הבלוג של אורי הייטנר

האחדות הלאומית בהתנגדות להסכם מינכן 2 – הסכם הכניעה של המערב לאימפריית הרשע, הטרור והג'יהאד, ההופכת אותה למעצמת סף גרעינית בסמכות וברשות של העולם, היא אחדות מבורכת. מן הראוי היה, שתוביל להקמת ממשלת אחדות לאומית, שתשלב ידיים במאבק למניעת הסכנה. במקום זאת, מלווים את האחדות גילויים צורמים של ניסיון לצבור הון פוליטי, הטחת האשמות בלתי הוגנות בנתניהו כאילו הוא אשם בהסכם ואף קריאה להתפטרותו.

אין זה מפתיע. זו התרבות הפוליטית בישראל. סביר להניח שגם נתניהו היה נוהג כך אילו היה באופוזיציה. אך אין זה אומר שאנו, האזרחים, צריכים לקבל זאת. במאמר זה אנסה להתמודד עם הטחת האשמה בנתניהו – האם היא מוצדקת?

אפתח ואומר, שבמדינה דמוקרטית ראוי לבקר ולשפוט את מדיניותו של ראש הממשלה, את מעשיו ומחדליו, בכל נושא וגם בנושא הזה. אולם ראוי שלא תהיה זו ביקורת אוטומטית של האופוזיציה בהיותה אופוזיציה, כפי שאין זה ראוי שתומכיו של רוה"מ יגוננו עליו אוטומטית. יש לבחון את המציאות בעיניים פקוחות, וככל הניתן – באובייקטיביות.

הטענה העיקרית המופנית כלפי נתניהו, היא מבחן התוצאה. נתניהו הציב בראש מעייניו בשנים האחרונות את סיכול ההסכם, ומשההסכם נחתם, הדבר מעיד על כישלונו. עוד אחזור לשאלה האם באמת זו המטרה שהוא הציב, אך אני שולל גם את הנחת המוצא הזאת.

כאשר מדובר בנושאים כמו כלכלה, חברה, חינוך וביטחון, התלויים בעיקר בנו, נכון לשפוט את ההנהגה במבחן התוצאה. לא כך הדבר, כאשר מדובר בדיפלומטיה, במדיניות חוץ. כאן, ישראל היא רק שחקן אחד במגרש, ויש בו שחקנים אחרים, שהאינטרס שלהם שונה משלה, והדברים אינם נקבעים בהכרח על פי מדיניותה. ברק ואולמרט הציעו לפלשתינאים הצעות מרחיקות לכת יותר מכפי שאי פעם הגורמים היוניים ביותר העלו על דעתם, והצעותיהם נדחו. ראוי לבקר את תוכן ההצעות, אולם האם ניתן להאשים את ראשי הממשלה בכך שההצעה נדחתה? האם הם יכולים לכפות על הפרטנר להסכים לשלום?

אם כך במגרש בילטרלי, של ישראל מול הפלשתינאים או מול סוריה, קל וחומר כאשר מדובר במגרש הכלל עולמי, הרווי באינטרסים של מדינות רבות ובראשן מעצמות העל. אם נשיא ארה"ב, מיום היבחרו, העמיד על ראש שמחתו את הפייסנות כלפי האסלם הקיצוני ובעיקר איראן, היה נחוש וממוקד-מטרה כטיל-מונחה-מדויק להגיע להסכם בכל מחיר – אין זה הוגן לתלות בנתניהו את הקולר. ישראל אינה מרכז העולם ולא מעצמת על ומנהיגי העולם אינם רוקדים על פי החליל שלה. אולם לנוכח רצונו ונחישותו של אובמה להגיע להסדר בכל מחיר, ראוי לבחון האם האסטרטגיה של נתניהו הייתה נכונה בבסיסה.

בהנחה שאין מחלוקת על כך שהאינטרס של ישראל הוא מניעת התחמשותה של איראן בפצצות גרעיניות ומניעת הסכם ההופך את איראן למדינת סף גרעינית, השאלה הראויה לדיון היא האם האסטרטגיה שנתניהו בחר להשגת המטרה הייתה נכונה.

בפני נתניהו ניצבה ברירה בין שתי אסטרטגיות אפשריות – האסטרטגיה המדינית והצבאית. כמובן שיש פן צבאי לאסטרטגיה מדינית ויש פן מדיני לאסטרטגיה צבאית, אולם הבחירה היא בין ניסיון כוחני של ישראל לסיכול תכנית הגרעין האיראני, כפי שישראל עשתה בעיראק ו(על פי מקורות זרים) בסוריה לבין ניסיון של ישראל לסיכול התכנית בדרך מדינית. נתניהו בחר בדרך המדינית.

