הפרק נפתח בפרשת עגלה ערופה.
כִּי-יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה, אֲשֶׁר
יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ.
וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ, וּמָדְדוּ אֶל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל.
וְהָיָה, הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל - וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת
בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי
הָעִיר הַהִוא אֶת-הָעֶגְלָה אֶל-נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ,
וְעָרְפוּ-שָׁם אֶת-הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, כִּי
בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה, וְעַל-פִּיהֶם
יִהְיֶה כָּל-רִיב וְכָל-נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים אֶל-הֶחָלָל,
יִרְחֲצוּ אֶת-יְדֵיהֶם עַל-הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ
לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל
אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, יְהוָה, וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְנִכַּפֵּר
לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ, כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר
בְּעֵינֵי יְהוָה.
בקריאה מודרנית ראשונית, הדבר נראה כטקס פגאני מזעזע, של שחיטת עגלה
לצורך בריחה מאחריות. מכאן הביטוי "רוחץ בניקיון כפיו", לתיאור התנערות
מאחריות.
אם נמצאה גופה בקרבת יישוב, מתבצע טקס השחיטה והקורבן, ונכבדי היישוב
רוחצים את ידיהם ומצהירים: "יָדֵינוּ
לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". כמו שלושת הקופים: עצמתם את עיניכם ולכן הן לא ראו.
אני מבין זאת בצורה אחרת לחלוטין, הפוכה ואפילו ראויה לאימוץ. לא את
החלק הפגאני – השחיטה והקורבן, שאינו ראוי בימינו. אלא את הרעיון שמאחורי הטקס, שלא
נועד לבטא בריחה מאחריות, אלא בדיוק ההיפך, תביעה לאחריות.
אילו היה מדובר בבריחה מאחריות, לשם מה הטקס? אדם מת. הוא מת מחוץ
ליישוב. אף אחד לא האשים את היישוב. בוודאי שאף אחד לא האשים אישית את הזקנים
והשופטים ביישוב. מה קפץ עליהם להתנדב באמירת קיטבג, שידיהם לא שפכו ועיניהם לא
ראו? התגובה הטבעית היא להתעלם, וכלל לא להביא את הנושא למגרש האחריות.
חכמי המשנה עסקו בסוגיה הזאת והביעו תמיהה. "וכי על דעתנו עלתה
שזקני בית דין שופכי דמים הם?!" כלומר – מה הסיפור? אף אחד לא האשים אתכם, אף
אחד לא חשד בכם, אף אחד לא בא אליכם בטענות, אף אחד לא העלה על דעתו שאתם אשמים.
"אלא, שלא בא לידינו, פטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו, והנחנוהו בלא
לוויה", משיבה המשנה על השאלה.
זו התגלמות נטילת האחריות. אם אדם מת בקרבת היישוב, על פרנסי המקום
לעשות חשבון נפש, ולבדוק האם באמת עשו הכל, אבל הכל, כדי למנוע את מותו. כלומר,
השאלה אינה האם הם הרגו אותו ביודעין, ודאי שלא. השאלה היא האם הם עשו כל האפשר כדי
למנוע את המוות. האם לא נהגו ברשלנות, ב"יהיה בסדר".
האם המשטרה התייחסה ברצינות לתלונות של האישה על אלימות בעלה ועל
איומיו? האם מחלקת הרווחה, שידעה שהאב מתעלל בילדיו, פנתה למשטרה והרעישה עולמות?
האם העירייה בדקה את מגרשי הספורט כדי לוודא את בטיחותם? האם היטבנו לחנך את הנוער
למשמעות החמורה של העלמת עין מאלימות? האם לימדנו אותם, ש"הלשנה" היא
חטא במוסר של גנבים, אך היא עשויה להציל נפשות ולכן היא מצווה במוסר של חברה
מתוקנת? האם נתנו לגיטימציה לרעיונות כמו "כבוד המשפחה" שעלולים להוביל
לרצח, או נלחמנו בהם?
כלומר, טקס ההיטהרות לא נועד לאפשר בריחה מאחריות, אלא לדרוש מפרנסי הקהילה
חשבון נפש נוקב ואמתי, כדי לוודא שאכן עשו הכל כדי למנוע את האסון. רק אם אכן כך
הדבר, הם יוכלו לקבוע שידיהם לא שפכו את הדם ומצפונם נקי.
