* שנה ל"צוק איתן"
– שנה חלפה ממלחמת "צוק איתן" ואין עדין פרספקטיבה לסכם אותה ולבחון
אותה במבחן התוצאה. אולם דבר אחד ניתן לומר בוודאות – השנה הזאת, הגם שלא הייתה
שקטה לחלוטין, הייתה בטוחה ושקטה לאין ערוך יותר מכל אחת מ-14 השנים שקדמו לה.
* דיג במים עכורים – מיד
בהתפרסם דבר היעדרו של אברהם מנגיסטו, החלה הסתה על הפקרה ואפליה של מנגיסטו בשל
מוצאו, כביכול. עד כמה אפשר לנצל כל מצוקה וטרגדיה, כדי לפגוע בחברה הישראלית,
לעורר מדנים, לפצל ולחרחר שנאה?
כמי שהתנגד בתוקף לעסקאות ג'יבריל ושליט – אין להשוות
בין המקרים. כאשר אזרח בוחר מרצונו לעבור את הגבול, אין כל השוואה בינו לבין חייל
שנשלח למשימה ונפל בשבי וגם לא לאזרח שנחטף בפיגוע טרור. המקרה דומה יותר לאלחנן
טננבוים שנחטף באופן מחפיר, בנסיבות פליליות חמורות. התנגדתי בחריפות לעסקת
שחרורו, אך יש לזכור שמה שעמד מאחורי המאמץ לשחררו, היה חשיפתו למידע רגיש וחסוי,
והחשש שהתמשכות חטיפתו תביא אותו להסגרת המידע לאויב.
הנסיבות המקלות, במקרה של מנגיסטו, הן מצבו
הנפשי והתודעתי בעת עשיית המעשה. על פי הפרסומים, ספק אם היה מודע למשמעות מעשיו.
כמובן שישראל מחויבת לפעול להחזרת כל אזרח שלה
הנמצא בידי האויב, אולם יש הבדל ברמת המחויבות בין המקרים השונים.
כללי משחק חדשים - באופן
כללי, לאחר עסקת שליט היה קונצנזוס רחב, גם של רבים מתומכי העסקה, שיש לשנות את
כללי המשחק, ולא לאפשר עוד לאויב לנצל את הרגישות הישראלית לחיי אזרחינו וחיילינו
לסחטנות בלתי סבירה. לשם כך קמה ועדת שמגר, שעסקה בניסוח כללי מדיניות חדשים.
המלצותיה חסויות, אך אני מבין שאחת מהן היא איפול מקסימלי, כדי להימנע מלחץ ציבורי
שיסייע למחבלים במו"מ ובהאמרת המחיר. אם יש משמעות מסוימת לעובדה שמדובר במשפחה
יוצאת אתיופיה, הוא בנכונותה של המשפחה לתת יד לאיפול. קשה לי לדמיין את משפחת
שליט, למשל, נוהגת כמותה. אך ההבדל אינו במערכת אלא במשפחה, והוא לזכותה של משפחת
מנגיסטו.
* תביעה אבסורדית –
התנהגותו של חמאס בפרשה, מנוגדת לדרכו במקרים קודמים, בהם התרברב בהישג החטיפה.
יתכן שיש כאן שיקול טקטי כלשהו (שלא כל כך ברור לי מהו) או ניסיון להסתיר רצח של
האיש. במערכת נורמטיבית, אדם כזה היה מוחזר מיד לארצו, אך חמאס אינו מערכת
נורמטיבית.
התביעה של חמאס לשחרר את אסירי עסקת שליט תמורת
מו"מ על מידע – אבסורדית, והיא נובעת מהישגי תביעותיהם האבסורדיות בעסקה
הקודמת והישגי חיזבאללה וג'יבריל בעסקאות עִמם. את אסירי עסקת שליט, ששוחררו
ונלכדו לאחר ששבו לעסוק בטרור, אין להכליל בכל מו"מ שהוא. יש גבול לחוצפה
ולציניות. כלל נוסף שעל ישראל לעמוד עליו – אין כל מו"מ על מסירת מידע. מסירת
המידע המלא לצלב האדום על מצבו של כל שבוי, חטוף ואסיר היא דרישה בסיסית, מובנת
מאליה, ואסור לקבל שוב את הדרישה הבלתי סבירה של תשלום תמורתה. וכלל נוסף, הנוגע
לשרידי גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין – אין לשחרר מחבלים חיים תמורת גופות.
תמורות גופות, יש להחזיר גופות מחבלים בלבד.
