דרך ארץ
/ גידי גוב
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים", 2.8.15
לאורך השנה, אני משמיע שירים שבאופן
מפורש, או על פי פרשנותי, מופיע בהם המסר האמתי, המהותי, של רעיון השמיטה. לפני
שבועות אחדים השמעתי את "מדרש יונתי" של מאיר אריאל. באותה תקופה, הוא
כתב שיר מקביל, שמסריו דומים, אם כי פחות ישירים, יותר מרומזים – "דרך
ארץ", אותו הלחין משה לוי ושר גידי גוב. אירועי השבוע האחרון הפכו את השיר
ואת מסריו לאקטואליים במיוחד.
לפני כשלוש שנים כתבתי מסה על השיר
הזה, עם מקבילות בשירים רבים, חלקם לא כל כך מוכרים, של מאיר אריאל. מסגרת הזמן לא
תאפשר לי להעמיק כאן בשידור, אך אני מפנה את המאזינים לחפש בגוגל: אורי הייטנר דרך
ארץ אדמה אדמתי.
כמו מרבית שיריו, גם שיר זה עתיר ביטויים
מתוך מקורות ישראל, והראשון שבהם הוא כבר הכותרת – "דרך ארץ". "דרך
ארץ" הוא ביטוי תלמודי לנימוסים והליכות, לאורח חיים נורמלי. מהו אורח חיים נורמלי?
למשל, חיי עמל, חיי התפרנסות. ונאמר בפירוש: דרך ארץ קדמה לתורה.
כאשר מאיר אריאל מכתיר את השיר בביטוי
"דרך ארץ", הוא מכין אותנו לכך, שהשיר מעמת בין דבר מה חשוב לבין דרך ארץ,
שאמורה להיות משולבת עמו, אולי לקדום לו, משהו שהנו יפה עם דרך ארץ, אך לא יתקיים ללא
דרך ארץ. מהו אותו הדבר?
ארבעת הבתים הראשונים בשיר מתארים מפגש
זוגי. הכותב מתאר את ההיסוס המאפיין את המפגש, בשלביו הראשונים, ואת ההתגברות עליו,
באמצעות שתיה. שתיה, המאפשרת לגבר להתגבר על הפחד, על הבושה. אט אט נוצרת פתיחות, מוּסֶרֶת
המטפחת המכסה טפחיים.
השחרור אינו כרוך רק בהתגברות על מחסומי
בושה והיסוס, אלא גם על חוקים. כשאף אחד אינו מתבייש, התוצאה היא ש"אין לדעת עוד
מה יתפתח מהחוקים שהוא עוקף". כאן המספר שותל אזהרה. השתיה, הסרת הצעיף, עלולים
להוביל למקום רע, מקום של פריקת עול, של פריצת גבולות ... של אובדן דרך ארץ.
הכותב מבין שהוא נסחף למקום שאין הוא רוצה
בו, לא למקום טוב. "הוא לא רגוע". הוא פגוע, הוא חש מיותר. והוא מרגיש שהוא
עומד לאבד שליטה. שוב "פקוע בסבלנות אותו מיתר". המילה "בסבלנות"
מנוגדת לתיאור המיתר הפקוע. אולי היא מבטאת את השקט שהוא ממשיך להקרין כלפי חוץ, המקדים
את הסערה של פקיעת המיתר. ומה יקרה אם יפקע המיתר? תאבד המנגינה, הנותנת את הטעם למערכת
היחסים הזוגית השברירית הזאת. שמא המנגינה הזאת היא אותה "דרך ארץ", שבלעדיה,
מערכת היחסים הזאת עלולה להוביל למקום רע.
זוגיות טובה מחייבת עדינות, סבלנות, אורך
רוח, דרך ארץ. המיתר המתוח, המאיים להתפקע, הוא ניגודה של אותה עדינות. המתח מביא אותו
למחשבות קשות – הוֶרֶד המזמין שבמרפסתה, נמשל לדם שושן. מה מסמל הדם הזה? דם במערכה
הראשונה, הוא אות מבשר רע להמשך הקשר. הוא מאבד את הסבלנות. "אין יודע כמה זמן
אני עוד אחכה לה כאן". יש משהו מאוד אלים ומאיים בתיאור הזה. איום המשולב בחוסר
ביטחון. אין לכותב עוד סבלנות להמתין ללא הידיעה – האם היא מתמסרת לו? אולי היא מפחדת
ממנו; מאובדן הגבולות, מאובדן הסבלנות?
ובבית החמישי, שהוא הפזמון החוזר – מהפך,
שינוי כיוון. כלל אין המדובר בגבר ואישה. אין המדובר באישה, אלא בארץ, באדמה. האיש
והאישה הם העם והארץ.
"דרך ארץ, אדמה, אדמתי / דרך גבר בעלמה,
עלמתי". הדרך הראויה לגבר בעלמה, היא דרך ארץ. לא בכוח, לא באלימות, לא במתח
– בדרך ארץ. רק בדרך זו, העלמה תהיה "עלמתי", עלמתו של הגבר. וכך בדיוק ביחסים
בין העם והארץ. גם לארץ, גם לאדמה, יש לגשת בדרך ארץ, במתינות. המושג "דרך ארץ"
מקבל כאן משמעות חדשה. "דרך ארץ", פירושו הדרך של הארץ, הדרך שראוי לנהוג
בה כלפי הארץ. דרך ארץ לארץ, דרך ארץ לאדמה.