הבחירה הזו, היא האסטרטגיה שראוי לבחון אותה. אם נתניהו טעה – זו הייתה טעותו. אם יש מקום לביקורת על נתניהו – היא על ההכרעה הזאת. מי ששלל ושולל את האסטרטגיה הצבאית, אין לו יסוד כל מוסרי לתקוף את נתניהו.

אלו היו עקרונות מדיניותו של נתניהו: א. להעלות את הסוגיה האיראנית לראש סדר היום העולמי, להתריע מפני סכנת התגרעונתה ולהוביל את העולם לפעולה. ב. לגרום לעולם להטיל סנקציות כלכליות חריפות על איראן, כדי לחנוק את כלכלתה ולכפות עליה הסדר מדיני לביטול תכנית הגרעין בדרכי שלום. ג. ליווי המהלכים המדיניים באיום אפקטיבי באופציה צבאית והכנת צה"ל לביצוע אופציה זאת. אופציה זו נועדה בעיקר להרתיע את ארה"ב והמערב, שחששו מאוד מפעולה ישראלית, ולחזק את נחישותם להתמיד בסנקציות ולהחריפן.

נתניהו הצליח בצורה מעוררת התפעלות להעלות את הסוגיה האיראנית למרכז סדר היום הבינלאומי. הוא הצליח, לאט מדי ומאוחר מדי, אך בסופו של דבר בצורה מרשימה, לדחוף את העולם להטלת משטר סנקציות אפקטיבי על איראן. ליווי המהלך המדיני באיום צבאי הצליח באופן חלקי בלבד, בשל ההתנגדות הבוטה והרועשת בישראל, בקרב האופוזיציה, בקרב גורמים בממשלה, בקרב התקשורת והחמור ביותר, בקרב בכירים ובעיקר בכירים לשעבר בצמרת הביטחונית. ההתנגדות הזאת גרמה לנזק בל ישוער ליכולת ההרתעה של ישראל, ושידרה לעולם מסר מרגיע, שישראל תתקשה לפעול בכוח נגד הגרעין האיראני.

הסנקציות הצליחו להביא את איראן אל שולחן הדיונים. וכאן הכל השתבש – אובמה ויתר מהרגע הראשון על הדרישה שלשמה נועדו הסנקציות ולשמה נועד המו"מ, לכפות על איראן את ביטול תכנית הגרעין. כאשר כבר בתחילת המו"מ ויתר אובמה על הדרישה המהותית של המערב, הוא שידר לאיראנים את חתירתו להסכם בכל מחיר. וכפי שקורה במו"מ בין שני צדדים, כשהצד האחד רואה במו"מ כלי להשגת יעדיו האסטרטגיים והצד השני רואה בעצם ההסכם את יעדו האסטרטגי, היה זה מו"מ על הסכם כניעה, הסכם מינכן 2. עמדותיה של ארה"ב התמוטטו לאורך המו"מ כמו בנין קלפים, וחמינאי יצא מן המו"מ כשידו על העליונה.

אין כל שחר להטחת ביקורת בנתניהו על התנהלותו של אובמה. האם אובמה היה נחוש פחות אלמלא נאם נתניהו בפני בתי הקונגרס? ודאי שלא. הנאום נבע מן ההכרח לעשות ככל הניתן כדי לסכל את מדיניותו של אובמה ואת ההסכם עם איראן.

אולם ההסכם מציב בהחלט סימני שאלה חריפים סביב בחירתו האסטרטגית של נתניהו. האם נכון היה להטיל את יהבנו על האופציה הדיפלומטית, או שמוטב היה להתרכז באופציה הצבאית ולהשמיד את הכורים הגרעיניים של איראן? בעקבות התוצאה, אני נוטה לדעה, שהבחירה האסטרטגית של נתניהו, שנהנתה מתמיכה ציבורית רחבה ביותר, הייתה שגויה.

****

הטענה שנתניהו כשל במבחן התוצאה שגויה גם בהגדרת מהותו של מבחן התוצאה בנושא הזה.

המטרה של נתניהו ושל מדינת ישראל לא הייתה ואינה סיכול ההסכם, אלא סיכול התגרענותה של איראן. ההסכם הוא נקודת ציון חשובה בדרך לחימושה הגרעיני של איראן, אך עדין לא מאוחר לסכל את התכנית. הפסדנו בקרב, אולם המערכה טרם הסתיימה. בתנאים שנוצרו, המשך המערכה יהיה קשה יותר, אך אין לנו רשות להיבטל ממנו.

חלק ב': דוקטרינת בגין.

* "חדשות בן עזר"