* תרגיע – נתניהו צודק בכל מילה שהוא אומר על הסכם הכניעה לאיראן. איומיו של
אובמה בטילים על ת"א ממעצמת הטרור הג'יהאדיסטי עמה הוא חתם על הסכם כניעה, הם
שערוריה.
ואף על פי כן, אני סבור שנתניהו שוגה בדרך בה הוא פועל בימים אלה. אילו
היה סיכוי סביר שהקונגרס יבטל את ההסכם ובעקבות הביטול הזה שאר השותפות תחזורנה
למשטר הסנקציות, כדאי היה להסתכן בהחרפת העימות עם הממשל האמריקאי, גם במחיר משבר
ביחסים, כי מחיר ההסכם כבד יותר. אולם כיוון שהסיכוי לכך קלוש ביותר, המשך הקמפיין
של נתניהו אינו הולם את האינטרס הישראלי.
הפוליטיקה היא אמנות האפשרי. במצב שנוצר, יש לפעול למזעור הנזק, ולא
להחריפו. מצב שבו גם יהיה ההסכם הנורא וגם עימות עם ארה"ב אינו מצב רצוי.
איני טוען שנתניהו צריך לדבר בזכות ההסכם הרע. ועד שתהיה ההצבעה בקונגרס, אל לו
להיפגש עם אובמה ולעשות צעדים שיפורשו כהסכמה עם ההסכם, ולו כדי לא להפנות עורף
לידידינו הנאבקים נגד ההסכם. אולם רצוי להוריד פרופיל, לעת הזאת, ולא להוסיף
ולהתערב בהחלטת הקונגרס.
לאחר החלטת הקונגרס, יש לפעול למזעור הנזק בכמה מישורים. א. פיצוי
מקסימלי של ארה"ב לישראל, הן באמצעים צבאיים והן בדרישות מדיניות. אחרי
ההסכם, יש לנו הזכות המוסרית המלאה לבוא לארה"ב בדרישות מרחיקות לכת בתחומים
הללו. ב. יש לחתור להסכמות עם ארה"ב על תגובה נחרצת, ביטול ההסכם ופעולה צבאית
עם הפרתו, ועל שיתוף פעולה מודיעיני בחשיפת ההפרות. והרי אין ספק שהאיראנים יפרו
את ההסכם. הרי אף ילד אינו חושד באיראנים שיש להם עניין ב"גרעין לצרכי
שלום". ג. על ישראל לחזור לאופציה הצבאית לסיכול התגרענותה של איראן, ולהפעיל
אותה, אם ארה"ב לא תעשה זאת עקב ההפרות.
* הפיצוי הקונבנציונלי – הפיכתה של איראן למעצמת סף גרעינית, בעקבות
הסכם הכניעה, היא מכה קשה לאחד מנדבכי היסוד של הביטחון הלאומי הישראלי ושל ההבנות
עם ארה"ב – מונופול ישראלי על ההרתעה הגרעינית במזה"ת. אמנם על ישראל
לדבוק בדוקטרינת בגין, על פיה יש למנוע בכל מחיר התגרענותה של מדינת אויב, אך
במקביל יש לחזק את יכולותיה הקונבנציונליות של ישראל. יש להבין, שגיבוי גרעיני
איראני עלול להחזיר את הערבים לאופציית המלחמה הכוללת, ממנה הערבים נמנעו מאז
תבוסתם במלחמת יום הכיפורים.
על ישראל לפעול להסכמה עם ארה"ב על ההכרח שלה בגבולות בני הגנה.
פירוש הדבר הכרה בריבונות הישראלית על הגולן, במיוחד לאחר התפרקותה של סוריה
והשתלטות הג'יהאדיזם האיסלמיסטי על רוב שטחה, והכרה בכך שבקעת הירדן רבתי תהיה
בריבונות ישראל. במסמך בוש ארה"ב הסכימה לשליטה על בקעת הירדן (לא במפורש, אך
האמירה בדבר גבולות בני הגנה היא שם קוד לשליטת ישראל בבקעת הירדן, כפי שהאמירה על
הכרה בשינויים הדמוגרפיים בשטח היא שם קוד לסיפוח גושי ההתיישבות לישראל), ויש
לחתור לחידוש ההסכמה הזאת.