"דרך ארץ, אדמה אדמתי". גם בתוכחתו
כלפי העם, על האופן הכוחני שבה הוא כופה את עצמו על הארץ, מאיר אריאל מקפיד לזכור ולהזכיר
את השייכות של א"י לעם ישראל. "אדמה, אדמתי". אולם דווקא העובדה שזו
ארצנו, שהאדמה הזאת היא אדמתי, מחייבת אותנו לאחריות, לדרך ארץ.
צירוף המילים "אדמה אדמתי" לקוח
משירו של אלכסנדר פן "על גבעות שיך אברק". השיר הזה מדבר על הברית בין העם
והארץ שאוּרְשָׂה בדם, "שאדם ונדם". הברית היא נצחית אבל היא מחייבת. היא
מחייבת עמל, והיא מחייבת, בשבועה, התנהגות מוסרית: "כי צִוָנִי חֵרוּת האדם הפשוט".
המוסר, ההומניזם, הדבקות בערכים של חרות האדם, של צדק, של שוויון, הם חלק בלתי נפרד
מן הברית עם הארץ. זו ברית של אחריות, של דרך ארץ. בלעדיהם, אין ארץ, כפי שבלי דרך
ארץ אין תורה. התכתובת של מאיר אריאל עם "על גבעות שייך אברק" מופיע ביתר
שאת ב"מדרש יונתי".
יחסי גבר ואישה כמשל ליחסי עם ישראל ואלוהיו וליחסי עם ישראל וארצו
נטועים עמוק בתרבות ישראל, ומופיעים בשירים רבים של מאיר אריאל. ב"דרך ארץ", השורה "דרך ארץ, אדמה
אדמתי" היא המקבילה ל"דרך גבר בעלמה, עלמתי".
"דרך גבר בעלמה", מקורו בספר
משלי: "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וארבע (וְאַרְבָּעָה) לֹא יְדַעְתִּים.
דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי-צוּר, דֶּרֶךְ-אֳנִיָּה בְלֶב-יָם
וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה" (משלי ל, יח-יט). לדעת אישה, זו הרי הידיעה הבסיסית
ביותר, הטבעית ביותר של גבר. לא, אומר החכם באדם, זו רק מראית עין. דרך גבר בעלמה נפלאה
ממנו בדיוק כמו דרך הנשר בשמים, דרך הנחש עלי צור ודרך אניה בלב ים.
הידיעה הטבעית כל כך, מהי דרך גבר בעלמה
– היא, למען האמת, מלאה באי ודאות. היא מחייבת את הגבר למחשבה, ליצירתיות, לחיפוש דרך,
לסבלנות וסובלנות, לעדינות ול... דרך ארץ. הוא הדין, אומר מאיר אריאל, בדרך ארץ לאדמה,
לאדמתי.
"דרך ארוכה הלכנו" – אלה שנות
הגולה, אלפַּיִם שנות הנתק בין העם והארץ. והנה, כשהעם חוזר אל ארצו – האם הוא יודע
כיצד לנהוג? לא בטוח. אין הוא זוכר את הדרך הישרה. מהי הדרך הישרה, "דרך הישר"?
הדרך הנכונה; דרך המצוות, היהדות. זאת הדרך הישרה, להבדיל מן ההתחכמות היתרה, המובילה
לסטיה מן הדרך.
האם המשורר רומז שמאחר וזמן ארוך כל כך
לא היינו בקשר עם ארצנו, איבדנו את הכישרון הלאומי, הכישרון הטבעי של זיקת עם לארצו?
או שמא, שכחנו את הנימוסים וההליכות, את דרך הארץ. אנו נוהגים כלפי הארץ באלימות. או
שמא, כלפי העם שבארץ? הארץ היא ארצנו, "אדמה אדמתי", אך אין עובדה זו מתירה
לנו לנהוג בכוחנות, באלימות. עובדה זו מחייבת אותנו לאחריות, לדרך ארץ.
"שטופים במוח, רוצים לשמוח, למי יש
כוח להתנגד". קשה לַפְּרָט לעמוד מול הציבור שהוא חלק ממנו. יש אווירה כוחנית,
של שטיפת מוח, של "עושים שמח", ולמי יש כוח להתנגד?
ואולי, ב"למי יש כוח להתנגד",
מתכוון אריאל לאישה / לארץ. אין לה כוח להתנגד לבעילה האלימה, אבל היא אינה מתמסרת.
מערכת היחסים הזאת יוצרת תחושות של חוסר חיבור, של חוסר סיפוק, של אכזבה. זה לא עובד
בדרך הזאת. אף צד אינו מסופק. ולכן, רוצים לברוח, להתמרד. אין נחת רוח, אין שביעות
רצון אמתית. חייב לחול שינוי. "מתים לברוח" – הכותב מביע חשש מפני בריחת
בני הארץ ממנה, לנוכח התסכול והאכזבה.
