היה איש של אמת וניכרים דברי אמת. אכן, רמה מוסרית גבוהה אפיינה
את צה"ל ולוחמיו והייתה מרכיב בניצחון הגדול.
אבל אין זו התמונה המלאה. גם כאן התמונה מורכבת. היו במלחמה גם מקרים
מכוערים של פשעי מלחמה, ובהם רצח שבויים ואזרחים חסרי ישע, גם אחרי שוך הקרבות.
ואותם פשעים הושתקו וטואטאו.
אין בצדקת המלחמה ובגאווה על הניצחון כדי להצדיק כהוא זה את הפשעים הללו
ולא את ההשתקה. אולם אין בפשעים הללו כדי לסדוק את צדקת המלחמה, מלחמת הקיום, ואת
גאוות הניצחון.
יש אנשים שאינם מסוגלים להכיל את הסתירה. יש מי שההכרה שנעשו פשעים כאלה
גורמת להם לאבד את האמונה בצדקת המלחמה כולה. יש מי שבעיניהם צדקת המלחמה מקדשת את
כל האמצעים ומכשירה את שרץ פשעי המלחמה. שתי זוויות המבט הללו רדודות, פשטניות
ובעיקר – בלתי מוסריות.
****
גם היום, כמעט יובל שנים אחרי המלחמה, ראוי לקיים דיון ציבורי על המקרים
הנפסדים של רצח שבויים ואזרחים. אולם אין מקום לדיון כזה, אם הוא מנותק מן התמונה
הכללית של ההכרח במלחמה ושל צדקת המלחמה. ללא אותה פרספקטיבה, זהו דיון מעוּות, המְעָוות
את התמונה.
רק מתוך הפרספקטיבה הזאת, יש משמעות בעיסוק בגילויים המכוערים והקשים,
העולים בסרטה של מור לושי, "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים". הסרט, הערוך
ועשוי היטב, מבוסס על קטעים מסלילי ההקלטות של מפגשי שיח עם חברי קיבוצים שחזרו מן
המילואים, בשלושת השבועות שלאחר המלחמה. קבוצת צעירים בראשותו של פצי שפירא מקיבוץ
יזרעאל, יזמה מפגשי שיח לוחמים במספר קיבוצים, תיעדה אותם והוציאה אותם בספר, שהיה
רב מכר ותורגם לשפות רבות. בספר מביעים הלוחמים את תחושות הדואליות שלהם, כפי
שהיטיב לתאר רבין בנאומו.
מסתבר שהצנזורה הצבאית פסלה 70% מחומר הגלם של הספר. בסרטה רב העוצמה,
השמיעה מור 87 דקות מתוך 280 שעות ההקלטה, באופן המציג תמונה מעיקה ביותר. הלוחמים
שדבריהם הושמעו ועודם אתנו, צולמו מאזינים בדומיה להקלטותיהם. הסרט מכה בקרביים של
הצופה.
בין השאר, מתוארים בסרט פשעי המלחמה אותם הזכרתי. חשוב לציין שמדובר
בתיאורים שלא נבדקו ולא נחקרו, ואיני יודע אם חקירה משפטית או היסטורית הייתה
מאוששת אותם. אולם ניכר שהלוחמים מתארים בכנות ובאמינות את חוויותיהם האותנטיות.
איננו יכולים להשתמט מדיון ציבורי על אותם תיאורים, ובלבד שנעשה זאת מתוך
פרספקטיבה רחבה של תמונת המלחמה. גם היום, אחרי שנים רבות כל כך, ראוי לגנות
ולהוקיע את המעשים הנפשעים.
אולם מטרתה של מור לושי חורגת הרבה מעבר לדיון המוסרי הזה. "המטרה
שלי בסרט היא להראות מה עשו לנו חמישים שנות כיבוש", היא אמרה בשיחה לאחר
הקרנת הסרט בסמינר גבעת חביבה.
