* הדיבר השישי – יום אחרי רצח התינוק ויומיים אחרי הרצח במצעד
הגאווה, קראנו את פרשת "ואתחנן", ובה עשרת הדיברות.
בדרשה לפרשת השבוע, אותה נשאתי בקבלת שבת אזורית של תושבי צפון הגולן,
אמרתי, בין השאר: "כשנאמר 'לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא',
ברור שהכוונה היא לאותם האנשים, שבעזות מצח מעמידים עצמם כנושאי דבר האלוהים, בתוך
חיינו האמתיים, הארציים, החברתיים והפוליטיים, וראוי להעמיד אותם במקומם, ולהזכיר להם
את האיסור החמור מפני נשיאת שם השם לשווא.
כפי שנוכחנו, לאסוננו, אתמול והבוקר, יש מי שנושאים את שם האלוהים לשווא,
לא רק בדיבור אלא במעשה, ורואים את עצמם מוסמכים לבטל את הדיבר 'לא תרצח' בשם קנאותם
הפנאטית. על העם היהודי לנהל מלחמת חורמה במוטציה הפגאנית הקנאית שיצאה ממנו, ועלולה
להמיט אסון על כולנו".
* להגדיר את הרוע – כדי להיאבק ברוע ולנצח, יש להגדיר אותו ולזהותו. מי שרוקדים על הדם
כדי לקושש רווח פוליטי מאמירות מכלילות ומעלילות על "הימין... הדתיים...
המתנחלים... החרדים...", כלל אינם מנסים להפריד בין טוב ורע, אינם מנסים באמת
לזהות את הרוע ובכך הם מקשים על המלחמה. בעצם, הם משת"פים של הרוע. (אגב, הם
גם לא ירוויחו מכך שום רווח פוליטי, כפי שהוכח לאחר גל הרדיפה בעקבות רצח רבין.
אבל הם אינם יכולים לגבור על יצרם).
* הרוע המזוקק: הרב גינזבורג – בדרך כלל, כאשר אני מנסה לתת במוטציה
הגזענית והקנאית שיצאה מן היהדות סימנים, אני מדבר על החיה הכהניסטית. אולם למדתי
מחברי המשורר, חבר כפר עציון, אליעז כהן, שנכון להיות מדויקים יותר, כדי להגיע
לתמצית של התמצית של הרוע המזוקק, הרוע המוחלט. אליעז מפנה אצבע מאשימה כלפי הרב
גינזבורג, ראש מוסדות ישיבת "עוד יוסף חי", הגורו של הכת הקנאית,
הגזענית, הטרוריסטית הזאת, שהינה אויבת קשה של עם ישראל, של מדינת ישראל ובעיקר של
תורת ישראל.
מבין תלמידיו של הגורו הנ"ל יצא ספר הפיגולים "תורת
המלך", מעין גרסה עברית של "מיין קמפף", המכשיר רצח גויים כולל
ילדי גויים.
בכנופיה הזאת יש לנהל מלחמת חורמה, עד שיבוער הנגע.
* אנטי ציונים – עמוס הראל וחיים לוינזון פרסמו ב"הארץ" תחקיר על ארגון
הטרור שיצא מן היהדות. באופן לא מפתיע, אחד ממנהיגי הארגון הוא נכדו של אבי אבות הטומאה
"הרב" כהנא שר"י (שם רשעים ירקב). הארגון מגדיר את עצמו בפירוש כאנטי
ציוני ואנרכיסטי, שמטרתו להחריב את המדינה ולהחליפה בישות אחרת לגמרי. במוטציה הזאת
יש להילחם עד חורמה. יש להילחם בה תוך התעלמות מהרוקדים על הדם שלמען רווח פוליטי קצר
מועד נוח להם להציג החבורה הזאת כחלק מה"ימין", "המתנחלים",
"הדתיים", בעוד מדובר באויב של הימין, המתנחלים והדתיים.
* חומץ – נעצר מאיר אטינגר, נכדו של "הרב" כהנא, ממנהיגי המחתרת הפועלת
לחורבן מדינת ישראל. חומץ בן בנו של חומץ (או ליתר דיוק בן בתו).
