הבלוג של אורי הייטנר

בחלקו הראשון של המאמר ניתחתי את האסטרטגיה של נתניהו במאבק נגד הגרעין האיראני, שעיקרה – בחירה באופציה המדינית והעדפתה על פני האופציה הצבאית. בדרך בה הלך, נתניהו הביא להישגים גדולים, אולם במבחן התוצאה, האופציה הזאת לא הוכיחה את עצמה. נתניהו אינו אשם בכך. לא היה בכוחו לעצור את דהרתו של נשיא המעצמה הגדולה בעולם להסכם בכל מחיר. אולם אילו בחר מלכתחילה באופציה הצבאית, היינו משלמים עליה מחיר כבד לטווח הקצר, אך מצבנו היום ומצב העולם היום, היו טובים לאין ערוך.

את הנעשה אין להשיב, והשאלה היא מה עושים עכשיו. במצב הנוכחי, האופציה הצבאית קשה יותר למימוש, כאשר תכנית הגרעין האיראנית מעוגנת בהסכם בינלאומי. ואף על פי כן, דבריו של נתניהו על כך שההסכם אינו מחייב את ישראל, היו חשובים מאוד. כאשר מדובר בסוגיה כה קריטית לעתידה של ישראל, האופציה הצבאית חייבת להיות על השולחן.

המהלך הבא הוא ההצבעה בבתי הנבחרים של ארה"ב. אילו חשבתי שיש סיכוי סביר ליירט את ההסכם בקונגרס, הייתי סבור שעל ראש הממשלה, בשיתוף עם ראש האופוזיציה, להירתם אישית לפעולה ממוקדת לגיבוש רוב שיפיל את ההסכם, גם במחיר קרע גלוי וקשה עם נשיא ארה"ב. אולם לנוכח הודעתו של אובמה שיטיל וטו, מה שמחייב רוב של 2/3 נגד ההסכם, הסיכוי לכך קלוש, אולי אפילו אפסי. במצב הזה, המחיר של מהלך לעומתי בתוך הפוליטיקה האמריקאית הפנימית, כבד מהתועלת שהוא עשוי להניב.

איני סבור שיש להפקיר את ידידי ישראל בקונגרס לבד בשטח. על ישראל להמשיך ולהבהיר את הסכנות שבהסכם, אך את המהלך הפוליטי האמריקאי יש להשאיר לאמריקאים, ואנו יכולים להסתפק בהבעת תמיכה ואהדה מרחוק.

לאחר החלטת הקונגרס, שסביר להניח שהיא לא תהיה בעדנו, יש לנצל עד תום את הרצון של אובמה לפצות אותנו, ולהוכיח שלא הפקיר את ישראל. יש להציב דרישות מדיניות וביטחוניות, הן בנושא העצמת התמיכה הביטחונית, הן בהבטחה לסכל כל הצעה פלשתינאית חד צדדית, ואף לנסות להוביל מהלכים כמו העברת השגרירות האמריקאית לירושלים או הכרה בריבונות ישראל על הגולן.

אך עיקר המאמץ צריך להיות בנושא הגרעין האיראני, ולהתמקד בהפרות ההסכם. ההסכם הוא הונאה איראנית ואין ספק שאיראן תפר אותו. עיקר המאמץ המדיני של ישראל, מול ארה"ב ואירופה, צריך להתמקד בהסכמות על החזרה מיידית של הסנקציות והחרפתן, ברגע שאיראן תפר את ההסכם. יש לבצע מאמץ מודיעיני ישראלי, בשיתוף פעולה עם המודיעין האמריקאי, לגלות את ההפרות ולהביא את ההוכחות.

יש להמשיך בלוחמה זעירה נגד מיזם הגרעין האיראני, שישראל כמובן אינה מעורבת בה – תולעים וסייבר לשיבוש המערכות, תאונות דרכים והתקפי לב מסתוריים למדעני הגרעין, פיצוצים מסתוריים והפסקות חשמל הרסניות וכד'.  

אך מעל לכל ומעבר לכל – יש להכין את היכולת המבצעית לסיכול תכנית הגרעין האיראני באמצעים צבאיים. אין להמעיט בערך המחיר והנזק שעלול להיגרם לישראל כתוצאה מפעולה צבאית נגד הגרעין האיראני, אך בניגוד לאגדות הרומנטיות, בחיים האמתיים הבחירה אינה תמיד בין טוב ורע; לעתים היא בין חלופות רעות. פצצות גרעין בידי איראן מסוכנות יותר מכל מחיר של הפעולה באיראן.

עלינו לחזור לדוקטרינת בגין: ישראל לא תאפשר למדינות עוינות לייצר טכנולוגיה גרעינית, שעלולה להתפתח לנשק גרעיני.

הדוקטרינה הזאת הביאה להשמדת הכור העיראקי, שהציל את המזרח התיכון ואת ישראל מפני פצצות אטום בידי סדאם חוסיין. היא הביאה להשמדת הכור הסורי, על פי מקורות זרים, ולא צריך דמיון מפותח מדי כדי להבין את המשמעות של פצצות גרעיניות בידי אסד בקרב על הישרדותו.

הדוקטרינה הזאת חייבת להיות בסיס מדיניותה של ישראל בנוגע לגרעין האיראני. אם אין אפשרות לסכל את התגרענותה של איראן בדרכים מדיניות, כנראה שאין מנוס מפעולה צבאית. 

* "חדשות בן עזר"