במאמרי "סלילים של אובדן דרך", מתחתי ביקורת על סרטה של מור
לושי: "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים". עם זאת, מסתבר לי, בדיעבד, שככל
שהייתי ביקורתי, נפלתי למלכודת המניפולציה של יוצרי הסרט. כך כתבתי: "מסתבר שהצנזורה
הצבאית פסלה 70% מחומר הגלם של הספר". לא היה ולא נברא. זוהי מניפולציה
פוליטית, חלק מהמגמה של הסרט ליצור דה-לגיטימציה לישראל. הנה, אומרים היוצרים,
צה"ל צנזר את לוחמיו שהביעו את רחשי לבם וכו' וכו'.
שולמית טנא, אחת השותפות ליצירת "שיח לוחמים", שהייתה בצוות
המראיינים והנחתה ארבע מן השיחות, פרסמה מאמר ב"ידיעות הקיבוץ", הדוחה
מכל וכל את הטענה הזאת. נכון שרק כ-30% מהחומר נכנס לספר, אך לא בשל צנזורה, אלא
משיקולי עריכה של העורכים עצמם. הם לא יכלו לפרסם ספר בהיקף שיכול להכיל את כל
השיחות. אולם החומר שנכנס משקף את רוח הדברים, כולל הביקורת החריפה ביותר על
המלחמה. ועובדה, שהדברים הקיצוניים ביותר שהופיעו בסרט, הופיעו גם בספר. הצנזורה
פסלה כמה סודות צבאיים שהופיעו, כפי שהיא עושה כדרך שגרה.
שולמית טנא רחוקה מלהשתייך ל"ימין" הפוליטי, אך כיצד היא
הסבירה את המניפולציה? "אני חוששת שסרט מעין זה משחק לידיו של השמאל המערבי הרדיקלי,
הקופץ על הסרט כמוצא שלל רב. אותו שמאל פרו-פלשתינאי מובהק המנהל מסע דה-לגיטימציה
של ישראל והתייחסותו לסכסוך הישראלי-ערבי חד-צדדית לחלוטין. כבר נאמר על השמאל הזה
ועל דומיו –שותפיו בשמאל הישראלי הקיצוני, שהם לוקים 'בהומניזם סקטוריאלי, של צד אחד
בלבד'".
אגב, הקרנת הבכורה של הסרט הייתה, איך לא, ב...ברלין.
שני אנשים עמם שוחחתי, אישרו באוזניי את דבריה של שולמית טנא, הן בצד
העובדתי והן בפירוש המגמה של מור לושי. האחד הוא ההיסטוריון ד"ר אלון גן
מאוניברסיטת ת"א, שערך מחקר מקיף על "שיח לוחמים". השני הוא יריב
בן אהרון, מאנשי הרוח והחינוך הבולטים בתנועה הקיבוצית, שהיה מיוזמי הספר, היה אחד
מצוות המראיינים וכתב את ההקדמה לשיח (לצד הקדמה נוספת שכתב מוקי צור). יריב הגיב
בכעס רב למניפולציה של לושי ולתיאורים השקריים והמגמתיים שלה. לטענתו, לושי סילפה
את רוח "שיח לוחמים", מתוך מגמה פוליטית רדיקלית.
****
אחד המשתתפים ב"שיח לוחמים", היה המחנך נחמן רז, איש גבע. הוא
שירת במלחמה כקצין חינוך של חטיבת מילואים והיה מבוגר בכעשור ממרבית המשתתפים.
במאמרי על הסרט, ציטטתי את תגובתו לדברים שאמר עמוס עוז, על פיהם הכותל אינו שווה
ציפורן של חייל ושהיה מפוצץ את הכותל אילו היה בכך כדי להחזיר לחיים חייל אחד.
נחמן השיב לו, שבדבריו הוא שומט את עצם צדקת קיומנו כאן, בארץ ישראל.
בימים שבין כתיבת המאמר לפרסומו, הלך נחמן רז לעולמו, בגיל 91. נחמן היה מעמודי
התווך של קיבוצו ושל התנועה הקיבוצית. כל חייו עסק נחמן בחינוך – הדרכת נוער, הדרכת
עולים, הוראה, ניהול בית ספר, מזכיר הנוער העובד והלומד, קצין חינוך ראשי של
הנח"ל. מן החינוך יצא לתפקידיו הציבוריים ואל החינוך חזר מהם, וגם בתפקידיו הציבוריים,
כמזכיר קיבוצו, מזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים וחבר כנסת, היה בראש ובראשונה איש חינוך.
בכנסת הוא כיהן כיו"ר ועדת החינוך.
נחמן היה חבר קיבוץ בכל רמ"ח ושס"ה, וכל חייו האמין בערכי הציונות,
ההתיישבות והקיבוץ, נאמן לרוח האקטיביזם הציוני שאפיין את התנועה הקיבוצית.
