לאן לפנות? שאלתי את עצמי בחניה של מרום גולן. ימינה או שמאלה?
ימינה – לחדר האוכל, שם הועלה הערב "80 זמרים על במה אחת".
שמאלה, לאולם "כרמים" שבשלוחת המתנ"ס, להצגה "נומה עמק".
כיוון שיש עוד ערבים בשבוע, יכולתי ללכת לשני האירועים.
דילמה כזאת אופיינית יותר לכרך גדול מאשר לקצה הפריפריה הכפרית. והנה,
שני אירועים שמילאו אולמות, והעיקר – אירועי תרבות ויצירה קהילתיים. ועם כל החשיבות
שבתרבות הקנויה, והחשיבות היא רבה, אני רואה חשיבות מיוחדת בתרבות הקהילתית,
הנוצרת כאן, מתוך הקהילה, בידי אנשי הקהילה ובמתן במה קהילתית לכישרונות וליצירה
העצמית. הדבר נכון בראש ובראשונה ברמת היישוב הבודד, אך גם ברמה האזורית.
****
80 הזמרים על הבמה האחת, הם חברי חמש חבורות זמר קהילתיות, שאת כולן
מובילה ועל כולן מנצחת ביד רמה אירית ישראלי ממבוא חמה. את "קול ברמה",
חבורת הזמר הייצוגית של הגולן, אירית מובילה כבר למעלה מעשרים שנה, בכישרון רב
ובהצלחה. לצדם, העלתה אירית לבמה גם את חבורת הזמר של מרום גולן, את חבורת הזמר
(הנשית) של מטולה, את חבורת הזמר "הישראלים" של הגליל העליון ואת להקת
"אחת וחמישה" – שבה אירית היא האחת לצד חמשת הגברים, אך במופע הזה היא
עצמה לא שרה אתם.
חדר האוכל של מרום גולן היה מלא מפה לפה, והקהל הנלהב התרגש ונהנה מכל
רגע. ההרכבים של אירית אינם של שירת מקהלה, אלא חבורות זמר. הערב התמקד כולו בזמר
העברי. אולם הפתיחה הייתה דווקא בסגנון אחר, שירת מקהלה – כל החבורות יחד על הבמה
בשירת "אווה מריה" בלחנו של באך: פתיחה מהממת, לא פחות.
לאחר מכן 80 הזמרים ירדו מן הבמה, וכל הרכב עלה ל-2-3 שירים, כולם
בניצוחה של אירית, שאף הנחתה את הערב בחן רב. השירים היו שירי פסטיבלי זמר
ופסטיבלי ילדים, ובהם: "שיר היונה", "שיר לערב חג", "לילך
רוצה לקטוף את הירח", "הלילה", ברית עולם", "סליחות"
ועוד. ולסיום שוב עלו כל השמונים, בביצועים יפים ומרגשים של חמישה שירים, הפעם לא
שירי פסטיבלים. מכל השירים אהבתי במיוחד את שירה של רחל שפירא (שבימים אלה חוגגת
שבעים): "מכאן ועד מחר". שיר נפלא, שהושר אקפלה (כלומר ללא ליווי
מוסיקלי), בקולות רבים, בעוצמה אדירה. ביצוע יוצא מן הכלל, שהתקבל בידי הקהל באהבה
גדולה.
****
התיאטרון הקהילתי של המתנ"ס, בהובלתה של אפרת נתניאל, העלה את המחזה
של יהונתן גפן "נומה עמק", בבימויה של אפרת.
אפרת היא קוסמת. היכולת שלה להוציא את המירב והמיטב מקבוצת שחקנים
ומטקסט, הופכים כל הצגה של התיאטרון הקהילתי לחוויה אמנותית יוצאת דופן.
הבימוי של ההצגה – נפלא. והשחקנים גילו כישרון רב, ובעיקר השחקן הראשי –
מאיר יעקב, השחקן היחיד המתמיד בתיאטרון ללא הפסקה, מאז הקמתו לפני למעלה מעשור.
ההצגה מספרת על דניאל (מאיר יעקב) כוריאוגרף ורקדן החי בניו-יורק, שלאחר
קבלת הבשורה על מותו הפתאומי של אחיו, חוזר לכפר בו נולד וגדל, "מה
יגידו".
שמו של הכפר אומר הכל, על הכפר ועל המשפחה. בימים הספורים של ביקורו הקצר,
נפתחות כל תיבות הפנדורה של המשפחה והכפר, והגיבור נמלט חזרה, כל עוד נפשו בו.
