*
שנאת חינם – השבוע שנפתח בתשעה באב והסתיים בחג
האהבה התאפיין בתועפות של שנאת חינם. ככל שרבים בינינו יתנערו מהחלוקות המיושנות
והמפלגות של "ימין" ו"שמאל", "דתיים"
ו"חילונים", "אשכנזים" ו"מזרחים", ליצירת זהות
יהודית, ישראלית, ציונית, דמוקרטית המתעלה מעל הפלגנות הממאירה, כך תיווצר
אלטרנטיבה של חברה בריאה ושפויה. ובקיצונים – יש לנהל מלחמת חורמה.
* איך ננצח? – ביום שבו הנהגת הימין הציוני הדמוקרטי תוביל
מלחמת חורמה חסרת פשרות בימין הרדיקאלי, הכהניסטי, הגזעני ופורע החוק, והנהגת השמאל
הציוני הדמוקרטי תוביל מלחמת חורמה חסרת פשרות בשמאל הרדיקאלי, האנטי ציוני, המטיף
לעריקה ("סרבנות"), החובר למסעות דה-לגיטימציה אנטישמיים נגד מדינת
ישראל, החברה הישראלית תנצח את המוטציות הללו.
* דמוקרטיה מתגוננת – ח"כ הרצוג קרא לפעול בתקיפות נגד הטרור היהודי ובין השאר קרא
לבצע מעצרים מנהליים. מעצרים מנהליים?! מעצר בני אדם ללא משפט, מבלי שהוכחה אשמתם?
זאת מדינת חוק? זאת מדינה דמוקרטית?
מעצרים מנהליים אינם מופת של דמוקרטיה ומדינת חוק, אך אני תומך בכך
וכבר זמן רב מטיף לכך. דמוקרטיה מתגוננת אינה צריכה להיות האידיוט השימושי של מי
שמנצלים אותה לרעה כדי להכחידה מבפנים. המחתרת של הימין הגזעני הרדיקלי עמוקה
מאוד, מתוחכמת מאוד וחבריה בקיאים מאוד בשיטות המידור, משבשים כל חקירה והמערכת
המשפטית בדרכה הקונבנציונלית אינה מאפשרת להתמודד עם התחכום הזה. עוכר הדין
הכהניסט איתמר בן גביר (שעצם הסמכתו היא חרפה ללשכת עורכי הדין) מצליח לקרקס את
המערכת המשפטית ולסייע לכל חוליגן, פושע וטרוריסט שנולד לאם יהודיה להימלט מעונשו.
אין מנוס מהסרת הכפפות ומפעולה הרבה יותר נחרצת. כן, גם במעצרים מנהליים.
הרצוג דיבר גם על הריסת בתים. לכך אני מתנגד, כפי שאני מתנגד גם
להריסת בתי פלשתינאים. אך בעיקרון הוא צודק בכך שלא צריך להיות הבדל בשיטות הפעולה
נגד מחבלים ערבים ויהודים.
* ה"א הידיעה הארורה – למחרת פיגוע הדמים במצעד הגאווה, התפרסם ב"הארץ" מאמר של
הפובליציסט החרדי דוד דמן, תחת הכותרת "שליסל אינו חרדי". שליסל חרדי,
אבל מלבד הכותרת, המאמר הזה היה חשוב מאוד. הכותב הוא חרדי מובהק, הדבק בעמדות
המוכרות של החרדים בנושאים השונים, כולל בנושא זכויות הלהט"בים והוא לא הסתיר
את עמדותיו. והמסר שלו היה בקשה, ממש תחינה, לא להכליל.
איני נוהג לחסוך את שבט ביקורתי מהחרדים, בסוגיות ההשתמטות
מצה"ל, חברת הבטלה, ההתנכלות לגיור, מינוי פושעים להנהגת המפלגה וכו'. אבל
בנושא הזה אני מסכים אתו, ושמח ש"הארץ" העניק לו את הבמה. שליסל באמת
ובתמים רחוק ת"ק על ת"ק פרסה מהציבור החרדי.
יש בנו נוהג לנצל אירועים טרגיים לשיסוי נגד ציבורים בחברה הישראלית,
תוך שימוש חסר אחריות בה"א הידיעה – החרדים, הערבים, המתנחלים וכד'. הנוהג
הזה הוא ביטוי מכוער של שנאת האחר וחוסר סובלנות.
