הבלוג של אורי הייטנר

צַו אֶת-בְּנֵי יִשְֹרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי-אַתֶּם בָּאִים אֶל-הָאָרֶץ כְּנָעַן, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה, אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלתֶיהָ.

בני ישראל ניצבים על סף כניסתם לארץ ישראל, ואותה "ארץ זבת חלב ודבש" הופכת מארץ הבטחה, לשמות ומראי מקומות, למציאות ארצית, מוחשית. אני קורא את הפרק הזה באהבה גדולה, אהבת ארץ ישראל, ומזדהה עם תחושת ההתעלות של בני ישראל, שאחרי דורות של גולה, סבל, עבדות ונדודים, ניצבים בפתחת הארץ, ולומדים את שיעור המולדת המעשי על גבולותיה, על נחליה והריה, מדברותיה ובקעותיה.

"זאת הארץ" – זה היה שמו של בטאון התנועה למען ארץ ישראל, התנועה שייסד גדול המשוררים העבריים נתן אלתרמן אחרי מלחמת ששת הימים. השם "זאת הארץ" לקוח בוודאי מפסוקי הפרק. האם עלינו להתייחס לציור הגבולות המקראי כצו מוחלט ומחייב?

אם נשיב על כך בחיוב, אנו בבעיה מובנית; גבול הארץ בתנ"ך שונה במקומות שונים. אין גבול הארץ בפרק הזה, כגבולות ההבטחה, בספר בראשית. אין נהר מצרים שבגבולות ההבטחה, המזוהה עם הנילוס, כנחל מצרים שבפרק הזה, המזוהה כנחל אל עריש.

הגבולות משתנים כיוון שגבולות הם תוצר של מציאות מדינית, ביטחונית, גיאוגרפית, כלכלית. הם לא בשמים, אלא כאן, על פני האדמה.

איך יש להתייחס, אם כן, לגבולות המקראיים? אלה הגבולות המתארים את הארץ אליה יש לנו זיקה וקשר היסטורי ונפשי עמוק. אין אלה בהכרח הגבולות המדיניים, הפרגמטיים של המדינה.

יגאל אלון, שגדל על רעיון שלמות המולדת, חינך עליו והטיף לו במשך שנים, היה הראשון שהציע תכנית לפשרה טריטוריאלית ריאלית, מיד בשוך הקרבות במלחמת ששת הימים. כאשר הוא הבין שבניגוד למלחמת השחרור, שטחי ארץ ישראל שבידינו נשארו מאוכלסים בתושביהם הפלשתינאים, הוא הבין שלא נוכל לממש את זכותנו על כל הארץ, והציע פשרה ריאלית, המתמרנת בין גיאוגרפיה ודמוגרפיה, בין הכרח בגבולות בני הגנה ונכונות לוויתורים למען השלום. רבים תקפו אותו על ההצעה, בעיקר חבריו לקיבוץ המאוחד, והוא אמר להם בפיכחון: אתם עוד תתגעגעו לתכנית אלון.

אולם בכל הפעמים שבהם הציג אלון את תכניתו, הוא פתח אותה בסעיף אותו כינה "היסוד המוסרי". היסוד המוסרי הוא זכותנו על ארץ ישראל. זה המסד להקמתה של מדינת ישראל, כפי שנכתב בפירוש במגילת העצמאות, החל במשפט הפותח שלה "בארץ ישראל קם העם היהודי" ושיאו במשפט ההכרזה על המדינה: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". זכותנו הטבעית, היא זכותו של כל עם ועם לריבונות ממלכתית ומדינה עצמאית במולדתו. זכותנו ההיסטורית, היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל.

נכונותו של יגאל אלון לפשרה טריטוריאלית, התבססה בראש ובראשונה על היסוד המוסרי – זכותנו על כל הארץ. הוא אף הקפיד לומר ולכתוב ששחררנו את ארץ ישראל המערבית, כלומר שהזכות ההיסטורית כוללת גם את עבר הירדן המזרחי. על בסיס היסוד המוסרי הזה, והיסוד המוסרי הנוסף – זכותנו להחזיק בשטחים ששמשו לתוקפנות נגדנו ושוחררו במלחמת מגן צודקת, הוא בנה תוכנית של... פשרה טריטוריאלית.

יש פער בין זכותנו המוסרית על כל הארץ, לבין חובתנו לנהל מדיניות ריאלית, פרגמטית, הלוקחת בחשבון שיקולים רבים. ואם השיקולים האלה מחייבים ויתור על חלק משטחי א"י, לצד סיפוח חלקים אחרים, זהו הכרח בל יגונה.

אך הוויתור הפרגמטי, אינו ויתור על הזכות ועל הזיקה לכל שטח בארץ ישראל שנוותר עליו. גם השטחים שאנו מוכנים לוותר עליהם, אינם שטחים כבושים, חלילה; אינם אדמות זרים, אינם "חוצלארץ" כפי שהתבטא לאחרונה בגסות, בורות, חוצפה ושפלות אמן מסוים בנוגע לבקעת הירדן. איננו כובשים בארצנו, איננו קולוניאליסטים במולדתנו. זאת ארצנו. המדינה היהודית בארץ ישראל, אינה חייבת להיות מדינה יהודית על כל ארץ ישראל. אולם ארץ ישראל כולה – היא ארצנו. 

* 929