הבלוג של אורי הייטנר

* המאבק בין טוב ורע - במאבק בין טוב ורע, יש ניצחונות לטוב וניצחונות לרע. הניצחון לרע, הוא תוצאה של כניעת הטוב לרע. הניצחון לטוב הוא תוצאה של עמידה איתנה של הטוב מול הרע. אתן שתי דוגמאות מהשבוע האחרון. ההסכם עם איראן, שאושר השבוע במועצת הביטחון, הוא כניעת הטוב לרע. המהפכה החומייניסטית, המניעה ומזינה טרור עולמי מתוך מטרה להשליט את הג'יהאדיזם השיעי הקנאי על העולם ולהגשים את החזון הגדול של "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל", נחלה את הניצחון הגדול בתולדותיה. היא הצליחה להוריד את העולם החופשי על ברכיו, בהסכם נוסח מינכן 1938. תמורת נכונותה של איראן לכך שיוסרו ממנה הסנקציות, העולם מאפשר לה להיות מעצמת סף גרעינית. חתן פרס נובל ל"שלום בדורנו" מסביר שאי אפשר היה להשיג יותר, ואי אפשר למנוע מאיראן את הזכות לגרעין למטרות שלום; כלומר, גרעין איראני למטרות "שלום בדורנו", כמו הגזים למטרות "שלום בדורנו" של היטלר. זו דוגמה מובהקת של ניצחון הרע על הטוב, היום, כמו לפני 77 שנים. אבל יש גם ניצחונות לטוב על הרע. וגם אם לעומת מינכן 2 מדובר בניצחונות קטנים, יש להתברך בהם, כי מדובר בניצחונות של הנאורות על הברבריות, ניצחון של בני אור על בני חושך. ומעט מן האור מרחיק הרבה מן החושך. כוונתי לרכבת האווירית של גדולי האמנים בעולם העולים לרגל לישראל, על אף הלחץ הטרוריסטי האלים של מערך החרם האנטישמי, אותו מוביל אחד האנטישמים הבזויים ביותר מאז מלחמת העולם השניה - רוג'ר ווטרס. הנה, השבוע אלה הם ענקי הג'אז צ'יק קוריאה ובובי מקפרין, ולאחרונה ארט גורפינקל ועוד רבים וטובים. ואוטוטו תבוא להקת ELO. הניצחון של ELO על PLO מסמל את הניצחון של בני האור על בני חושך, ניצחון הטוב על הרע, ניצחון הצדק על הרשע. מוסר, הוא היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. ומכאן שפציפיזם הוא היפוכו של המוסר, כי הוא מוותר על המלחמה ברע, מציב את הרע ואת הטוב במישור אחד (האויב הוא עצם המלחמה) והוא בעצם משת"פ של הרע. גישתו מובילה לתוצאות הרות אסון כמו מינכן 1938 ווינה 2015.

* אנטומיה של כניעה – בשימוע של קרי בקונגרס, על ההסכם עם איראן, נחשף יותר ויותר עומק הכניעה המחפירה. למשל, ברור שאין פיקוח על מתקני הגרעין האיראני. ה"פיקוח" אינו אלא בדיחה. ועל כל טענה מדקלם קרי תשובה אחת: "מה האלטרנטיבה? מלחמה??".

התשובה הזאת מסבירה הכל. במקום לנהל מו"מ מעמדה של כוח, שבו ארה"ב מחזיקה מאחורי גבה את נבוט הפעולה הצבאית, כאיום על איראן, לצד העצמת הסנקציות, כדי לממש את המטרה לשמה התקיים המו"מ – ביטול תכנית הגרעין של איראן, הנבוט שימש כאיום על ארה"ב עצמה. תחת איום עצמי מפני מלחמה, נכנעה ארה"ב ועמדותיה, ודרישותיה קרסו כמו בניין קלפים. בכל נושא שעמד על הפרק, איראן עמדה בנחישות, וארה"ב התקפלה, כי מה האלטרנטיבה? מלחמה?

* הבחירה של מפלגת העבודה – יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של "הארץ", הציג במאמרו השבועי, שני סיפורים מעניינים. האחד הוא על מגמת ההתמרכזות של הרצוג, כלקח מהתבוסה בבחירות. הוא מבין שהציבור אינו מוכן להשלים עם ההיסחפות שמאלה, והחליט להחזיר את מפלגתו למרכז המתון, השפוי. נראה לי שהרצוג עצמו חש אותנטי ונוח במקום הזה.

הסיפור השני הוא על כך שזהבה גלאון חותרת להשתלבות מרצ במחנה "מרכז/שמאל" רחב יותר, כלומר לרוץ יחד עם מפלגת העבודה, כלקח מתוצאות הבחירות, בהן מרצ נלחמה על עצם שרידותה.

