* שריריזציה של צה"ל
– לפחות שתים מן ההמלצות המרכזיות של דו"ח ועדת לוקר, הן בכיוון הנכון. האחת
היא בנושא הפנסיה, המבחינה בין לוחמים ותומכי לחימה, לבין מי שאינם לוחמים, ולמעשה
הולכים לעבודה בצבא כמו אזרחים ההולכים לעבודה באזרחות. אין הצדקה לתנאי הפנסיה
הגישורית המפליגים למי שאינם מפקדי שדה. אני חשבתי, ואף כתבתי זאת לא פעם, שאותם
אנשים יכולים להישאר בתפקידם עד גיל הפנסיה, המקובל במשק. ההמלצה של הוועדה הפוכה,
קוראת להקדים את פרישתם, אך זו בהחלט המלצה מעניינת. מכל מקום, מוצע להפסיק את
האבסורד, שבגיל 40 הם יהיו פנסיונרים.
הוא הדין בהמלצה הנוגעת למערך השיקום, ומבחינה
בין נפגעים בגין פעילות ביטחונית לנפגעים שלא בגין פעילות ביטחונית, הראויים
לטיפול הביטוח הלאומי ככל אזרח. מדובר בחסכון אדיר.
שתי ההמלצות הללו מעידות על הכיוון הנכון של
הדו"ח: שריריזציה של צה"ל, כלומר חיזוק המערך הלוחם, וחיסכון משמעותי
במערך המנהלי.
לעומת זאת, ההמלצה לקצר לשנתיים את השירות
בצה"ל, אינה נראית לי מעשית.
תגובתו של שר הביטחון לדו"ח מחפירה. לא את
הוועדה אין התגובה מכבדת, אלא בראש ובראשונה את עצמו.
* הניהיליסט – ישנה פילוסופיה השוללת את המושג אלטרואיזם. על פיה, האלטרואיסט הוא
בעצם אגואיסט, המפיק טובות הנאה מהאלטרואיזם שלו, ולכן אין לו כל יתרון מוסרי על
האגואיסט. זוהי גישה א-מוסרית, שאינה מבחינה בין טוב רע.
בשם גישה זו, מנהל רוגל אלפר מסע צלב ב"הארץ" נגד קציני
צה"ל ומשרתי הקבע, המצפים להכרת החברה בתרומתם, כשבעצם הם בסך הכל מפיקים
תועלת לעצמם מן השירות. תגובות למאמרו אתגרו אותו בתרומת הלוחמים המסכנים את חייהם
למען ביטחון המדינה, והוא הרים את הכפפה: "אדם שבוחר במשלח־יד שבו הוא נדרש לסכן
את חייו למען ביטחון המדינה עושה זאת, כי ביטחון המדינה הוא הדבר החשוב ביותר בחייו
ולפיכך זו העבודה שמעניקה לו את התחושה הגדולה ביותר של משמעות – ואין הוא רשאי להחיל
את סולם ערכיו על איש זולת עצמו, או לדרוש הכרת טובה; אדם שמקדיש את חייו לביטחון המדינה
עושה זאת על אחריותו ולמען סיפוקו האישי, והחברה אינה חייבת לו מאום. הוא מממש את עצמו
ואת חלומותיו. בדיוק כמו המתחרה ב'אקס פקטור' וב'מאסטר שף', הרופא, עורך הדין ורואה
החשבון".
ובעצם אין מה לבוא בטענות לרוגל אלפר. הוא פשוט אינו מסוגל להכיר בכך שיש
אנשים בעלי סולם ערכים שונה משלו, שאינם ניהיליסטים ציניים ואגואיסטים כמותו.