לא יהיה קל לשכנע את האמריקאים להסכים לכך, אולם כעת על ישראל לפעול לכך
בכל כוחה, ולהפעיל בנושא הזה את ידידיה בארה"ב. יתכן שלא ניתן להשיג זאת
בעידן אובמה, אך גם לנשיאותו יש תאריך תפוגה.
* הסולידריות היהודית – ישראל היא מדינת העם היהודי. היא קיימת למען כל
העם היהודי באשר הוא. עליית כל יהדות העולם היא חזון שמימושו אינו נראה באופק,
למרבה הצער, אך אסור לוותר עליו. כל עוד יהודים חיים בגלויות, הזיקה ההדדית בין
המדינה היהודית ליהודי הגולה, היא התגלמות
אחד הערכים המשמעותיים ביותר ביהדות, יסוד הקיום המרכזי של העם היהודי – כל ישראל
ערבין זה בזה.
אני שוקד בימים אלה על כתביו של בן גוריון בשנים הראשונות של המדינה. אין
כמעט נאום או מאמר שלו, שאינו עוסק בזיקה הזאת. והזיקה הזאת כוללת בין השאר, את
התמיכה של יהדות העולם בישראל, ומאבקיה למען ישראל. ובראש ובראשונה - יהדות
ארה"ב.
מאז ומתמיד יהדות ארה"ב תמכה בישראל ונאבקה למענה. תמיכתה של יהדות
ארה"ב בישראל היא מרכיב יסודי בביטחון הלאומי של ישראל. התמיכה של יהדות ארה"ב
בישראל היא אחד מאבני היסוד המרכזיים לקיומה של יהדות ארה"ב ואחד הנדבכים
המשמעותיים ביותר של זהותה. היא גם היסוד לברית בין ארה"ב לישראל, המתקיימת
ותמשיך להתקיים גם כאשר היחסים בין המדינות יודעים משבר, והם ידעו משברים גדולים
מן הנוכחי.
הקריאה ליהדות ארה"ב להיאבק נגד הסכם המסכן את ישראל, מובנת מאליה.
היא הכרח. הירתמותה של יהדות ארה"ב למאבק נגד ההסכם מתבקשת.
ההירתמות הזאת ראויה, גם אם היא משמשת תירוץ לאנטישמים לבטא את האנטישמיות
שלהם. וגם לאוטו-אנטישמים.
"הפעילות... סביב הסכם הגרעין עלולה לחזק נרטיבים אנטישמיים קלאסיים
ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון". שמעתם, יהודונים? אם לא תתנהגו יפה, נשלוף
את הפרוטוקולים של זקני ציון. שמעתם? אם לא תשתקו, תחזקו את ה"נרטיבים"
האנטישמיים שלנו. שמעתם? אז תשתקו.
הציטוט - מתוך מאמרו של אורי משגב ב"הארץ" "יהודי
ארה"ב בשירות נתניהו".
* חרג מתפקידו – בסדרת הראיונות שהעניק הנשיא ריבלין לכלי התקשורת במלאת שנה לכניסתו
לתפקיד, שב הנשיא והוכיח את התאמתו לתפקיד. אין כמוהו סמל לטוב והיפה שבנו –
השילוב הטבעי של פטריוטיות ציונית לאומית ואהבה עזה לעם היהודי, למדינת ישראל
ולארץ ישראל עם ערכי הליברליזם, ההומניות והדמוקרטיה.
אהבתי את דבריו בראיונות והזדהיתי עם כאבו לנוכח מסע ההסתה, השיסוי ורצח
האופי שהימין הקיצוני עורך נגדו.