לכאורה, שני הסיפורים מבטאים אותה מגמה של התפכחות ב"שמאל" והתקדמות למרכז. אולם המשמעות הפוליטית של שני הסיפורים הללו הפוכה. הליכה משותפת של מפלגת העבודה עם מרצ, מנוגדת ב-180 מעלות לרצונו של הרצוג להחזיר את מפלגת העבודה למקומה הטבעי כמרכז ציוני. על הרצוג לבחור בין שתי האפשרויות הללו.  

* לגרש את החושך – שני פעילי קו-קלוקס-קלאן הישראלי, ארגון להב"ת אש זרה, נדונו לעונשים מגוחכים, על הצתת בית הספר הדו-לשוני בלהבות אש זרה. בעונשים מגוחכים ובלתי פרופורציונליים לפשע (שנתיים ושנתיים וחצי) אי אפשר לגרש את החושך.

* נגד הקבוצה הישראלית – אני שייך לזן הפטריוטים חסרי התקנה, שתמיד תומכים בכל מי שמייצג את ישראל, בספורט ובכל תחום. אני בעד כל קבוצה ישראלית, לא חשוב איזו, המתמודדת נגד קבוצה זרה.

אבל השבוע קיוויתי שבית"ר ירושלים תובס ותודח. ונדמה לי שאין כל צורך להסביר מדוע.

* ניצול ציני ומחפיר – הפרשה האומללה של טיוח חקירת דריסתו של גל בק, מעוררת קמפיין בזוי של חובבי יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה, להפצת שקרי הקונספירציה. כמובן שמדובר בניצול ציני ומחפיר של טרגדיה.

פרשת רצח רבין פשוטה מאוד מבחינה פלילית ומשפטית. הרוצח נתפס במקום עם אקדחו החם בידו. הוא הודה במעשה בגאווה בכל החקירות ובמשפט. החקירה בנושא עמדה תחת כל זרקורי העניין התקשורתי והציבורי, ואף נדונה בוועדת חקירה ממלכתית. תאוריית הקונספירציה היא שקר נתעב, שרקחו אוהדי הרוצח ושונאי השב"כ, ומסיבות שונות נוח לציבור רחב לקנות את השקר. במשך עשרים שנה, אנשים מקדישים את חייהם כדי לחפש כל מיני פרצות בחקירה, והרי אין, לא הייתה ולא תהיה חקירה שאי אפשר, אם מאוד מנסים, למצוא בה פרצה פה ופרצה שם. אבל אלה שקרים נתעבים.

פרשת גל בק, היא פרשה של סגירת תיק בחשאי, בנושא שלא היה בו כל עניין ציבורי ותקשורתי. זו פרשה אומללה וחייבים לחקור אותה עד תום.

הקשר היחיד בינה לבין תאוריית הקונספירציה, הוא שמי שמטייחים חקירות אשמים בפגיעה באמון הציבור ומעניקים דלק למבעירי מדורת האש הזרה של הקונספירציה.

* עיתונאית למופת – החלטת הפרקליטות לחדש את החקירה בפרשת דריסתו למוות של הנער גל בק לפני עשר שנים, אינה רק מתבקשת וצודקת, אלא גם מהווה ניצחון לעיתונות החוקרת, האמתית. אילה חסון, שהעלתה את הנושא לראשונה ב"הכל דיבורים" ברשת ב' ולאחר מכן ביומן בערוץ הראשון, כדרכה – לא הרפתה, ירדה לפרטים, חשפה עובדות וקבעה סדר יום ציבורי. כפי שנהגה בפרשת אשכנזי, גם כאן היא ניערה את המערכת המשפטית ולא אפשרה לה לטייח. איילה חסון היא עיתונאית אכפתית, אמיצה, נחושה ומוכשרת, אחת העיתונאיות הטובות בישראל. היא התגלמות השידור הציבורי, במובן הטוב של המושג.

* גזענות – במאמרי "שופטים אנוסים" תקפתי בחריפות את האמירה של ח"כ אילטוב שלא יתמוך במינוי שופטים שאינם שרים "התקווה", והסברתי שהוא משתמש ב"התקוה" כתירוץ לא למנות ערבים לשופטים.

מי שעוד יצא נגד אילטוב היה צבי כסה. הוא הסביר את הצהרתו של אילטוב בכך שהוא ממוצא רוסי. זו לא הפעם הראשונה שהוא כותב כך. הסבריו של צבי כסה גזעניים לא פחות מהצהרתו של אילטוב.