* האזינו לממר"י
- איני יודע איך לפרש את השדרים הפסימיים של אובמה וקרי לגבי הסיכויים להסכם עם איראן.
האם זו טקטיקה של הליכה על הסף, לחץ על האיראנים לקראת החתימה, ניסיון להרדים את המתנגדים
או תיאור מצב אמתי? אבל אני רואה נכון לציין, שיגאל כרמון מממר"י טוען כל העת,
בעקביות, שלא יהיה הסכם.
* בנושא הגרעין יש אופוזיציה?
– יש לברך על התנהגותה האחראית והפטריוטית של האופוזיציה, המיישרת קו עם הממשלה
בעמדה אחידה נגד ההסכם הנרקם (או לא) בין המעצמות לאיראן, להפיכתה של איראן למעצמת
סף גרעינית ברשות העולם החופשי. רק בימים האחרונים שמעתי את לבני, נחמן שי ולפיד מצהירים
באופן חד משמעי שבנושא הזה אין קואליציה ואופוזיציה. תהום פעורה בין הממשלה
והאופוזיציה לבין עיתון "הארץ" התומך בהסכם, וברגע של גילוי לב הבהיר
השבוע אחד מבכירי כותביו, קובי ניב, שהתמיכה היא בגרעין האיראני שעשוי ליצור מאזן אימה
עם ישראל ולרסנה.
כיוון שזו עמדת האופוזיציה, כל כך חבל שברגע
הקריטי, שבו ראש הממשלה יצא לשליחות לאומית להציג את עמדת ישראל בפני בתי הנבחרים
בארה"ב, במטרה להשפיע על הנבחרים לסכל את ההסכם, שיקולי בחירות ציניים גרמו
לאותה אופוזיציה ולעיתונות ששירתה אותה, לצאת חוצץ נגד נתניהו ושליחותו, במקום
להתייצב לצדו בגיבוי לאומי מקיר לקיר.
* אטימות ציבורית - האופוזיציה
הצליחה להעביר בקריאה טרומית את הצעת החוק של ח"כ קארין אלהרר מ"יש עתיד",
הקובעת שתיקי הוצאה לפועל יתנהלו בבתי משפט הסמוכים למקום מגורי החייבים. הישג
פרלמנטרי נאה, אף שבין הקריאה הטרומית לקבלת החוק עוד ארוכה הדרך.
בעקבות ההצבעה, פרסם יצחק הרצוג את ההודעה הבאה:
" אין ממשלה בישראל.
במהלך פרלמנטרי מפתיע הצליחה האופוזיציה להעביר חוק
נגד עמדת הממשלה.
מברוכ לח"כ מרב מיכאלי, יו"ר הסיעה שלנו,
שהובילה את המהלך".
ההודעה הזאת בעייתית למדי, משלושה טעמים: א. אין
כאן שום אזכור לתוכן החוק. כאילו מדובר כאן באליפות כדורסל שבה כל קבוצה צוברת
נקודות וניצחונות, ולא בית מחוקקים של נבחרי ציבור, הפועלים למען הציבור. ב. אין
כל אזכור ופרגון לח"כ אלהרר, יוזמת החוק, אלא רק למיכאלי שהובילה את התרגיל
הפרלמנטרי. שוב, התייחסות המתעלמת מן התוכן, ומצביעה על קטנוניות וחוסר יכולת
לפרגן לח"כ מסיעה אחרת. ג. זו לא הודעה בקבוצת הווטס-אפ הפנימית של הסיעה,
אלא הודעה ציבורית, שנועדה לציבור, שמה שמעניין אותו הוא התוכן ולא התחרות. אילו ניחן
הרצוג ברגישות ציבורית, הוא היה מציג לפחות מראית עין של ענייניות.
* לא זו כוונת המחוקק
– העסקה בין הקואליציה לאביגדור ליברמן, שבמסגרתה תתמוך האופוזיציה בנציג
"ישראל ביתנו" כנציג האופוזיציה בוועדה למינוי שופטים, היא חוקית, אך
אינה מבטאת את רוח החוק ואת כוונת המחוקק. צירוף נציג האופוזיציה אינו הליך
פורמלי, אלא הליך מהותי, שנועד לאפשר ייצוג לקולות השונים בכנסת. ניצול המצב שבו
שותפה אידיאולוגית של הממשלה יושבת באופוזיציה, כדי ליצור מונופול של הימין על ייצוג
הכנסת בוועדה, אינה ראויה. זאת הפעם השניה שנתניהו עושה תרגיל כזה (כך היה גם כאשר
אורי אריאל ייצג את האופוזיציה, שבה הייתה חברה סיעתו, "האיחוד הלאומי")
ולכן יש לשנות את החוק, ולקבוע שנציג האופוזיציה יהיה נציג סיעת האופוזיציה הגדולה
ביותר, או שסיעות האופוזיציה תבחרנה את נציגן.