דבר אחד שאמר היה מיותר ומזיק – ביקורתו על התנהלותו של ראש הממשלה מול
ארה"ב. למה אני אומר זאת, כאשר אני עצמי כתבתי רק השבוע דברים דומים? ההבדל
הקטן בינו לביני הוא שאני לא נשיא. כלומר, הביקורת שלי אינה על תוכן דבריו של
ריבלין, אלא על כך שאמר את הדברים. אין זה ראוי שנשיא המדינה, הדמות המסמלת את
הממלכתיות הישראלית, יעסוק בפוליטיקה השוטפת ויחלק ציונים לתפקודו המדיני של
רוה"מ. בוודאי אין זה ראוי, שנשיא המדינה לא יגבה את ראש הממשלה בעיצומה של
מערכה מדינית קשה.
הנשיאים עזר ויצמן ושמעון פרס פגעו קשות במבנה השלטוני של ישראל ובעיקר
במוסד הנשיאות ובאמון הציבור במוסד זה, כאשר הפכו את הנשיא לשחקן במגרש הפוליטי
ולמדינאי המנהל מדיניות חוץ חלופית לזו של הממשלה הנבחרת.
ריבלין הוא התיקון לויצמן ופרס והוא מקפיד על ממלכתיות ומחזיר את ההוד וההדר
לבית הנשיא. חבל שהפעם הוא נפל.
מעמדו של ריבלין כקול המוסר והצדק בישראל הולך ומתגבש, ותפקיד זה חיוני
ביותר בחברה הישראלית. עליו להבין, שאם רצונו שהציבור יקשיב לו, עליו להתנזר מן
הפוליטיקה השוטפת.
* מסלפים במזיד – ההסתה הימננית נגד ריבלין ורצח האופי נגדו בימים האחרונים, מתמקדים
בסילוף ביודעין ובמזיד של דבריו "בני עמי בחרו בטרור", שמחוץ להקשרם
ניתן להבין מהם שריבלין מאשים את העם היהודי כאילו בחר בטרור. אלא שזה היפוכם המוחלט
של דבריו. מה אמר ריבלין? "יותר משאני חש בושה, אני חש כאב. כאב על רציחתו של
תינוק קטן. כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש. דרכם אינה דרכי. דרכם
אינה דרכנו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי".
הוא יכול היה לומר בדיוק אותם דברים ולהתנסח אחרת. למשל: "דרך הטרור
אינה דרכינו. היא אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי. אני חש כאב
על כך שקומץ מבני עמי בחרו בדרך הטרור". זה בסדר? אבל גם במשפט הזה מופיעים
המילים "בני עמי בחרו בדרך הטרור", אותם סלפנים-במזיד יכלו גם כאן לסלף
ולשקר, ולהפיץ את חמש המילים האחרונות כאילו הם דבריו של הנשיא. איני מופתע על
אותם סלפנים מקצוענים. מה שמפתיע אותי הוא אותם המונים, ובהם אנשים אינטליגנטים
ומתונים, שקנו את השקר.
מסתבר שמורם ורבם של אותם סלפנים-במזיד צדק, כאשר אמר ששקר – ככל שתחזור
עליו פעמים רבות יהפוך לאמת.
* למה הם רודפים אותו? – רובי ריבלין השתייך לקבוצת החישוקאים בתקופת
שמיר, שחישקה את שמיר מימין. נתניהו השתייך לתומכיו של שמיר. רובי ריבלין התנגד
להסכם חברון עליו חתם נתניהו (1997). רובי ריבלין התנגד בתוקף להתנתקות מיומה
הראשון. נתניהו תמך בה כמעט עד הרגע האחרון. נתניהו מצדד בחלוקת הארץ ובהקמת מדינה
פלשתינאית ורובי ריבלין מתנגד לרעיון הזה ודבק ברעיון ארץ ישראל השלמה.
אז למה הימין הקיצוני, שמקבל את נתניהו, רודף את ריבלין? כי ריבלין מייצג
את הדבר המאוס ביותר בעיניו – דרכם של ז'בוטינסקי ובגין, ההדר הבית"רי,
החיבור בין לאומיות וליברליזם.