הבחירה של תיאטרון קהילתי לעסוק בחומרים הנוגעים למציאות הקהילתית, היא
בחירה נכונה. לשם כך הוא קיים. ובאמת, חיי קהילה כפרית קטנה, כרוכים במחירים של
רכילות – לעיתים מרושעת, ביקורתיות – לעתים חונקת; מחירים היוצרים לעתים התמודדות
קשה. נכון להעלות בפני הקהילה הצגה המציפה את הבעיות הללו ומחייבת את חבריה
להתמודדות עם מסריה.
אולם אני חייב להודות, שאת המחזה עצמו לא אהבתי ולא את הבחירה בו כהצגה
של התיאטרון. יצירה אמנותית טובה, שנועדה לעורר מחשבה ושיח, דורשת עומק של הסיפור
ושל הדמויות. העומק נוצר דרך סיפור מורכב ודמויות מורכבות, היוצרים דילמה,
המעוררים הזדהות ומחייבים התמודדות עם הבעיות העולות בדמות מעוררת ההזדהות.
"נומה עמק" אינו מציג כל מורכבות. גפן מציג משפחה וכפר שאין בהם מתום –
פצע וחבורה ומכה טריה. הסיפור פלקטי וסטריאוטיפי, שדמויותיו מתחרות ביניהם מי
יפתיע יותר בהתאמתו לסטריאוטיפ. הצגה או סאטירה טובה, שרוצה להציף נושאים כואבים,
מציבה מראה בפני הצופה. אני חשתי שהמראה שהוצבה בפניי כל כך עקומה, כל כך לא
מחוברת למציאות, שהיא לא יכלה לעורר כל דילמה, ולכן גם לא מחשבה כלשהי. הרגשתי
היא, שיותר משגפן רצה להצביע על בעיית הרכילות והביקורתיות ביישוב הכפרי הקטן, הוא
רצה לבטא את סלידתו מכור מחצבתו, מושב נהלל, ודרכו – מכל מה שנהלל מסמל; ההתיישבות
העובדת והמפעל הציוני בכללו. המסר שלו הוא, שהכפר, המדבר גבוהה גבוהה על צדק
וערכים (אותם הוא מציג בצורה גרוטסקית), הוא מקום אפל של אנשים אפלים שאי אפשר
לנשום בו ושומר נפשו ירחק ממנו, וככל שירחק יותר, גיאוגרפית ומנטלית, הרי זה משובח.
הקהל אהב מאוד את ההצגה וגם אני. באמת משחק משובח ובימוי גאוני. אולם
כאשר הלכתי אתו הביתה, וניסיתי להתמודד עם המסרים שלו במחשבה שניה ושלישית, לא
מצאתי חומר משמעותי למחשבה, וחשתי בעיקר ריקנות.
לפני שנים אחדות, העלה התיאטרון הקהילתי מחזה שעסק באותו נושא, "ארבע
שמועות וחתונה אחת". את המחזה כתבה אפרת, כשאת חומריו בנתה ממציאות חיינו,
כפי שאנו, השחקנים (באותה תקופה שיחקתי בתיאטרון) חצבנו מדם לבנו. דומני שההצגה
ההיא, היטיבה להציף בצורה ראויה ועמוקה יותר, עגולה יותר, פחות סטיריאוטיפית, לא
פלקטית, את הבעיות ש"נומה עמק" מתיימר להציג.
****
אסיים בנימה אישית. זכיתי לשיר בחבורת זמר בניצוחה של אירית ולשחק
בתיאטרון הקהילתי בהדרכתה של אפרת. וכאשר אני אומר "זכיתי", אני מתכוון
למשהו עמוק ומשמעותי לאין ערוך מ"אראלה ממפעל הפיס".
במשך מספר שנים שרתי ב"קולית", חבורת הזמר שהייתה באורטל,
בהובלתה של אירית. הקולית אפילו שרה, באחד מטקסי שבועות באורטל, את אחד השירים
ששרו "השמונים" – "השיר על הארץ". ובשנים הראשונות של
התיאטרון הקהילתי (שהייתי בין מקימיו, כמנהל מתנ"ס הגולן) שיחקתי בתיאטרון.
בכל פעם שאני צופה מן הקהל בתיאטרון או בחבורות הזמר, נפשי יוצאת אליהם.
מעבר להנאה שלי כקהל, אני מודע לחוויה האמנותית והרגשית שעוברים השחקנים והזמרים, ואני
יודע עד כמה זו חוויה ממלאת ומעשירה, חוויית חיים.
בהקמתו, נקרא התיאטרון "לחלום בעיניים פקוחות". מתוך
"מכאן ועד מחר", ששרו חמש חבורות הזמר: "מכאן ועד מחר לי /שעות רבות
לחלום".
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