נראה לי שהמצווה הזאת, בהתאמה לימינו (כלומר בלי עריפות), ראויה
לאימוץ. היום, כשהספורט הלאומי הוא הכאה "על חטא" על חזה הזולת וריקוד
על הדם כדי להאשים יריבים פוליטיים; דרישות סדרתיות להקמת ועדות חקירה משפטיות
שנועדו לערוף ראשי יריבים פוליטיים, אך אין בהם כדי ללמוד ולהפיק לקחים, מוטב
שנאמץ תרבות של חשבון נפש אמתי, דוגמת תרבות התחקירים בצה"ל.
לפני 32 שנה, השתתפתי בפעולה בלבנון, שבה נפל חייל בגדוד שלי, מירי
צלף. בתקרית, ירה האויב יריה אחת, בודדת, ונעלם. כל תועפות התחמושת ששפכנו לכיוונים
האפשריים של מקור הירי, לא פגעו במחבלים.
למחרת בבוקר, נערך תחקיר מבצעי, בראשות אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי
ז"ל. בעיניים טרוטות אחרי לילה ללא שינה, ישבנו בתחקיר - כל החיילים שהשתתפו
בפעולה וכל שרשרת הפיקוד שמעלינו. האלוף עבר אחד אחד ותחקר כל אחד, איפה היה, מה
עשה, האם נרדם במארב, האם שמע את היריה, מה שמע, מתי השיב אש וכד'. ובמהרה התרשמתי
שהוא חותר למסקנה שמדובר בהרוג מאש כוחותינו, מפליטת כדור של אחד מאתנו. כל אחד
מאתנו, והמ"פ שלנו, והמג"ד שלנו והמח"ט שלנו – כולנו הזענו כהוגן. הסיטואציה
ממש קוממה אותי. דומה היה, שהוא מחפש בכוח את היורה... בתוכנו.
בסוף התחקיר, מסקנתו הראשונה
של האלוף הייתה שלילת האפשרות של תאונה מבצעית שבה חייל נהרג מאש כוחותינו. ואז
נפל לי האסימון ומאז אני מאמין גדול בתרבות התחקיר של צה"ל. תרבות זו היא
היפוכה של תרבות הטיוח, הכסת"ח. קודם כל יש לבדוק לעומק את האפשרות שידינו
שפכו את הדם. רק בדיקה כזאת, אמתית, במגמה להפקת לקחים ולתיקון, תאפשר לנו באמת
ובתמים לרחוץ בניקיון כפינו ולומר בפה מלא: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה
וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". זו הגרסה העכשווית
לטקס עגלה ערופה, רק בלי עריפת ראשים, ולא רק של עגלות, שנועדה לספק את תאוות קהל
הגלדיאטורים, המחפש שעיר לעזאזל.
****
כאשר אני קורא בתורה, יחסי אל הכתוב אמביוולנטי.
חלק מן המצוות מעוררות בי גאווה עצומה, על כך שאבות אבותיי, לפני אלפי שנים, הנחילו
לאנושות את היפים שבערכי הצדק והמוסר; מצוות של צדק, צדקה, משפט, חסד, חמלה, הומניזם,
ערבות הדדית, כבוד לאחר, אכפתיות לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, צער בעלי חיים. ומצד שני,
חלק מן המצוות מעוררות בי חלחלה עמוקה וזעזוע, כיוון שהן מבטאות גישה ערכית נוראית
ואיומה מבחינה מוסרית.
כזאת היא פרשת "בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה".
על פי הפרשה, אם ילד המרה את פי הוריו, "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל
אִמּוֹ", הם הענישו אותו - "יִסְּרוּ אֹתוֹ" וזה לא עזר, עליו
להסגירו לידי זקני העיר, וכל אנשי העיר ירגמו אותו למוות.
מזעזע.