* הכפפות המיופיפות – כדי להילחם ברוע הזה, יש להסיר את הכפפות
המיופיפות, שבשם הדמוקרטיה, זכויות האזרח ופלפולים משפטיים, שלטון החוק מתגלה
במלוא רפיסותו ונכשל במלחמה באויב הזה. אחרי שיעלון והרצוג דיברו על מעצרים
מנהליים (ולאחר מכן גם הקבינט אישר זאת), אץ רץ הפרשן המשפטי של קול ישראל משה
נגבי לגנות את ההצעה ולהסביר כמה היא אינה דמוקרטית. כך לעולם לא ננצח אותם. כך,
הדמוקרטיה רק תפסיד לאויביה מבפנים המנצלים את חולשתה.
אני מתקומם נגד הביקורת על אוזלת היד של המשטרה והשב"כ. הרי שוב
ושוב מסבירים מפקדי המשטרה ובכירי השב"כ, שידיהם כבולות בידי המערכת המשפטית.
אותה מחתרת אנרכיסטית רדיקלית, היא מחתרת עמוקה, מקפידה על כללי מידור חמורים וכל
עצוריה שותקים בחקירות. וכך, בתי המשפט משחררים אותם מחוסר ראיות, אף שהכל מכירים
בסכנתם. לא נורא, שישרפו כמה תינוקות וכנסיות, העיקר שהנוהל המשפטי המחמיר לא
יעורער. השתגענו?!
הם שותקים? ועדת לנדוי התירה לשב"כ להשתמש בלחץ פיסי מתון כלפי
פצצות מתקתקות. נו, למה מחכים? נראה את הגיבורים האלה שותקים כאשר חוקרי
השב"כ יטלטלו אותם.
"כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (מדרש תנחומא).
* זו לא הכיפה – כתב לי ד', חברי הקרוב:
"אני חובש כיפה,
רוצח רבין חובש כיפה,
הדוקר במצעד חובש כיפה.
שורפי כנסיות חובשי כיפה.
שורפי תינוקות חובשים כיפות.
אנה אני בא?"
השבתי לו: "אני נימול ... וגו'. וכפי שהבעיה אינה במילה, כך היא
אינה בכיפה. פשוט, הגיע הזמן להילחם בהם".
* הפנים האמתיות של המתנחלים – אחרי הטבח במערת המכפלה, אמר חנן פורת
שהטבח זעזע אותו אפילו יותר מרצח יהודים, כי על הכאב של עצם הרצח, נוסף הכאב על כך
שאחד מבני עמנו עשה את הפשע (התעלמו מההסתה נגד חנן פורת אחרי הרצח, בעקבות העיוות
של רינה מצליח, שתפסה אותו "על חם" מאחל "פורים שמח" ביום
הרצח, כפי שיהודים איחלו בפורים אפילו במחנות השמדה). חנן פורת הוא אבי ההתיישבות
בגוש עציון.
בראשית השבוע נערכה עצרת של תושבי גוש עציון, בראשות ההנהגה הציבורית
והרבנית של הגוש בעבר ובהווה ובהשתתפות מאות תושבים, לגינוי והוקעה של האלימות.
לעצרת הוזמנו ובאו מנהיגי הציבור הערבי באזור גוש עציון.
אלה הפנים האמתיות של המתנחלים.
* ביביאשם - שאלה לאלה המנסים להדביק את הימין הרדיקלי לנתניהו. האם נתניהו אשם גם
בפוטומונטז' שלו במדי SS עם שפם של היטלר?
* תואר כבוד - "חובב תאי גזים" - זה תואר הנאצה שקיבלתי מאיזה כהניסט עלוב
נפש. בעצם, מספיק לומר כהניסט. אין כהניסט שאינו עלוב נפש.
