הבלוג של אורי הייטנר

בפרק ט"ו מופיע הפסוק "לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (דברים טו יא). המשמעות של הפסוק הזה בעייתית מאוד. נאמר בו שקיומו של עוני, של פערים בחברה, של אי שוויון, הוא נצחי. לעולם אי אפשר יהיה לבער לחלוטין את העוני, לעולם לא תהיה חברה נטולת עוני. זהו חוק טבע, חוק אלוהי ואין מה לעשות. התורה היא ריאלית, מכירה במציאות, ואינה מנסה לכפות על האדם מהפכות סוציאליות המנוגדות לטבעו.

אלא ששבעה פסוקים קודם לכן, בפס' ד, נאמר: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן". פסוק זה מדבר על מצב שונה לגמרי – מיגורו הסופי של העוני, עד שלא יהיה בחברה אדם אביון.

כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין הפסוקים הללו? "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן" הוא האידיאל היהודי. חברת המופת היהודית, שאליה חותרת התורה, היא חברה שוויונית. כל אידיאל הוא, במידת מה, אוטופיה. הפרוש המילולי של המושג אוטופיה הוא "אי מקום". ובכל זאת, כל הקדמה האנושית היא תוצאת החתירה לאוטופיה. גם אם האידיאל המושלם אינו ניתן להשגה – הוא כוכב הצפון ומחוז החפץ של האדם. עצם החתירה להגיע אליו, היא המקדמת את האדם ואת החברה. היהדות חותרת למציאות שבה לא יהיו עניים. מאחר ועוני אינו מושג מוחלט אלא יחסי למציאות סוציואקונומית נתונה – חברה שאין בה עניים, היא חברה שאין בה פערים בין עשירים לעניים, כלומר חברה שוויונית. זה האידיאל היהודי.

"לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" – זו הערכת המציאות, לפיה החברה האנושית לא תגיע לאידיאל החברתי היהודי העליון של חברה שוויונית. אין זו השלמה עם העוני. הרי ניתן להוסיף על כך הערכה שלעולם לא יחדלו רשע ופשע מקרב הארץ. אין פרוש הדבר השלמה עם הרשע, הפשע והפערים, אלא הצגת מציאות שנגדה יש להיאבק.

לא בכדי, שני הפסוקים הללו מצויים בתוך פרק העוסק בחקיקה סוציאלית. חקיקה זו נועדה להתמודד עם מציאות הפערים, על מנת להקטין את האי שוויון ולקרב את החברה אל האידיאל. החקיקה החברתית של תורת ישראל היא המקור של החקיקה הסוציאלית שנועדה להילחם בעוני ולצמצם את הפערים בחברה.

כיצד התורה מצווה אותנו להילחם בעוני על פי הפרק הזה (בהמשך ל"מעשר עני" עליו צווינו בפרק הקודם)?

הפרק נפתח בחוק יסוד חברתי ממדרגה ראשון - השמיטה, שמיטת הכספים. אנו נמצאים בעיצומה של שנת השמיטה, ובחברה הישראלית יש הפעם יוזמות רבות של מימוש עקרונות חברתיים של השמיטה, במסגרת מהלך המכונה "שמיטה ישראלית". חלק מן המהלך, עוסק בשמיטת חובות במצבים מסוימים. וכך נכתב בפרשתנו על שמיטת חובות: "מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה. ... אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. ... כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל, לֵאמֹר: קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע, שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ, עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר: פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ, לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.

זוהי חקיקה סוציאלית רדיקאלית ביותר – המחייבת שמיטת חובות בשנה השביעית. נקודת המוצא של הפסוק, היא שאדם שלווה ירצה להחזיר את חובו. אם הוא לא החזיר, הסיבה לכך היא שאין לו, שאין הוא יכול להחזיר. ולכן, מי שלא החזיר עד השנה השביעית, חובו ימחל, יישמט. הסכנה בחוק זה, היא שככל שנתקרב לשנת השמיטה, אנשים יסרבו להלוות לעניים. התורה מקללת את מי שינהג כך, ומכנה מעשה זה בתואר "בליעל". חז"ל, שנאלצו להתמודד עם אי מתן הלוואות לקראת שנת שמיטה, תיקנו תקנות שאפשרו לעקוף את האיסור הזה, והגדירו זאת "מחמת תיקון עולם", כלומר מאחר ודבקות במצווה כלשונה משיגה תוצאה הפוכה, עדיף לא לדבוק בה. אבל מצוות השמיטה מעידה על האידיאל של התורה – לאיזו מעלה של חברה צודקת עלינו לחתור ולשאוף.

בימים בהם נכתבה התורה, העולם היה מבוסס על עבדות. רוב מוחלט של בני האדם היו עבדים, כלומר אנשים שנחשבו לרכוש אדוניהם והיו נטולי כל זכויות. היהדות סולדת מן העבדות ונלחמת בה. בעידן ההוא, אי אפשר היה למחוק לחלוטין את מוסד העבדות, והמלחמה בעבדות הייתה בחקיקה שלמעשה הפכה את העבד לשכיר. ראשית, היא הגבילה את תקופת העבדות לשבע שנים. שנית, כדי לחנך לשאיפת החירות, היא נאבקת בעבדות מרצון וגוזרת השפלה לעבד שבחר מרצונו להישאר במעמדו. שלישית, היא מחייבת את בעל הבית בתשלום הוגן לעבד, בסיימו את תקופת עבדותו.

כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה, וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ, לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן-לוֹ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם. וְהָיָה כִּי-יֹאמַר אֵלֶיךָ: לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ, כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת-בֵּיתֶךָ, כִּי-טוֹב לוֹ עִמָּךְ. וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה-כֵּן. לֹא-יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ, כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

החוקים הללו כמות שהם אינם תקפים בימינו כלשונם, אך הם רלוונטיים מאוד ברוחם. הם מצווים עלינו לחברת רווחה, המבוססת על צדק חברתי, על שכר הוגן, על תנאי מחיה הוגנים, על אחריות חברתית וסולידריות.

זאת היהדות במיטבה. זה מה שנדרש ממדינה יהודית.