* פוליטיקה של ריקוד על הדם – מי שמטילים דופי בציבור רחב ומשליכים עליו את מעשי הטרור הנפשעים,
פוגעים במאבק נגד הטרור, שצריך להיות מאבק לאומי משותף של שמאל וימין. הם מבינים
זאת, אבל אינם מתאפקים, כי יש דברים יותר חשובים. פוליטיקה של ריקוד על הדם.
* מחדל – לא כל פיגוע שמבצע מחבל נחוש, מצביע על מחדל משטרתי. אולם כאשר
אותו מחבל מוּעד, חזר מיד עם שחרורו לאותה זירה, לאותו אירוע וביצע אותו פיגוע
טרור, שלושה שבועות אחרי שחרורו המוקדם, שבהם התראיין בתקשורת והטיף לרצח הומואים,
זהו מחדל חמור ביותר. מדובר באדם שצריך היה להיות תחת עינה הפקוחה של המשטרה,
ואסור היה לאפשר את הגעתו למקום.
* פיענוח מבריק – הפיענוח המבריק של פיגוע השנאה בכנסיית הלחם והיין, מפריך את
הטענות על אוזלת ידה של המשטרה בטיפול בפשעי שנאה של יהודים, או אפילו על הסכמה
שבקריצה. הטענה הזאת היא הסתה לשמה.
קשה מאוד לחדור למחתרת כל כך קטנה וסגורה, שנהוגים בה כללי מידור
וחשאיות כה מוקפדים. והמערכת המשפטית מקשה מאוד על צעדים שבעיניי הם מחויבי
המציאות, כמו צווי הרחקה ומאסרים מנהליים. ובתוך כל אלה, השב"כ והמשטרה עושים
את המיטב, ואופן הפיענוח מעיד על כך.
* שקרי הקונספירציה - לפני שבועות אחדים, הופצו ברשתות החברתיות
בתפוצה ויראלית הודעות על כך שנעצרו פלשתינאים מוסלמים שהציתו את כנסיית הלחם והמים
בטבחה. כדרכם, אנשי הימין הרדיקלי מפיצים שקרים קונספירטיביים, כמו שקר הקונספירציה
על רצח רבין, כדי לגונן על הפושעים, להטיל ספק (לכך התכוונו חכמי הקבלה כשציינו שבגימטריה
ספק = עמלק) ולבלבל את הציבור. כצפוי, הנאשמים הם קנאים דתיים, אנשי הימין הרדיקלי.
* יחצ"נות דביקה למסית האנטישמי – רוג'ר ווטרס הוא אחד המסיתים האנטישמיים הבזויים ביותר אחרי מלחמת
העולם השניה, מראשי תנועת ה-BDS הנלחמת נגד קיומה של ישראל ולמען החרמת המדינה ותוצרתה ומי שמוביל
את הניסיון הברברי האלים והטרוריסטי לחרם אמנים על ישראל. ב"הארץ"
התפרסמה כתבת ענק של גדעון לוי על האיש, ובמרכזה "ראיון" ענק עמו. למה
"ראיון" במירכאות? כי זה לא היה ראיון, אלא כתבת יח"צנות דביקה של
חסיד עם אדמו"רו, ללא כל שאלה ביקורתית, אלא פשוט התבטלות וסגידה של
היחצ"ן המתחפש לעיתונאי למושא "כתבתו". בתגובה, גם היחצ"ן
מקבל כמה מילות ברכה ועידוד על מפעל חייו. אה, בעצם הייתה "שאלה-עיתונאית-נשכנית":
"אבל האם אתה מבין את הסנטימנט הישראלי,
שדורש שלעם היהודי תהיה מדינה משלו, אחרי כל תלאותיו?". אי אפשר היה שלא לראות הצחוק והקריצה של השואל כשהרים לווטרס
להנחתה.
ה"כתבה" הייתה מרוחה על פני חצי מוסף, עם תמונות מתקתקות של
הזוג המאוהב. אני מוחה על כך שלא חולקו, כשירות לקורא, שקיות הקאה.