* שביעות רצון – שני מעשי הרצח הנתעבים הניעו את אמות הסיפים של החברה הישראלית,
וזעזעו כל ישראלי. בעצם, לא כל ישראלי, אלא כל ישראלי בעל מצפון. מזמן לא נתקלתי
בסיפוק כל כך עמוק, תחושת עונג כל כך מתוקה, כמו במאמרו האחרון של גדעון לוי,
שנפתח במילים: "הישראלים דוקרים הומואים ושורפים ילדים" והסתיים במילים:
"ישראל הציתה את משפחת דוואבשה".
* כריעת ברך מלכותית – לאחר הטבח בבנות בית שמש בנהרים, בידי
מחבל-חייל ירדני, מיהר חוסיין, מלך ירדן, לבקר בישראל, לפקוד את בתי המשפחות
השכולות, לכרוע ברך ולהביע צער על הפשע שעשה בן עמו. כולנו הערכנו את המחווה
וראינו בה מעשה אצילי.
אלי מייזליש בז לנשיא ריבלין ולרוה"מ נתניהו שבאו לבית החולים לבקר
את פצועי הרצח הנפשע של מחבלים יהודים. אני בז למייזליש על הבוז, ואני גאה בנשיא
ובראש הממשלה שנהגו כראוי למנהיגי מדינת העם היהודי, לאחר שבני עוולה מתוכו עשו
מעשה נורא כזה.
עם זאת, נתניהו לא יבחן במחווה היפה הזאת, אלא בכך שכראש הראשות המבצעת
ידביר את הנגע.
* המנהיג שמייצג אותי - מכל ההנהגה הישראלית, האיש שאני חש שמייצג אותי
ואת השקפת עולמי יותר מכל אחד אחר, הוא רובי ריבלין (הגם שלא תמיד אני מסכים אתו, בוודאי
לא עם התעקשותו להיות אחרון המוהיקנים של א"י השלמה).
* גאה בנשיא המדינה - במהלך כהונתו של שמעון פרס כנשיא המדינה, הגעתי
למסקנה שמוסד הנשיאות מיצה את עצמו. אחרי למעלה מעשרים שנות ביזיון, עם ויצמן ופרס
שהשתמשו בתפקיד הנשיא כמכשיר פוליטי ומדיני, וביזו את מוסד הנשיאות, ויצמן גם
בהתנהלות מושחתת, שלא לדבר על האנס הסדרתי שטימא את בית הנשיא, סברתי שאי אפשר
יהיה עוד להחזיר עטרה ליושנה.
בבחירות לנשיאות, תמכתי במועמדותו של חתן פרס נובל פרופ' דן שכטמן, בהנחה
שרק מי שבא משדה אחר ולא משדה הפוליטיקה, יוכל לחולל שינוי ולהחזיר לתפקיד הנשיא
את הממלכתיות.
היום, אחרי למעלה משנה לכהונתו של ריבלין, אני שמח שהתבדיתי פעמים.
התבדיתי כשלא האמנתי שניתן יהיה להחזיר את תפקיד הנשיא לתלם הממלכתי, וטעיתי כאשר
לא האמנתי שפוליטיקאי יוכל לעשות את המפנה.
ריבלין הוא נשיא מצוין, שמחזיר למוסד הנשיאות את המכובדות שאיפיינה אותו
מקום המדינה ועד הנשיא הרצוג. הוא משמש כסמל הממלכתיות, הריבונות, השפיות, וכדמות
בעלת אמירה מוסרית וערכית. והכל, בהומור, בענווה ובפשטות הליכות – ממש היפוכו
המושלם של פרס, רודף הכבוד האובססיבי.
ריבלין מוערך על ידי רובם הגדול של אזרחי ישראל – שמאל וימין, חילונים
ודתיים, יהודים וערבים ושנוא על הטוקבקיסטים הימננים הקיצונים, שהפכו אותו יעד
להסתה והשמצות.
ריבלין החזיר לאזרחי ישראל את הגאווה במוסד הנשיאות.
* בני עמי – תגובתו של ריבלין לשני פיגועי הטרור בידי יהודים הייתה חשובה ביותר.