נחמן רז היה ידיד הגולן. הוא היה מעורב מאוד בליווי קיבוץ כפר חרוב,
שקבוצת גבע הייתה הקיבוץ המלווה שלו. כמזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים ליווה מקרוב
ובאהבה את שלושת קיבוצי האיחוד בגולן – מבוא חמה, אפיק וכפר חרוב. בעת המאבק על הגולן
(כשכבר לא היה ח"כ) הוא תמך בנו ובמאבקנו.
הנה ציטוט מתוך דבריו של נחמן רז ב"שיח לוחמים", ימים אחדים לאחר
מלחמת ששת הימים, על הלקח המרכזי עמו חזר מן המלחמה: "לצדק בלי כוח אין שום תוקף.
וכל מי שרוצה שהצדק שלו לא יהיה דבר מופשט, אלא שיוכל לחיות על פיו, צריך להיות חזק.
זה החוק האכזרי של תקופתנו. אני יכול רק להצטער על זה, אבל אני לא מוכן להתהלך עם מצפון
לא נקי. אם אני מוכרח לממש את הצדק שלי גם בכוח, זה משום שאין לי ברירה אחרת".
****
מאמר זה, הוא האחרון בסדרה של מאמרים שפרסמתי בחודשיים האחרונים, לציון
48 שנים למלחמת ששת הימים. אחד המאמרים, "הנחלן", עסק בתפקידו המכריע של
לוי אשכול בהקמת ההתיישבות בגולן. במאמר זה הוכחתי עד כמה חסרת שחר התיאוריה על
פיה אשכול התכוון שההתיישבות בגולן תהיה "זמנית".
לפני ימים אחדים, ראיינתי, במסגרת מחקר שאני עורך, את עוזי גדור, המתכנן
הראשון של ההתיישבות בגולן. הראיון התמקד בתכנית האזורית ליישוב ופיתוח הגולן,
ינואר 1969. בראיון למדתי, להפתעתי, שלא הייתה זו התכנית הראשונה של גדור
להתיישבות בגולן. כבר בנובמבר 1967, חמשה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים, נקרא עוזי
לרענן וייץ, יו"ר המחלקה להתיישבות, והתבקש להכין תכנית ראשונית להתיישבות
בגולן. במשך ששה שבועות, עמל עוזי על התכנית, שכללה הקמת 15 יישובים כפריים בגולן.
עם השלמת התכנית, היא הועלתה לדיון בהנהלת המחלקה להתיישבות, לקראת הצגתה
לראש הממשלה לוי אשכול. ניתן לצפות, שדיון כזה ייסוב בשאלה: האם ראש הממשלה יקבל
את התכנית, ידחה אותה בטענה שהיא שאפתנית מדי, ימסמס אותה. מסתבר שהדיון היה אחר
לגמרי. בראשית הישיבה, מיד לאחר שעוזי הציג את תכניתו, העלה וייץ לדיון את החשש
שהתכנית לא תספק את אשכול. מה עושים במקרה זה? עוזי גדור אמר, שאם אשכול ידרוש
זאת, לא תהיה לו בעיה להרחיב את התכנית לעשרים ואף עשרים וחמשה יישובים. "כל
מספר שאשכול ידרוש – אוכל להתאים לפיו את התכנית".
בסופו של דבר אשכול קיבל את התכנית כמות שהיא. אולם עצם הסוגיה שעלתה
לדיון, מעידה על גישתו של אשכול בעיני מי שעבדו אתו והכירו אותו, להבדיל ממי
שמסלפים את דרכו בדיעבד.
אגב, ספרו האוטוביוגרפי של אשכול נקרא "בדרכי התנחלות". גם זה
אומר משהו, לעניות דעתי.
****
לסיום סדרת מאמריי על מלחמת ששת הימים, אביא קטע ממאמר המערכת של
"הארץ" מן היום הרביעי למלחמה, 8.6.67, המעיד על כברת הדרך הארוכה שעשה
העיתון מאז ועד עתה:
"אין מילים לבטא את הרגשות המסעירות את לבנו בשעה זו. ירושלים שוב אינה
מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל ישראל. ... עתה באה השעה היפה ... העיר העתיקה של ירושלים
היא שלנו, שעריה פתוחים והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף
מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבניה
של חברה יהודית, שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו". בהמשך מאמר המערכת,
קורא העיתון לכבוש את הגולן. "הגיעה השעה שהחשבון עם סוריה יסוכם ויסולק... סוריה
היא המבקשת את ההתמודדות אתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית
המשולשת שארגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם... ישראל נאלצת לפעול כדי למנוע
תוקפנות חוזרת מסוריה באמצעיה שלה... שינוי קו התיחום ביננו ובין הכוחות המזוינים של
סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם... המלאכה שהתחיל בה צה"ל
בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות
ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי".
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