* רחמנים בני רחמנים - הגרמנים, כידוע, הם רחמנים בני רחמנים. המורשת הטבטונית הייתה מאז
ומעולם מורשת של חסד ורחמים, שהגיעה לשיאה במאה שעברה.
וכך, דמעה מתוקשרת אחת של נערה פלשתינאית בת 14, בת למהגרים בלתי
חוקיים, המסה את לב הגרמנים, שהחליטו להשאירה בגרמניה ולבטל את גירושה חזרה
ללבנון.
לא זו בלבד, אלא שאותה נערה נעשתה באחת לאשת רוח ופילוסופית שראוי
להאזין למוצא פיה. וכך, בראיון לעיתון הגרמני "די-וולט" היא הביעה את
משאת נפשה, שמדינת היהודים תמחק מהמפה ועל חורבותיה תקום פלשתין, ושם היא תגור.
כשהמראיין הזכיר לה שהאנטישמיות אסורה בגרמניה, היא העמידה אותו במקום, והזכירה לו
שבגרמניה קיים חופש הביטוי וזכותה להגיד מה שהיא חושבת.
ונדמה לי שהיא כבר בשלה להיות הפוסטר וחלון הראווה של ארגוני
"זכויות אדם" בגרמניה ובישראל. האם גדעון לוי כבר נשלח
ל"ראיון" יח"צני עם הוגת הדעות?
* הורדה מחבל התליה – אם אסיר תולה את עצמו, האם חובתם של הסוהרים לעשות הכל כדי להציל
את חייו? ודאי. הוא הדין כאשר אסיר מנסה להתאבד בשביתת רעב. ארגוני זכויות האדם
היו צריכים להיות התומכים הראשיים של חוק ההזנה בכפיה. הם מתנגדים לו, רק כיוון
ששביתות הרעב הן נשק של המחבלים נגד ישראל, ואותם ארגונים תומכים בהם ובמאבקם
ואינם רוצים בסיכול פגיעתם בנו.
* שילוב ידיים – סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי יזמה הקמת פורום של טובי המשפטנים
בישראל, למאבק משפטי נגד מסע הדה-לגיטימציה לישראל. בין החברים בפורום – נשיאי בית
המשפט העליון בדימוס אהרון ברק ודורית בייניש.
אחת המחלוקות המהותיות בציבוריות הישראלית בשנים האחרונות, היא בנושא
האקטיביזם השיפוטי. ברק ובייניש הם האישים המזוהים ביותר עם הגישה הזאת. אני מתנגד
לה, וחושב שגרמה נזק לחברה הישראלית ובראש ובראשונה לבית המשפט העליון, מעמדו
ואמון הציבור בו, וכתוצאה מכך, גם בשלטון החוק. אולם המחלוקת הזאת היא מחלוקת
לגיטימית בחברה דמוקרטית, מחלוקת לשם שמים. המחלוקות הפנימיות בתוכנו אינן צריכות
לפגוע ביכולתנו לשלב ידיים למאבק משותף למען האינטרס הלאומי של ישראל, ולהתאחד
במלחמה למען המדינה ונגד אויביה. ומסע הדה-לגיטימציה הוא מלחמה נגד המדינה,
ומוביליו הם אויביה.
אהרון ברק ודורית בייניש, הם מטובי המשפטנים בישראל והם מוערכים מאוד
בעולם. תרומתם למאבק נגד מסע הדה-לגיטימציה יכולה להיות גדולה מאוד. טוב מאוד שהם נוטלים
חלק במאבק הזה.
* ימניות – בשיחת פרשנים עם סיום מושב הכנסת, בתכנית "הכל דיבורים",
הצביע הפרשן ליאור רוטבלד על תופעה של ח"כים ממפלגת העבודה המדברים
"ימנית", ומנה את איתן ברושי, דני עטר, איציק שמולי, איילת ורבין
ונוספים, כמי שמסגלים את השפה הזאת. אין זה נכון. הם מדברים ביטחונית והתיישבותית.
אקטיביזם ביטחוני והתיישבותי הוא שפתה של תנועת העבודה. הח"כים הללו יבורכו,
על כך שהם מחזירים לפוליטיקה את שפתה הנשכחת של מפלגת העבודה, של מפא"י,
אפילו של מפ"ם. אין בכך ובין ימניות דבר וחצי דבר.