ריבלין השמיע את קול המוסר היהודי, את דרכה של מדינת ישראל, שהוא האיש המסמל ומגלם
את ערכיה. הסונטים בו – הבעיה שלהם אינה אתו, אלא עם המוסר והערכים היהודיים.
אחת הטענות נגדו היא על הבעת הכאב על "בני עמי שבחרו בטרור",
שכביכול יש בה הכללה על עמו שבחר בטרור. הפרשנות הזאת אינה אלא פלפול עקום. ברור
שהוא לא אמר שבני עמו בחרו בטרור, אלא הביע את הכאב על כך שאלה שבחרו בטרור הנם
בני עמו. ואכן, למרבה הבושה, אותם מחבלים הם בני עמנו.
ועם זאת, להבא על ריבלין להקפיד יותר על ניסוח דבריו, כדי לא להשאיר פתח
לעיוות הדברים, כפי שעשו תוקפיו.
* רצח אופי – אתר סאטירי ימנני, פִבְּרֵק "ידיעה" מרושעת, לפיה בהודעה
רשמית מבית הנשיא הבהיר הנשיא ריבלין שהוא לא ביקר את בית משפחתה של אדל ביטון
ז"ל, כדי לא לפגוע ברגשות הערבים, מאחר והתחייב להיות הנשיא של כולם.
זה אמור להיות מין סוג של הומור, כנראה. זכותו של אדם להיות בעל הומור
גרוע. ובמדינה דמוקרטית זכותו של אדם חסר הומור לכתוב "סאטירה". והוא גם
לא המציא את הסוגה של סאטירה בפורמט של אתר חדשות.
הבעיה היא שהסאטירה הזאת מופצת כ"ידיעה", וזו כבר הסתה לשמה,
במזיד. ואנשים שטופי מוח מאמינים לה ומפיצים אותה הלאה. הנה, בתגובה לדברי תמיכה
בנשיא ריבלין שכתבתי בפייסבוק, נשלחה לי ה"ידיעה" הזאת, בסוג של מסר
ברוח "נו, תראה על מי אתה מגן. זה הריבלין שלך. נראה אותך מגן גם על
זה".
תחילה חשבתי שמי ששלחה לי היא מאנשי סדום המפיצים את העלילה במזיד.
בדיעבד הבנתי שהיא מאנשי חלם המאמינים לה. אבל איך הגענו למצב שאנשים מאמינים
ל"ידיעה" כזאת? זו תוצאה ישירה של רצח האופי. הפצת "ידיעה"
כזאת הרבה יותר אפקטיבית ולכן גם יותר מסוכנת מהפצת תמונת הנשיא במדי SS.
* מעורר מדון - כתב זיו תדהר, שדר רדיו והומו מוצהר: "ברור שלא הלכתי לעצרת בגן מאיר
בת"א, כי היה לי ברור מה תכליתה. אכן אירוע לכאורה נגד שנאה, שמצליח לייצר רק
עוד יותר שנאה, מדון וקיטוב".
אילו הייתי במרכז, הייתי הולך לעצרת בגן מאיר, בניגוד לזיו תדהר. למה? כי
אני תמים. בניגוד לזיו תדהר. אך הוא צודק.
* השתלטות עוינת - כיוון שהנטיה המינית אינה בחירה, היא מחולקת בין בעלי השקפות שונות
ומגזרים שונים באופן שוויוני. הפוליטיקה הקיצונית שהשתלטה על הממסד הלהט"בי,
שבאה לידי ביטוי במניעת רשות הדיבור מבנט וינון ובקריאות הבוז לשטייניץ, מזיקה
מאוד לקהילה הלהט"בית ולעניינה.
* סכין בגב - ללהט"בים הדתיים קשה יותר. הם מצויים בקונפליקט בין נטייתם
הטבעית לבין אמונתם הדתית ובהתמודדות קשה מאוד עם חברה הרבה יותר שמרנית מהחברה
הכללית, בעיקר כאשר מדובר באיסור הלכתי.