* מודעת אבל – "יקירנו אמנון יונה, בן שכונת בורוכוב, פלמ"חניק, איש רב
פעלים בהקמת המדינה, בתעשיה, בביטחון ובהתנדבות, ממקימי מוזיאון הפלמ"ח
והמוזיאון הפתוח בשכונות בורוכוב, הלך לעולמו בשיבה טובה והוא בן 93". איני
מכיר את האיש וספק אם שמעתי את שמו עד היום. מה שהרשים אותי היה הדגשים שהמשפחה
החליטה להציג. בטח בעיני רוגל אלפר מדובר באינטרסנט שעשה מה שעשה למען מודעת אבל
מוצלחת.
* אל תקרא לי אחי – פרופ' ידידיה שטרן פרסם מאמר מצוין ב"הארץ" במלאת עשור
להתנתקות, בו תיאר את העוול שנעשה לעקורי גוש קטיף, בין השאר בניכור כלפי כאבם,
והוא תקף את ארגוני זכויות האדם שלא תמכו בהם. בתגובה, פרסם פרופ' דוד אנוך מאמר,
בו השתלח בעקורים והסביר מדוע ארגוני זכויות אדם אינם צריכים להתעסק בזכויות האדם
של המתנחלים, כי ממתי למתנחלים יש זכויות אדם? הרי אין המדובר בבני אדם אלא
במתנחלים. כמובן שהוא לא ניסח זאת במילים האלה, אלא קִשְׁקֵשׁ ומרח שורה של
נימוקים וצידוקים, שכולם מוכרים, נדושים ומשעממים עד לזרא.
אני רוצה להתעכב דווקא על הערת אגב צדדית במאמרו של אנוך. הוא תקף את
שטרן על שהשתמש במונחים "שליחות האומה" ו"מלחמת אחים" במקום
לדבר על "שליחות המדינה" ו"מלחמת אזרחים". אולי ההערה השולית
הזאת היא החשובה ביותר להבנת השקפת עולמו של אנוך. הוא שולל את עצם המונח אומה,
ולכן גם את האחווה הקשורה בה. יש מדינה, במדינה יש אזרחים, ואם מתקיימת בתוכה
מלחמה היא מלחמת אזרחים. אין אומה ואין אחים. אין כל אחווה בין יהודים, אלא קשר
זכויות משפטי בין אזרחים, שבמקרה הם בני קבוצות אתניות שונות.
ואיך אנוך התייחס למיעוט הסרבנות בהתנתקות? אותו גילוי עילאי של אחריות
לאומית ששטרן העלה על נס במאמרו? הוא תומך מובהק בסרבנות, והעובדה שלא הייתה
סרבנות, מוכיחה שמתנגדי ההתנתקות מבינים שלא הייתה בה כל בעיה מוסרית, אחרת היו
מסרבים. הבנתם?
* דרוקר מתגעגע – במאמר סגידה לאבו מאזן, בו האשים רביב דרוקר את ישראל בסרבנות ובכישלון
המו"מ עם המנהיג הפלשתינאי שדחה כל הצעה שקיבל, כולל הצעותיו המופקרות של
אולמרט, ניתן להבחין בגעגוע לפיגועי הטרור הפלשתינאי: "רוצים לדעת מתי היה חודש
השיא של תמיכה בהסכם כזה? מארס 2002. חודש הדמים הקשה ביותר, שבו אירעו הפיגועים במלון
פארק ובמסעדת מצה. התמיכה הזאת נעלמה משמעותית, כשנעלמו הפיגועים. מסתבר שהשפה היחידה
שאנחנו מבינים זה כוח".
* פנטזיה – לאיראן אין שני מנהיגים. לדיקטטורה
האיראנית מנהיג אחד ויחיד, אין בלתו. שמו – עלי חמינאי. ההבדלים בין אחמדיניג'אד
לרוחאני, הם ביטויים לטקטיקות שונות בהן נוקט חמינאי בדרך להגשמת מטרותיו. כשהבין
שהטקטיקה האחמדיניג'אדית ממיטה על ארצו סנקציות כלכליות החונקות אותה ומסכנות את
המהפכה, המיר אותה בטקטיקה הרוחאנית, של מתקפות חיוכים להורדת הסנקציות. ואכן,
הטקטיקה הזאת הוכיחה את עצמה מעל המשוער, והנחילה למהפכה החומייניסטית את הגדול
בניצחונותיה. הסנקציות תוסרנה ומאות מיליארדי דולארים יזרמו לאיראן וחלק ניכר מהם
ילך להמשך החתרנות הטרוריסטית שלה. בתמורה להסכמתה של איראן שהסנקציות יוסרו
מעליה, ארה"ב והמעצמות אפשרו לה להיות מעצמת סף גרעינית.