* טרור בידי יהודים – אני מציע לא להשתמש בביטוי "טרור
יהודי", כי אין דבר פחות יהודי מהטרור הזה. נכון, זהו טרור בידי יהודים,
למרבה החרפה והקלון, אולם המעשה אינו יהודי. אותם אנשים זרים ליהדות. זוהי מוטציה
פגאנית שיצאה מהיהדות.
* אידיוטיזם שימושי – במאמר ב"הארץ" יצא פעיל זכויות האזרח
עמיר פוקס חוצץ נגד החלטת הממשלה להשתמש במעצרים מנהליים נגד הטרור בידי יהודים. מסתמן
שאלה שפועלים נגד המלחמה בטרור הערבי, יהיו אלה שיפעלו נגד המלחמה בטרור של
יהודים.
פוקס סיים את מאמרו בציטוט מתוך נאום של בגין, ראש האופוזיציה, נגד
מעצרים מנהליים. אכן, ראש האופוזיציה בגין היה נושא הדגל של מאבק נגד חוקי החירום
והמעצרים המנהליים. אולם כשהיה ראש הממשלה, והאחריות הביטחונית הייתה על כתפיו,
הוא הבין שפיקוח נפש דוחה את העיקרון הזה, ואישר באופן אישי מעצרים מנהליים הן
למחבלים ערבים והן לסבא של מאיר אטינגר.
* לכלא – ראש קו-קלוקס-קלאן הישראלי בנצי גיפשטיין הוקלט מטיף להצתת כנסיות,
ואמר שהוא מוכן לשבת על כך 50 שנה בכלא. עזבו 50 שנה. איך זה שהוא עוד לא בכלא?
* דין רודף – לדעתי, מדינה מודרנית דמוקרטית במאה ה-21, צריכה לפעול על פי החוקים
האזרחיים שהתקבלו באופן דמוקרטי בכנסת, ולא על פי דין התורה והמשפט הדתי. אולם
אילו ישראל הייתה פועלת על פי דין תורה, אין צל של ספק, שכל אותם גורמים המנסים להבעיר
את המזה"ת ולגרור אותנו למלחמת גוג ומגוג, באמצעות הצתת מסגדים וכנסיות והרג
ערבים חפים מפשע, היו נדונים על פי דין רודף. אין בכך כל ספק. אני מתנגד עקרונית
לעונש מוות (כפי שכתבתי רק לאחרונה בתגובה להצעת החוק הפופוליסטית של "ישראל
ביתנו") ואיני מציע, כמובן, הצעה אופרטיבית להחיל עליהם דין רודף. בסך הכל
אני מקיים דיון הלכתי תיאורטי.
* כאילו לא הייתה עלילת דם – בעקבות עלילת הדם הקולקטיבית של גורמים
ציניים, הרוקדים על הדם כדי להשחיר את יריביהם, המציגים את אזרחי ישראל ביו"ש
כאילו היו בני דמותו של אויבם הראשי – המוטציה הכהניסטית החבלנית, התגובה הטבעית
של קורבנות עלילת הדם היא להתכנס ולהתגונן. אני מציע לחבריי ביו"ש, להילחם
במוטציה כאילו לא הייתה עלילת דם ולא לשחק לידי המסיתים. ושמנוולים כמו צבי בראל
מ"הארץ", שבמצח נחושה כתב "קם לו חבל אוטונומי, שמאוכלס ביותר מחצי
מיליון מתנחלים, עם תקציב ייחודי וצבא פרטי של מיליציות חמושות, ואפילו אחרי שכבר היה
ברור שאותו 'נוסע שמיני' שולט במדינה היהודית הריבונית" והאשים את כולם
בשריפת תינוקות – ימשיכו להתבוסס בקיא של עצמם.
יש להילחם בטרור כאילו לא הייתה עלילת דם, ולהילחם בעלילת הדם כאילו לא היה
טרור.
* פני הציונות הדתית – לפני מעט יותר משנה, במשך שלושה שבועות, נחשף
הציבור הישראלי לשלוש משפחות יקרות, שבניהן נחטפו ולאחר מכן התברר שנרצחו. במשך
שלושה שבועות, פעם לבו של הציבור עם הלבבות של בני שלוש המשפחות.