* לא אנטי דתי - עוד דובר באותה תכנית על יאיר לפיד האנטי דתי המסגל לפתע שפה
המקורבת לדת ולדתיים, כיוון שהוא מבין שלא יוכל להגיע לשלטון אם יוחרם בידי
החרדים. יש, אמנם, התנהלות טקטית מסוימת בדגשים החדשים של לפיד, אך אין כאן כל
מהפך. הדבר האנטי חרדי היחיד בלפיד, הוא שם משפחתו. אולם בניגוד לאביו, יאיר לפיד
מעולם לא היה אנטי דתי. לא בכדי, הוא העמיד רב אורתודוכסי, ראש ישיבה, במקום השני
ברשימתו ומינה אותו לשר החינוך, יש ברשימתו ח"כיות וח"כים דתיים ובכנסת
הקודמת גם ח"כ חרדי וח"כית שהיא מראשי עולם ההתחדשות היהודית. המפלגה
אתה שיתף פעולה יותר מכל מפלגה אחרת הייתה "הבית היהודי". נכון שהוא
קידם את חוק הגיור וחוק הגיוס, שהעלו את חמתם של החרדים, אך עד כה לא שמעתי שהוא
חזר בו כמלוא הנימה מתמיכתו בחוקים אלה.
* ראש עיריית
החולדות - עיר שמעמידה בראשה אדם ששם משפחתו חולדאי,
אינה צריכה להיות מופתעת ממתקפת חולדות.
* סיוון טלמור המקסימה - היום השני של פסטיבל "לא בשמים"
הסתיים בערב קסום בחצר תל-חי - המופע "היו לילות", משירי יעקב אורלנד. במופע
הופיעו זמרים מן השורה הראשונה, כמו רבקה זוהר ורונה קינן, בביצועים יפים ומרגשים של
שיריו הישנים של אורלנד, אבל מי שבאמת גנבה את ההצגה, בעיניי, הייתה הזמרת הצעירה סיוון
טלמור, שבערב זה ראיתי ושמעתי אותה לראשונה, והתאהבתי.
את רבקה זוהר עדיף לשמור ברדיו או בדיסק,
ולא לראות על הבמה. המחוות המוגזמות שלה פתטיות ומביכות, שלא לדבר על ההתמרחויות שלה
על לירון לב, המופיע לצדה, שיכול היה להיות נכד שלה.
* קלסיקה – במסגרת סדרת תכניותיו המצוינת על המוסיקה הישראלית של שנות השבעים,
השמיע השבת יואב קוטנר הקלטה נדירה מהופעה של להקת "תמוז" בבית החייל
בשנת 1975, עוד טרם יצא תקליטם ובחלק מהשירים העיבודים הם שונים מהמוכרים. במהלך
ההופעה הלהקה העלתה לבמה את החשמלאי ופועל הבמה רמי פורטיס, שאריאל זילבר, חבר
הלהקה גילה אותו, להשמעת שיר סולו.
בְּנִי, בן ה-16, מכיר את כל שירי "תמוז". בגילו, אהבתי את
הלהקה כאוונגרד. והנה, האוונגרד הזה היה לקלסיקה, המוּכֶּרֶת לבני נוער שנולדו
שנות דור אחרי פירוקה.
זו התגלמות המילה – איכות.
* ביד הלשון
גבעת רם – לכבוד סיום מושב הכנסת, אייחד את הפינה למיקומה – גבעת רם (שבה
ממוקמים גם קריית הממשלה, בית המשפט העליון, בנק ישראל, קמפוס של האוניברסיטה
העברית, היכל הספר, קריית המוזיאונים ועוד).
מה מקור השם גבעת רם? גבעת רם נמצאת במקום בו היה הכפר שייך באדר,
שתושביו הערבים נמלטו עם כיבוש השכונה בתש"ח. כדי להחזיק את המקום, שהנו
נקודה אסטרטגית חשובה, הוקם שם בסיס האימונים של הגדנ"ע, בראשות מפקדי
הגדנ"ע. למקום ניתן השם "גבעת ריכוז מפקדים", ובקיצור – גבעת ר"מ,
שהפכה לגבעת ר"ם, שהפכה לגבעת רם.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