בשנים האחרונות מתחוללת בציבור הדתי לאומי מהפכה משמעותית ביותר ביחס
ללהט"בים. היום החברה הזאת נמצאת, בנושא הזה, במקום הרבה יותר מתקדם מכפי
שהייתה החברה החילונית לפני 15-20 שנה. זאת, במידה רבה, בזכות מספר רבנים אמיצים, שהובילו
קו נאור ופתוח ומצאו גם את הצידוקים ההלכתיים לקו הזה. ההנהגה הפוליטית של הציונות
הדתית, בראשותו של בנט, שותפה לקו הזה.
הלהט"בים הדתיים שהשתתפו בעצרת בגן מאיר, לא היו זקוקים לקולה של
זהבה גלאון. הם היו זקוקים לקולו של בנט. מי שהדירו והשתיקו את בנט וינון, תקעו
סכין בגבם.
* למה הזמינו אותו? – אלה שלא אפשרו לבנט לנאום בעצרת התמיכה
בלהט"בים, עשו זאת כיוון שחשוב להם מאוד להציג את מצג השווא המשייך את בנט
ושליסל לאותו מחנה, כביכול, ופחדו שהוא יקלקל להם את המצג. אז למה הם הזמינו אותו?
כי הם קיוו שהוא יסרב, והם יוכלו לנפנף בסירובו כהוכחה.
* היתממות – הטענה "לא הידרנו אותו, רק דרשנו ממנו לחתום שהוא תומך בעמדותינו
כתנאי לרשות הדיבור", היא היתממות. זה תנאי שנועד להדיר ו"להוכיח".
* צביעות - הטענה שאין לאפשר לבנט לדבר בעצרת ההזדהות עם הלהט"בים בשל
עמדותיו ההומופוביות של ח"כ סמוטריץ', איש מפלגת "תקומה" שבמסגרת
"הבית היהודי", היא צביעות. הרי הם נתנו את רשות הדיבור לדב חנין, שותפם
של ההומופובים הקנאים מן התנועה האסלמית.
* שאלת המנהיגות - בכל קבוצה יש קיצונים ופנאטיים. בכל השקפת עולם, בכל זרם פוליטי, בכל מגזר.
גם בקהילה הלהט"בית. השאלה היא האם הם המובילים? הם המנהיגים? קבוצה הנותנת לזנב
לכשכש בה, לא תשיג דבר. לצערי, פוליטיקה קיצונית הצליחה להשתלט על הקהילה הלהט"בית,
ורק חבריה יכולים להחליף אותה.
* מהפכה חברתית - המחנך הדגול ד"ר צביקה צמרת, לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד
החינוך, מציע מהפכה חברתית וחינוכית - לפתוח את האוניברסיטאות לכל, ללא צורך בתעודת
בגרות ובפסיכומטרי, ולממן את השנה הראשונה. אני תומך בכל לבי בהצעתו.
* עוד לא אבדה תקוותנו – בראיון ל"דבר" בארבעה בספטמבר 1957,
נשאל רוה"מ בן גוריון האם יכולה "התקווה" להוסיף ולהיות כיום
המנונה של מדינת ישראל? האם אין מקום להמנון חדש שיבטא את תפקידיה וייעודה של
ישראל? השיב ב"ג: "יש בלי ספק נימוקים חשובים להמנון חדש שיביע יעדיה של
ישראל, אבל מכיוון שפחות מחמישה-עשר אחוז של העם נמצא בארץ – יש טעם להמשכת
'התקווה'".
יש לי רעיון. כאשר 90% מן העם היהודי יעלה לישראל, נפתח את הנושא לדיון
מחודש.
* ביד הלשון
ה' הוא נחלתו – בתפילת "אל מלא רחמים" אנו אומרים על המנוח ש"ה' הוא
נחלתו". מקור הביטוי הוא פרשת השבוע, פרשת "עקב". הביטוי המקורי
אינו קשור כלל למוות, אלא לשבט לוי, שלא קיבל נחלה בארץ ישראל, כי ייעודו הוא
עבודת ה', ונאמר עליו שה' הוא נחלתו.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