על נתניהו וחבריו לזכור שלא לעולם חוסן, ולא
תמיד הם יהיו בשלטון. תקדימים של פגיעה באופוזיציה, יפגעו בסופו של דבר בהם,
כבומרנג.
באופן כללי, לאחר שינוי השיטה ביוזמת השר לשעבר
גדעון סער, אני סבור ששיטת מינוי השופטים היא שיטה טובה מאוד. החוק החדש מאפשר
בחירת שופטים רק ברוב מיוחד של שבעה מבין תשעת חברי הוועדה למינוי שופטים (שמתוכם
חמישה הם נציגי המערכת המשפטית וארבעה נציגי הכנסת והממשלה). הצורך ברוב מיוחד
מבטיח שהרוב לא יוכל לעצב את בתי המשפט בצלמו ובדמותו, אלא יש הכרח בהסכמה רחבה על
השופטים הנבחרים, וכך יובטח ייצוג פלורליסטי נאות של גישות שונות בבית המשפט.
* שטיפת מוח – הערת
אגב מתוך מאמר של רווית הכט ב"הארץ": "מדוע סנאטורים אמריקאים, ששמעו
את פרדו מתבטא בעבר נגד הטלת סנקציות נוספות על איראן (התבטאות שאותה הכחיש מאוחר יותר)...".
הטענה הזאת הוכחשה מכל וכל ולא הייתה אלא קשקוש, אחרת פרדו היה מפוטר לאלתר.
לכאורה, הכט אינה מעלימה את ההכחשה. היא אינה כותבת שנטען כלפיו כך וכך והוא
הכחיש. היא פשוט כותבת שהוא התבטא כך ובסוגריים מזכירה שהוא הכחיש, כאילו ההכחשה
היא משחק, היא אינה רצינית, היא אינה משמעותית; מה שמשמעותי, זאת
ה"עובדה" שהוא אמר את הדברים.
הכותרת הראשית ב"הארץ" מדברת על גורמי
צבא הממליצים לשנות את מדיניות המצור על עזה. וכך, כבר בכותרת, בלי כל הטלת ספק,
מוצג השקר שרצועת עזה, שאפילו בשיא הירי ממנה על אזרחי ישראל, עברו אליה מדי יום
מאות משאיות אספקה, היא ב"מצור". גבול סגור, בין מדינה לאויב הנלחם בה,
אינו מצור. קל וחומר כאשר הגבול כלל אינו סגור, אלא מוזרמים בו מצרכים ואספקה
בכמויות אדירות, כולל חומרי בניין ששימשו, ויתכן מאוד שמשמשים גם היום, לחפירת
מנהרות תופת וטרור נגדנו.
כבר כמה ימים מתחבטים פרשני "הארץ" בשאלה, מדוע ישראל מציגה
תמונה של שיתוף פעולה בין חמאס לדאעש ומה
האינטרס העומד מאחורי הפרסומים האלה. האופציה שפשוט זאת האמת כלל אינה מוצגת באותם
מאמרים.
כך, כתבה ועוד כתבה, יום אחר יום, בהצגה ה"עובדתית", בעצם
השימוש בשפה, מבצע העיתון שטיפת מוח מתוחכמת והרסנית בראשם של קוראיה - האנשים
החושבים. סוג זה של שטיפת מוח, חמור אף יותר מההסתה הבוטה והישירה של גדעון לוי,
אורי משגב, רוגל אלפר וחבר מרעיהם (אך יש לציין שהמסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי
אינו כותב לאחרונה ב"הארץ", כי הם ברוגז).
* מאבק בעד הפרת חוק – המאבק נגד הריסת בתים בלתי חוקיים בבית אל, הוא
מאבק בעד עבריינות ונגד שלטון החוק. הוא גם מנוגד לאינטרס הפוליטי והאידיאולוגי של
הנאבקים. אם הם רוצים להיות חלק ממדינת ישראל, אל להם להדיר את מדינת ישראל, חוקיה
וגורמי האכיפה שלה מתחומם.