אף ילד לא יאמין לבדיחה על אודות "גרעין איראני למטרות שלום".
תכנית הגרעין האיראני נועדה למטרה אחת ויחידה – ייצור נשק גרעיני, לשירות
האידיאולוגיה עליה שב והצהיר חמינאי בסופשבוע: "מוות לאמריקה! מוות
לישראל!"
כל ההנחות עליהן מבוסס הסכם מינכן 2, אינן אלא פנטזיה.
ואת הסיפור המנכינאי על פיו אין להתייחס ברצינות להצהרות חמינאי, שנועדו
לצרכי פנים, קצת קשה למכור לנו, בוגרי אוסלו.
* המירוץ לגרעין - הנסיך הסעודי בנדר בן שולטן, לשעבר ראש המודיעין הסעודי ויועץ הממלכה
לביטחון לאומי, באתר הערבי "אילאף": "אומרים בתקשורת שהסכם הגרעין
עם איראן כמוהו כהסכם עם צפון קוריאה, אך לדעתי הוא גרוע יותר. הנשיא קלינטון פעל
לפי הערכה אסטרטגית, שלימים התבררה כשגויה. אם היה מודע למצב האמתי, לא היה חותם.
אני בטוח בכך. אך הנשיא אובמה מודע לאזהרות המודיעין של בעלות בריתה במזה"ת,
הצופה שהתוצאה תהיה כמו זו של צפון קוריאה, ואפילו גרועה יותר".
הוא צודק, אך מה שמדאיג יותר, הוא שאם בעבר ראתה סעודיה ביחסים עם
ארה"ב את הנכס האסטרטגי העיקרי להגנתה, היום היא תחליף אותו בתכנית גרעין
משלה, ליצירת מאזן אימה מול איראן. משמעות הדבר היא ששתי אויבות קשות של ישראל
תהיינה מעצמות סף גרעיניות. מעצמות סף – לפחות.
* הרוגי העסקה – נתפסה חוליית רוצחיו של מלאכי רוזנפלד, ומתברר שבראשה עמד משוחרר עסקת
שליט. גם בראשה של החוליה הזאת. שוב ושוב מפוענחים מעשי רצח שמשוחררי העסקה
מעורבים בהם.
האם דמו של מלאכי רוזנפלד, ודמם של שאר הנרצחים בידי משוחררי העסקה, סמוק
פחות מדמו של הסלב גלעד שליט – מי שהסגיר עצמו ללא קרב לידי המחבלים, סיבך את
ישראל בעסקה עקובה מדם והוגדר בידי הרמטכ"ל לשעבר "גיבור"? אבא שלו
עוד מרשה לעצמו, בעזות מצח חסרת בושה, להתבכיין על ה"יחס" שקיבל מן
המדינה.
* בני אור – נמשכת הרכבת האווירית של גדולי האמנים בעולם לישראל, על אפה וחמתה של
מערכת ההסתה האנטישמית הקוראת לחרם על ישראל. והפעם, ענקי הג'אז צ'יק קוריאה ובובי מקפרין. זהו ניצחון בני אור
על בני חושך.
* חלם או סדום? - על פי ממצאי דו"ח המבקר בנושא הגז, הסוגיה הכל כך מהותית לעתידה של
ישראל נוהלה כבחלם.
ואילו אני מקווה שאכן מדובר בחלם ולא בסדום.