ופתאום, נחשף הציבור הישראלי לציונות הדתית כמות שהיא; נחשף למיינסטרים
של הציבור הדתי לאומי. והוא כל כך שונה מהסטיגמה התקשורתית, המשחירה את פני הציבור
הזה ומציגה אותו בדמות השוליים הקיצוניים ההזויים שלו. שבעצם – הם אפילו לא
השוליים שלו. הם מחוץ לשוליים.
חלפה שנה, ומתברר שאצל רבים, או לפחות אצל השולטים בתקשורת, דבר לא
השתנה. רף ההסתה נגד הציבור הדתי לאומי הגיע השבוע לשיא שלא היה כמותו מאז ימי
ההסתה נגד אותו הציבור, לאחר רצח רבין.
משפחות הנערים ערכו השבוע ביקור ניחומים והזדהות אצל משפחת דוואבשה, שאביה
ובנה התינוק נרצחו בידי מחבלים. אין ספק, שבביקורם הם ייצגו את רוב מניינו ובניינו
של הציבור הדתי לאומי. בדיוק כמו המוני גוש עציון שערכו עצרת זעזוע בעקבות הרצח,
בהשתתפות נציגי הציבור הערבי בגוש. בדיוק כמו רבני הציונות הדתית, ראשי הציבור
ביש"ע ואנשי הרוח המובילים של הציבור הדתי לאומי, שהוציאו השבוע גילוי דעת
שעיקרו: "אנו אוהבי העם והארץ.. על אדמת ארצנו יש מקום לכל בני אברהם, בני
יצחק ובני ישמעאל, ללא הבדל דת, גזע, מגדר או נטייה. חביב אדם שנברא בצלם". אבל
התקשורת העדיפה להציג את הציבור הדתי בדמותם של המחבלים.
* כך נראית הסתה – מי שרוצה להבין הסתה מהי, מוזמן לקרוא את הפשקוויל של נחמיה שטרסלר
ב"הארץ". הוא סיפר על מפגש של חברי קיבוצים חילונים ודתיים בעמק בית
שאן, שנערך לאחר רצח רבין בשדה אליהו. ישראל הראל שדיבר בכנס וביטא את הזעזוע
העמוק מהרצח, השתמש בביטוי "עשבים שוטים". זרובבל ארבל ממעוז חיים אמר
בתגובה, שעשבים שוטים גדלים רק ליד השטוצר. ומכאן המשיך שטרסלר בהצגת תמונה שקרית
לפיה הציבור הדתי והמתנחלים הוא השטוצר המגדל את העשבים.
אני הייתי באותו אירוע, שהתקיים במוצאי שבת שאחרי הרצח. אכן, התיאור של
שטרסלר מדויק. אולם יש לי שני זיכרונות נוספים מן האירוע. אני זוכר שהגעתי אליו
נסער ביותר, כיוון שבחניה שמעתי ברדיו את אמנון אברמוביץ' מדבר על כנס אֶבֶל אחר
שנערך באותה שעה בת"א, וציין במורת רוח את העובדה שהחניה ליד מקום הכנס הייתה
מלאה במכוניות עם הסטיקר "העם עם הגולן". הוא כינה זאת
"צביעות". הרי מי שהתנגד לנסיגה מהגולן הוא הצד של הרוצח, רצה המסית
המנוול לומר.
ובהיכנסי לחדר האוכל של שדה אליהו, פגשה אותי כתבת "קול ישראל"
שולה שמרלינג, שבתפקידי כדובר ועד יישובי הגולן עבדתי עמה באופן די צמוד וביחסי
עבודה חבריים. בראותה אתי הפטירה לעברי בסלידה: "מה אתה עושה
כאן?" הרי מתנגדי הנסיגה הם הרוצחים, מה לי ולמפגש של אֶבֶל על הרצח.
אני עוד יצאתי בזול, כי איני חובש כיפה סרוגה, ולא חוויתי אפס קצה של עונת
הציד הבזויה נגד הציבור הדתי לאומי. והנה, זה חוזר.