* עבודה זרה – הפרשיות השונות של "רבנים" שרלטנים, כמו פינטו, מוטי אילון
וההוא "מהצפון", מחייבות דיון לעומק, החורג מעבר לסוגיה הפלילית. הרי
רב, מעצם היותו בן תורה, הוא אדם שמצופה ממנו להיות רחוק ת"ק על ת"ק
פרסה ממעשים כאלה. איך זה קורה, ששוב ושוב אנו נתקלים ב"רבנים" כאלה?
כאשר אנו דנים בנושא הטרדות מיניות, העיסוק בכך לרוב מתמקד ביחסי מרות –
מורה, מנהל בעבודה, מפקד בצבא או במשטרה. למה? בשל הפחד. אם סתם איש יטריד סתם
אישה ברחוב, לבטח יחטוף סטירה ובכך הסיפור יגמר. כאשר אותה אישה תלויה באיש, שהוא
המרצה שלה באוניברסיטה הנותן לה את הציון, הרופא שמטפל בה והיא תלויה בו, המנהל
שלה ששכרה ומקום העבודה שלה תלויים בו, או המפקד שלה שעלול להעניש אותה – הפחד
משתק אותה.
פורמלית, לא אמורים להיות יחסי מרות בין רב לאישה המבקשת את עזרתו.
למעשה, יחסי המרות בין השניים גדולים לאין ערוך מיחסי מרות פורמליים, כיוון שמדובר
באמונה באותו אדם כבעל כוח עליון, שברכתו או חלילה קללתו תשנה את חייה, תבטיח לה בריאות,
פריון ואריכות ימים. אולם עצם מצג השווא של הכוח הזה, הוא כשלעצמו עבודה זרה. וכל
עוד העבודה הזרה הזאת, של אמונה ברבנים קיימת, כל אותן עבירות תמשכנה להתקיים,
כיוון שהן רק סימפטום לאותה תופעה.
לכן, על החברה הישראלית בכלל, ועל היהדות הדתית בפרט, לנהל מלחמת חורמה
בעבודה הזרה של אמונה ברבנים.
* הכביש לגלגלים – כבר כמעט שלושה עשורים וחצי שאיני חי בעיר, אולם גדלתי בעיר הגדולה,
וככל נער גם לי היו אופנים. מעולם לא העליתי על דעתי לרכוב על המדרכה. לא אני, לא
אף אחד מחבריי ולא אף אחד אחר. זו הייתה נורמה מובנת מאליה. המדרכה – מדרכה לרגליים
והכביש ניתן לגלגלים.
מתי הנורמה הזו השתנתה ולמה?
אי אפשר, כמובן, להתעלם גם מהסכנות לרוכבי האופניים בכביש (הכבישים היום
סואנים יותר, אם כי ראוי לציין שמספר הנפגעים בתאונות, באופן יחסי ומוחלט, נמוך
הרבה יותר מאשר באותם ימים). בסופו של דבר, הפתרון הרצוי הוא מקסימום שבילי
אופניים.
* 365 מעלות – בחידון הטריוויה השבועי של מוסף "הארץ" "20
שאלות", הוצגה השאלה הבאה: "איזו שגיאה מתמטית מופיעה ב'שיר כאב' של
מאיר אריאל?"
התשובה היא כמובן "אני לא יכול להקיף אישה / שלוש מאות ששים וחמש
מעלות". אך איזו עליבות יש בהתייחסות לפואטיקה הגאונית הזאת כ"שגיאה
מתמטית". הרי החיבור שעושה מאיר אריאל בין 360 המעלות של המעגל ל-365 ימות
השנה, נועד להציב את השלמות הן במרחב והן בזמן, ואת התסכול של חוסר יכולתו להקיף
את האישה לחלוטין, בכל המֵמדים. ככל שינסה, תמיד יישאר איזה סדק...
הנה הבית בשלמותו:
טוב, אני לא יכול להקיף אישה
שלוש מאות שישים וחמש מעלות
תמיד נשאר לה סדק דרכו
היא יכולה פתאום להתגלות.
לעובר שב בא ולוקח
כל מה שהיא רוצה לתת
היא רק חוטפת לעצמה
עוד רגע אחד רוטט.
מעניין, האם זה העיתון לאנשים שמסבירים ש"כיכר השוק ריקה" היא
טעות דמוגרפית המדירה-שמדירה פלשתינאים?