מה עשו לנו? אני יכול לקבוע בוודאות, שאותם מעשים שקרו בששת הימים וסופר
עליהם בסרט, בשום אופן אינם יכולים לקרות בצה"ל של היום. אף לא מקצתם. וכל
מקרה כזה, היה נחקר ומבצעיו היו נענשים בחומרת הדין.
מה נשתנה מאז? צה"ל היום מוסרי הרבה יותר מכפי שהיה אז. הדמוקרטיה
הישראלית הרבה יותר פתוחה וחסונה מכפי שהייתה אז. כן, זאת התמונה האמתית של מיתוס "הכיבוש
משחית".
****
בשיחה שלאחר ההקרנה, הביעה מור תקווה שהעיסוק בסרט לא יתמקד בסוגיית טוהר
הנשק ומוסר הלחימה, אלא בסוגיית הלגיטימיות של הכיבוש. זה סרט שנוצר במגמה פוליטית
מובהקת ליצור דה-לגיטימציה לדרכה של ישראל מאז מלחמת ששת הימים, וסיפורי האימה על
פשעי המלחמה לא נועדו לעורר שיח מוסרי וערכי על מוסר לחימה וטוהר הנשק, אלא להיות
קרדום לחפור בו למטרה פוליטית של קעקוע האמונה בצדקת הדרך.
מור העלתה על נס את דברי הנבואה, כלשונה, של אבישי גרוסמן מעין שמר, שאמר
שהמלחמה לא פתרה דבר ובעקבותיה תבוא מלחמה אחרת, קשה הרבה יותר. ואכן, כך קרה,
כזכור, כעבור שש שנים. ומכאן, לכאורה, שמלחמת
יום הכיפורים פרצה "בגלל הכיבוש". אך למה פרצה מלחמת ששת הימים,
לפני "הכיבוש", בגבולות החנק הקודמים? ומה היה קורה אילו ישראל הופתעה והותקפה
בידי צבאות ערב, כפי שהופתעה במלחמת יום הכיפורים, אך בגבולות 4 ביוני 67? הרי הצבא
הסורי היה רומס תחת שרשראותיו את קריית שמונה, צפת וטבריה והצבא הירדני היה כובש
את גוש דן ושועט לעבר הים.
בסרט, מביעים מרבית הדוברים אובדן דרך, אובדן האמונה בצדקת הדרך, הרהורי
כפירה בעצם המהות הציונית.
אחד הדוברים אמר שהבעיה המוסרית אינה רק במלחמה עצמה, אלא בעצם ההוויה של
חיים בצל המלחמות, ואולי הפתרון הוא לחיות בקנדה.
דובר אחר אמר שיצאנו למלחמה כדוד וגמרנו אותה כגוליית. למה הדבר דומה –
לכך שדוד, לאחר שהרג את גוליית, ילקה את עצמו על ניצחונו, כיוון שעכשיו הוא
גוליית. עובדה, הוא ניצח. "סליחה שניצחנו", הגדיר זאת אפרים קישון באותם
ימים. איזו גלותיות יש בתפיסה הרואה בניצחון ביטוי לחוסר מוסר; המעדיפה את היותנו
חלשים ומאוימים, ובלבד שלא נהיה חלילה חזקים ומנצחים.
איזו גלותיות יש בתפיסה הבזה לקשר בין עם לאדמתו, למולדתו. משהו מן
התפיסה הגלותית של יהודים תלושים מן הארץ ומן הארציות, מרחפים כמו בציוריו של
שגאל, באה לידי ביטוי חזק מאוד בדבריהם של אחדים מן הדוברים, שהביעו מיאוס ובוז
לרגשות האיחוד המחודש עם חבלי ארץ ישראל. איני מדבר על נכונות לסגת משטחי ארץ
ישראל למען השלום, מסיבות דמוגרפיות או משיקולים מדיניים. אני מתייחס לביטויים קשים
של מיאוס וניכור לעצם הרעיון של זיקתנו לאותם חבלי מולדת. עמוס עוז אומר בסרט שהוא
מוכן להקריב את חייו וחיי חבריו כדי להבטיח את הקיום, אבל הכותל המערבי אינו שווה
ציפורן של חייל אחד והוא היה מוכן לפוצץ את הכותל אילו היה בכך כדי להציל את חייו
של חייל אחד. משיב לו אחד המשתתפים, אם זיהיתי נכון היה זה נחמן רז מגבע, שבדבריו
הוא שומט את עצם צדקת קיומנו כאן, בארץ ישראל.