ומי שנהנים מכך יותר מכל, הם בני אותה כת פגאנית טרוריסטית, שהמסיתים
והמעלילים על ציבור גדול ויקר, מסייעים לה ומחזקים אותה.
* עיתונאי רציני – כתב "הארץ" חיים לוינסון הוא עיתונאי רציני. הוא חקר לעומק
את תופעת המוטציה הכהניסטית ומעביר לקוראיו מידע יסודי, חדשני ומעניין על התופעה.
לזכותו של לוינסון יאמר, שבניגוד לקו של העיתון, הוא מקפיד למתוח קו ברור בין
המיינסטרים המתנחלי, לבין אותה קבוצה, שמטרתה היא התמוטטותה והתפרקותה של מדינת
ישראל והקמת "מלכות יהודה" תחתיה. לדוגמה, בכתבתו בגיליון ערב שבת, הוא
הגדיר את הרבנים החרד"לים צבי טאו ושלמה אבינר: "הכי רחוק מכהנא
שאפשר".
* מניפולציה ואנכרוניזם – במאמר ב"הארץ" ציטט עופר אילני מתוך מאמר
של אליעזר לבנה, מן האידיאולוגים של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, משנת 1971, תחת
הכותרת "ישראל או סדום" את המשפט הבא: "אבסורד גמור הוא להתייסר בגולה
דורות רבים, תוך שמירה קפדנית על העיקרון ההטרוסקסואלי, טיפוחו ועידונו, כדי לחזור
לארץ ישראל ולחדש כאן את 'תועבות הגויים'".
בשנת 1971 משלה בישראל ממשלת המערך, כולל מפ"ם (שהיום היא חלק ממרצ)
והחוק בישראל אסר על יחסים הומוסקסואליים. "משכב זכר" נחשב אז עבירה
פלילית בישראל, כמו במדינות רבות נוספות. עמדתו של לבנה הייתה אז עמדת מיינסטרים.
היום אנו נמצאים במקום אחר לגמרי, וטוב שכך. הצגת עמדתו של לבנה היא אנכרוניסטית
לגמרי. ומדוע טרח אילני לצטט את הדברים? כדי ליצור בתודעה חיבור מניפולטיבי בין
הומופוביה, לעמדות הפוליטיות המנוגדות לשלו, אותן הוא מגדיר במאמרו כ"לאומנות
יהודית".
* בעד ביזור הכוח – אחת האקסיומות הראשונות והבסיסיות שלמדתי בלימודי התואר הראשון במדע
המדינה, היה המכתם המיוחס להיסטוריון והפוליטיקאי הבריטי הליברלי הלורד אקטון,
שפעל בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20: "השלטון משחית ושלטון מוחלט משחית באופן
מוחלט". אמירה זו נועדה להתריע מפני ריכוז כוח יתר בידי אדם אחד.
זו מגמתה של שרת המשפטים איילת שקד, המנסה להוביל מהלך להפרדה בין תפקיד
היועץ המשפטי לממשלה לתפקיד התובע הכללי. אני תומך ברעיון, ומקווה ששקד תצליח
במקום שכשלו קודמיה דניאל פרידמן ויעקב נאמן.
אפשר לחלוק על הרעיון, אבל הצגתו כ... פגיעה בדמוקרטיה, כדבר מאמר המערכת
של "הארץ", פשוט מגוחכת.
* החופש לנשום – שלוש שנים מלאו לחוק האוסר עישון במקומות ציבוריים. ynet פרסם תחקיר לפיו
החוק אינו נאכף. יתכן שאין הוא נאכף ב-100%, אך בסך הכל, למיטב שיפוטי החוק נשמר
ואנו נהנים ממהפכה של ממש – מהפכת הזכות לנשום אוויר נקי. כמעט ואיני נתקל בהפרת
החוק הזה, וכל כך התרגלתי לטוב, עד שממש הופתעתי לקרוא שחלפו שלוש שנים בלבד.
* ביד הלשון
יכול – איך אומרים יכול בלשון עבר? יכול.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