* יואש צידון ז"ל – רבות נכתב, בעקבות מותו בגיל 88 של יואש צידון –
צ'אטו, על גבורתו בשדה הקרב, בעיקר האווירי, על הצלחותיו הגדולות כטייס קרבי בחיל
האוויר ובמיוחד על סיפור יירוטו של המטוס עם צמרת המטכ"ל המצרי לפני מלחמת
סיני.
אני רוצה להתייחס דווקא לצידון האזרח. הכרתי אותו בשנת 1991, כשהקמנו את
לובי הגולן בכנסת, לאחר מלחמת המפרץ והדיבורים האמריקאיים על "סדר חדש
במזה"ת". צ'אטו, ח"כ מטעם "צומת", הצטרף לשדולה והיה אחד
הבולטים בה. שנה לאחר מכן פרש מן החיים הפוליטיים, אך המשיך להיות אזרח פעיל
ומעורב, ובין השאר להיות שותף במאבק על הגולן וחבר בפורומים שונים שפעלו, בין
השאר, למען הגולן.
לאורך כל השנים שמרתי עמו על קשר. הכרתי אותו כאדם חכם מאוד, מעמיק, איש
אשכולות, רהוט, מרצה בחסד (בעברית, באנגלית ובצרפתית) איש הסברה מיומן ומוצלח. אדם
אכפתי ביותר ומחויב לערכי הציונות ולביטחונה של ישראל, ובעל ראיה אסטרטגית רחבה,
המבוססת על ידע היסטורי עמוק ויכולת ניתוח מקורית ויצירתית.
לפני שנים אחדות צ'אטו חלה ומשפחתו ביקשה שאוציא אותו מרשימת התפוצה של
מאמריי, כיוון שמצבו אינו מאפשר לו לקרוא אותם. הצטערתי על כך מאוד. עד זמן קצר
טרם אותו דוא"ל, הוא היה קורא פעיל מאוד, מעיר הערות, מציע הצעות ומצביע על
זוויות נוספות.
צ'אטו הובא למנוחות בקיבוץ שדות ים, סמוך לבסיס אימוני הפלי"ם.
קבורתו במקום זה היא עדות לכך, שכל ימיו ראה צ'אטו את עצמו בראש ובראשונה
כפלמ"חניק, לוחם הפלי"ם, מעלה מעפילים לארץ ישראל. זאת הייתה התקופה
המעצבת של חייו, והוא ראה בה את גולת הכותרת של תרומתו לאורך השנים למדינת ישראל, בביטחון,
בכלכלה, בפוליטיקה ובחקיקה. יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון
* עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס - במאמרו האחרון ב"הארץ" כתב
יוסי שריד על ה"מתחזים, שעושים מעשי לחימה ומבקשים שכר כעושי שלום".
משפט זה הוא פרפרזה על דבריו האחרונים של המלך ינאי לאשתו ויורשת העצר
שלומציון המלכה: "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין
שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (תלמוד בבלי, מסכת
סוטה, כ"ב ע"ב).
פנחס וזמרי הם גיבורי פרשת השבוע שקראנו אתמול, פרשת "פנחס".
זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, הפר את מצוות האל ובהתרסה שכב עם מואבית צמרת,
בפומבי, לנגד כל עם ישראל. העונש היה כבד, מגפה בה נספו 24,000 מבני ישראל. פנחס
בן אלעזר הכהן ניגש לשנים ורצח אותם, ובכך פסקה המגפה ושכרו של פנחס היה כהונת נצח
של שושלתו.
פנחס היה לאב טיפוס של הקנאות היהודית ומודל הערצת חסידיה, עד היום. ראוי
להטיל ספק בשאלה האם הוא דמות המופת ומעשהו – מעשה מופת, אך סוגיה זו כבר חורגת
מעניינה של הפינה הלשונית "ביד הלשון".
* בולבול – המדור הלשוני של אילון גלעד במוסף "הארץ" – "מהשפה
פנימה", הוקדש השבוע לכינויים השונים של איבר המין הזכרי. כמובן שאחד השמות
הפופולריים הוא בולבול. גלעד מסביר שהכינוי "בולבול" כשם הילדותי לאיבר
המין הומצא מתישהו בין 1976 ל-1982. אני כנראה קצת יותר מבוגר מאילון, ולכן אעמיד
(!) אותו על טעותו. ב-1976 הייתי בכיתה ז' (או אם תרצו בכיתה בולבול). כשהייתי בגן
כבר היה נפוץ המושג "בולבול", ולא נראה לי שהוא היה חדש. (ברשימתו, שכח
אילון את הזובי, השמוק, השטרונגול וה"פיפי").
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