* על נהרות בבל – את ימי בין המְצרים הללו, שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, ניצלתי
לבילוי בתערוכה "על נהרות בבל", במוזיאון ארצות המקרא בירושלים. התערוכה
מציגה את גלות בבל, מתחילת המערכה הבבלית בה נכבשה ארץ ישראל, דרך החורבן וגלות
בבל, ועד הצהרת כורש ושיבת ציון. ליבה של התערוכה, הוא אוסף לוחות מהיישוב
"אל-יהודו", בדרום עיראק, העיר בה ישבו מרבית יהודי ירושלים, שנקראה
בבבלית בשם זה. הלוחות מתארים את חיי היום יום, המסחר והתרבות של היהודים בגלות
בבל, שמות גולים ושושלותיהם ומסמכים כמו חוזה שותפות בשור לחרישה בין שני יהודים.
מרתק ומרגש.
לתערוכה צביון ציוני מובהק. לאורכה מוצג סרט בשלושה חלקים, שבו אחד
הגולים ששמו מופיע בתעודות, שנשאר בבבל לאחר הצהרת כורש, מספר לילדיו ואחייניו את סיפור
הגלות. הסרט מסתיים בתקווה שיום אחד גם אנו נחזור ל"ארץ ציון וירושלים",
ומיד מעבר 2,500 שנה לירושלים הבנויה, של ימינו. וכן העיר היהודית של גולי בבל
תל-אביב וממנה לעיר העברית הראשונה, ותיאור גלות בבל שהתקיימה לאורך 2,500 שנה עד
"עליית עזרא ונחמיה", עליית יהדות עיראק לאחר קום המדינה. מומלץ ביותר!
* 50 ₪? – אני ממשיך לדווח על מסעי בעקבות המלצות ספרו של גיל חובב על מסעדות
משובחות וזולות, שארוחה מלאה בהן אינה עולה יותר מ-50 ₪. תקציר הפרקים הקודמים:
שתי המסעדות הראשונות אותן פקדתי, כבר נסגרו.
היום ניסיתי את מזלי בפעם השלישית, והפעם המסעדה הייתה פתוחה. המסעדה היא
"מפגש רקפת" ברח' ז'בוטינסקי בר"ג.
זו מסעדה של "אוכל יהודי". ההגדרה הזאת היא גלותית. בפולין
נכון היה להגדיר את האוכל כיהודי, להבדיל מהאוכל המקומי. אך בישראל?! מה פחות
יהודי בחריימה ובקובה מאשר בגפילטע פיש וברגל הקרושה? נכון לכנות את האוכל מזרח-אירופאי
או אשכנזי.
אולם למעט הערה זו, אני בהחלט מצטרף לסופרלטיבים של חובב. זו באמת מסעדה
משובחת. היה שווה לאכול שם ולו לשם תזכורת לכך שחזרת אמורה להיות חריפה. ובכלל,
ביום שבו ועדת השרים לחקיקה אישרה את הצעת החוק הדרקונית של מונופול הרבנות הראשית
על הכשרות, טוב היה לאכול במסעדה המוגדרת כשרה ללא השגחה.
והמחיר? 50 ₪?! הצחקתם אותי. אולי למי ששמו חובב. לי זה עלה 114 ₪ טבין
ותקילין (וזה עוד לפני חוק הכשרות החדש, שייקר את המזון בכל המסעדות ובתי האוכל
הכשרים).
* ביד הלשון
שומו שמים – היחצ"ן רני רהב, יועץ התקשורת של איל גולן, אמר בראיון
לגל"צ, בהתייחס לפרשת ההאזנות לזמר: "אם 50% מהדברים נכונים - באמת שומו
שמיים".
הביטוי שומו שמים מתאים לימי בין המצרים, כיוון שהוא לקוח מנבואת ירמיהו:
"שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם יְהוָה" (ירמיהו
ב', י"ב).
צירוף המילים הוא קריאת פליאה, ורש"י מקשר את שומו ללשון ציווי של
השתוממו. אולם הפירוש המילולי של הביטוי הוא: השמים יהיו שוממים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