כל האמירות הללו גרמו לי למועקה קשה. היו אלו ביטויים קשים של אובדן דרך.
המשורר משה טבנקין, חבר קיבוץ עין חרוד, התייחס באותם ימים לאותו אובדן
דרך בשירו הנוקב "ביום מסה":
בבגוד באדם דרכו –
מארבע רוחות העולם
רגליו יוליכוהו שולל –
אל מחוז אין בו חפץ
מערה יער - אטום.
שחללו - בלוי
שעיגולו - חתום.
שעפרו - קלוי.
שאין בו אבן על אבן
שאין בו ענף לקושש.
שאין בו פחמי כירים.
אין בו לחם.
אין אש
אין מים.
שבו יש
מלוא חופנים
רק אפר.
והמשורר נתן אלתרמן כתב כעבור שלוש שנים את שירו האחרון, בו הזהיר מפני
השטן שכמעט נואש מהיכולת לגבור על ישראל, על "הנצור הזה", עד שבמוחו
הבריקה המזימה – הדרך היחידה שבה ניתן להכניע אותנו. "אקהה את מוחו, ושכח
שעמו הצדק".
כל כך מהר, רק שבועיים לאחר מלחמת המגן והישע, וכבר הם שכחו. שכחו שאתנו
הצדק. ואחרי 48 שנים יצא הסרט הזה, סרט חזק וקשה, כדי להמשיך במזימה.
****
אחד הדוברים בסרט, סיפר איך לאורך כל המלחמה, כלל לא חשב במונחים של אהבת
מולדת וכל אותם ערכים עליהם התחנך.
לא נכנסו לסרט דבריו של לוחם אחר, המופיעים בספר: " לא נתתי דין וחשבון,
אבל אלה הדברים שהובילו אותי לנצח אותו קרב. הייתי מוכן לכך בשם כל הדברים שאני הולך
אליהם. והיה עוד משהו שהפתיע אותי במידה מרובה. אני עד המלחמה חשבתי תמיד, או היתה
לי מין הרגשה כזאת, שכל הדיבורים על אהבת-מולדת – כל זה נראה לי פראזות. במלחמה הרגשתי
שאלה הם, הדיבורים, אלה הם הדברים שמחזיקים אותך במלחמה. זה שיש מאחוריך בית, זה שיש
לך חברים, שרוצים לחיות, שאתה בעצמך רוצה לחיות במדינה הזאת, שהשדות יקרים לך ושהחיים
של כל אחד שאתה מכיר וכל יהודי שחי במדינה הזאת יקרים לך... ופתאום הרגשתי על עצמי
שֶׁאֵלֶה דברים שיש בהם ממש... ובאמת, בימים הראשונים שחזרתי מהמלחמה, על זה כל הזמן
דיברתי... על זה שגיליתי בעצמי שפתאום כל הדברים האלה, שפעם חשבתי אותם לפראזות – 'טוב
למות בעד ארצנו' ו'אהבת-מולדת', גיליתי שאלה דברים שקיימים. אני חושב שהמלחמה היא באמת
הצורה הקיצונית ביותר שמביאה את האדם לגילוים כאלה".
את הטקסט הזה קראנו השנה בטקס יום הזיכרון באורטל.
* "שישי בגולן", "הזמן הירוק", "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