* דו"ח לוקר – אם נשאל מאה אנשים אקראיים שנחשפו לדיון הציבורי על דו"ח לוקר, כמה מהם ידעו שהדו"ח מציע להגדיל את תקציב הביטחון?

* כיתוב על המצבה – אדם ניכר גם באבלו.

* התמונה האמתית של הציונות הדתית – מי שמכיר את הציונות הדתית, מבפנים או ממבט אוהד מן הצד (כמוני), לא הופתע כשקרא את הפרק הראשון בסדרת כתבות על הנעשה בציונות הדתית, שמפרסם יאיר אטינגר במוסף "הארץ". בניגוד לקריאות השבר על אודות ה"הקצנה הדתית", ה"התחרדות", ה"התחרדלות", ה"הדתה", אטינגר מציג תמונה הרבה יותר חיה ומורכבת, הכוללת תהליכי עומק רחבים ועמוקים של מודרניזציה, ליברליזציה, התמתנות ופמיניזציה בציבור הדתי לאומי, שההקצנה הדתית היא ריאקציה לו, או מלחמת מאסף. הכתבה הראשונה עסקה במהפכה הפמיניסטית בציונות הדתית. אטינגר התמקד בתופעות האוונגרד, כמו סמיכת נשים דתיות אורתודוכסיות לרבנות (או למעמד הלכתי העוקף את השם המפורש "רבנות"), השייכים עדין למיעוט קטן. אולם האוונגרד אינו רק פורץ דרך אלא גם מסמן את הדרך לרבים. המיינסטרים של הציונות הדתית עדין אינו שם, אך לבטח הוא מתקרב לדרך הזאת, הרבה יותר מאשר להקצנה ולשמרנות החרד"לית. אטינגר צופה פילוג בציונות הדתית, וכאן איני בטוח שהוא צודק. להערכתי הרוב המוחלט ילך בהדרגה לכיוון של הפתיחות וההתחדשות, ויתכן שהקצוות יתמזגו עם הציבור החרדי מכאן והזרם הקונסרבטיבי מכאן. אני ממליץ בחום על המאמר, ומצפה בכיליון עיניים להמשך הסדרה.

* פניו המגולחים של בנט – השר בנט התראיין לפני ימים אחדים בטלוויזיה, ומאוד בלטה בעיניי העובדה שהיה מגולח, ב"תשעת הימים". איני נושא "דוסומטר" ואני מכיר דתיים ליברליים ופתוחים מאוד המקפידים לגדל את זקנם בין המצרים; איני עוסק בבחירותיו האישיות של בנט, אלא במשמעותן הציבורית. המשמעות הציבורית היא העובדה שבנט "אינו מתנצל", כלומר אין הוא חושב שמעמדו כמנהיג הפוליטי של הציונות הדתית מחייב אותו לנהוג באדיקות יתר מכפי שמחייב אותו רצונו החופשי. ולא פחות חשובה העובדה שהציבור הדתי לאומי, על כל גווניו, מקבל אותו ככזה.

* יש לך ממשיך! - מה פאתטי יותר ממבקר ספרות המגדיר את רועי חסן כאלתרמן של דורנו (המוסף הספרותי של "הארץ" בשבוע שעבר)? מזכ"ל ההסתדרות ניסנקורן המגדיר את עצמו כשילוב של בן גוריון וברל כצנלסון ("ידיעות אחרונות", המוסף לשבת).

            * ביד הלשון

על נהרות בבל – אחד הטקסטים המכוננים בתרבות היהודית, הוא מזמור קל"ז בתהילים. אנו מצטטים מתוכו מתחת לחופה בעת שבירת הכוס. הוא מתכתב עם טקסטים רבים מן היצירה היהודית לאורך הדורות, כדוגמת "ירושלים של זהב".

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן. עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ. כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי-שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה: שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן. אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-יְהוָה עַל אַדְמַת נֵכָר. אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי. זְכֹר יְהוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם, הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ   עַד הַיְסוֹד בָּהּ. בַּת-בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה, אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ אֶת-גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ. אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ אֶל-הַסָּלַע.

מה הם נהרות בבל? אלה הם כמובן הפרת והחידקל. מסתבר שלא בהכרח. בתערוכה המצוינת "על נהרות בבל" במוזיאון ארצות המקרא, שלִבָּהּ הוא האוסף הארכיאולוגי של מסמכים מן היישוב של גולי ירושלים "אל יהודו", למדתי שבבבלית נהרות הם גם נהרות במובן המקובל בעברית עכשווית, וגם תעלות מלאכותיות. על פי הממצאים הארכיאולוגים, משער המחקר שנהרות בבל, הן תעלות ההשקיה שהיהודים חפרו בבבל.

* "חדשות בן עזר"