גישה לארץ, לאדמה, שאינה בדרך ארץ, כמוה
כאונס אלים, חמוש בסכין. "בסכין היא מתפשטת". היא מתפשטת, אבל איזה טעם יש
ל"עונג" הזה? "ומתעטפת
בצעיף". ההתעטפות בצעיף היא ביטוי לצניעות, להסתרה. לא הכל מותר, לא הכל פתוח.
זהו ביטוי לרצונה של הארץ / האישה ליחסים אחרים. יחסים שיש בהם גבולות. המשורר מביא
את הצעיף כסמל לעדינות, ניגודו של סמל האלימות, הסכין. המשורר מציע חלופה, לשוב ולהתעטף
בצעיף – בעדינות, במוסר, בדרך ארץ.
הזיקה בין העלמה והאדמה הופכת לזהות אחת
בבית התשיעי. "הארץ מורידה חולצה בצמא". בצמא? היא צמאה? אולי אמירה שאין
כל צורך בסכין. הארץ צמאה לעם, לקשר עמו. ביחסים בריאים, בדרך ארץ, העונג יהיה אמִתי,
מתוק, לא חריף.
"ארץ אשר אבניה ברזל" מצטט
מאיר אריאל מפרשת השבוע שנקרא בשבת. הפסוקים מתוכם ציטט אריאל את המילים הללו
מתארים את השפע שמציעה לנו ארץ ישראל. השפע הזה אינו מובן מאליו. הוא מותנה בהתנהגותו
של עם ישראל, בצדק בתוכו, ביחס לגר, בהליכתו בדרך הישר, בדרך ארץ. לצד הברכה מופיעה
הקללה, הבחירה היא בידינו. וגם בשירו של מאיר אריאל מופיעה קללה חלופית: ארץ אשר
שעירה לעזאזל.
אחד הפירושים המקובלים לפרשת שני השעירים,
הוא ששני השעירים מסמלים את שתי הנשמות שיש באדם, הנפש האלוהית והנפש הבהמית והטקס
כולו הוא משל לעבודת הנפש שהאדם צריך לעשות ביום הכיפורים - לזהות את התכונות שלו הבאות
מצד הנפש הבהמית ולשלח אותן "לעזאזל" ממנו והלאה, ולזהות את התכונות הבאות
מצד הנפש האלוהית ולהקדיש אותן לה'. כל השיר, הוא קריאה של המשורר לעם ישראל, לטפח
בתוכו את הנפש האלוהית ולא את הנפש הבהמית.
אפשרות נוספת לפרש את כוונתו של מאיר אריאל,
ב"ארץ אשר שעירה לעזאזל", הוא הביטוי "עזאזל" כארץ גזירה. הבחירה
היא בין ארץ ישראל כארץ ברכה, "אשר אבניה ברזל" לארץ גזירה "אשר שעירה
לעזאזל". הבחירה היא שלנו, בהתנהגותנו.
עברנו בימים האחרונים שני אסונות נוראים, מצד אנשים שבשם היהדות בחרו
בבהמיות. נקדיש את הפינה לזכרם של שירה בנקי ושל עלי דוואבשה.
יושבים ביחד, שותים בנחת
וכל הפחד מתייבש,
ואם מטפחת לאט נפתחת,
אז אף אחד לא מתבייש.
הקיץ עוד לא התמתח,
מתמהמה להזדקף
ואין לדעת עוד מה יתפתח
מהחוקים שהוא עוקף.
שוב לא רגוע, אולי נגוע
כל-כך פגוע ומיותר,
מרגיש תקוע ושוב פקוע
בסבלנות אותו מיתר.
במרפסתך פורח ורד
ושפתותייך דם שושן,
ואין יודע כמה זמן
אני עוד אחכה לך כאן.
דרך ארץ אדמה אדמתי,
דרך גבר בעלמה עלמתי,
דרך ארוכה הלכנו
דרך ישרה שכחנו
דרך ארץ אדמה אדמתי.
שטופים במוח, רוצים לשמוח
למי יש כוח להתנגד.
טרופים לצמוח, מתים לברוח,
רוצים לשכוח, להתמרד.
בסכין היא מתפשטת
ומתעטפת בצעיף
התענוג רק יחריף
וערפל מתוק יצעיף.
דרך ארץ אדמה אדמתי
דרך גבר בעלמה עלמתי,
דרך ארוכה הלכנו
דרך ישרה שכחנו
דרך ארץ אדמה אדמתי.
ארץ מורידה חולצה בצמא,
ארץ אבן מצוצה בחמה,
ארץ אשר אבניה ברזל
ארץ אשר שעירה לעזאזל...
אשת הקבלן רצתה יהלום
אשת החבלן עשתה לי שלום
אשת הסוכן לחצה לי ת'יד
ואשת הקצין חלצה לי... לחצה לי... נתנה
לי...
דרך ארוכה הלכנו
דרך ישרה שכחנו.
דרך ארץ אדמה אדמתי
דרך ארץ אדמה אדמתי
דרך גבר בעלמה עלמתי
דרך ארץ...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