מזעזע, אך זו המצווה. שחור על גבי
תנ"ך. איך מתמודדים עם מצוות כאלו? על פי הגישה הפונדמנטליסטית אנו מחויבים לכל
הכתוב. אולם חז"ל היו אנטי פונדמנטליסטים. הם, שחיו ופעלו אלף שנה ומעלה אחרי
שנכתבה התורה, הבינו שחלק מן הכתוב בה אינו מתיישב עם עולם הערכים והמוסר שלהם, של
תקופתם. אך מה הם יכלו לעשות? לצאת נגד התורה, שהאמינו כי נכתבה בידי האלוהים? הרי
מחיקת אות מן התורה היא חטא נורא ואיום. הפתרון שלהם הוא המדרש. באמצעות המדרש, הם
מצאו את הדרכים המקלות, העוקפות, היצירתיות, כדי לפרש מחדש את התורה בדרך שונה לחלוטין
מפשוטה, כך שלא יקיימו את מה שאינם יכולים עוד לקיים.
מבחינת חז"ל, "בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה",
היא "הלכה ואין מורין כן". כלומר ההלכה קיימת, אי אפשר להתכחש לה, אבל מוצאים
את הדרך לא לקיים אותה. חז"ל סייגו את הגדרת המקרים שיחשבו ל"בֵּן סוֹרֵר
וּמוֹרֶה", כך שלמעשה אין מצב העונה על ההגדרה הזאת. אחד הפתרונות, שנשמע קצת
הזוי, אך הוא מבטא את היצירתיות של חז"ל, כאשר היו נחושים לא לקיים הלכה מן התורה,
הוא שאם נאמר "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ", הכוונה
היא רק למקרה שלאביו ולאמו יש בדיוק אותו קול. ומאחר והדבר אינו קורה אף פעם, המצווה
הזאת אינה מתבצעת אף פעם. ואכן, באחד המקומות אומרים חז"ל שהעונש על "בֵּן
סוֹרֵר וּמוֹרֶה" לא בוצע מעולם ומכאן שגם לא יבוצע לעולם, ולא נועד אלא לחדד
את החשיבות של מצוות כיבוד הורים.
כשאני שומע היום פונדמנטליסטים הדורשים
לדבוק בימינו בהלכות של חז"ל לפני אלפיים שנה, אף שהן סותרות את עולם הערכים שלנו
ואת המוסר כפי שאנו מבינים אותו וחיים אותו בימינו, ברור לי שהדבר מנוגד לחלוטין לרוחם
של חז"ל. ההלכה, כשמה כן היא – הולכת ומתפתחת ומשתנה עם הזמן, ואין לדבוק במה
שכבר אינו רלוונטי ובוודאי במה שמנוגד לערכינו ולמוסר שלנו.
****
סוגיה מקוממת נוספת
היא זו: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ
בְּיָדֶךָ, וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ
בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְגִלְּחָה אֶת-רֹאשָׁהּ,
וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה
בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים. וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא
אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ,
וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא-תִתְעַמֵּר
בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ".
מקומם. התייחסות לאישה
כאל שלל. "וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ" בלי לבחון אפילו את האפשרות
האם היא חפצה בך. נורא ואיום.
יחד עם זאת, אני מציע
לא לקרוא זאת קריאה אנכרוניסטית, אלא על רקע הנורמות של התקופה. כן, באותה תקופה האישה
נחשבה, בכל העולם, רכוש של הגבר. ו"בימים ההם", במלחמה, אונס נשות האויב
היה נורמה מקובלת, מובנת מאליה, חוק טבע. ואישה שנאנסה – אסורה לכל חייה. חוק הטבע
הזה הוא נקודת המוצא של המצווה האמורה. למעשה, באה התורה להטיל מגבלות חמורות על חוק
הטבע הזה.
היא אינה מתירה אונס,
אלא נשיאת האישה היפה לאישה. כבר המגבלה הזאת, תצמצם מאוד את מקרי האונס, למינימום.
ובאשר לאותה אישה – הלוחם החושק בה מצווה לאפשר לה להתאבל במשך חודש, בטרם יורשה לקיים
אתה יחסי מין. יש בכך מסר של התחשבות בה וברגשותיה כאדם וכאישה. זאת, בתקווה שבמשך
הזמן, לאחר שוך הקרבות, לאחר שחזר לביתו ולשגרה, יחזור בו מרצונו ומכוונתו. ואם אכן
יחזור בו, בניגוד מוחלט ל"חוק הטבע" של עידן העבדות, אסור לו למכור אותה
לשפחה או לזנות, אלא עליו לשחרר אותה. בנורמות של התקופה, זהו חוק הומאני מאוד.
בנורמות של ימינו, זה
חוק מזעזע, נורא ואיום. דבקות פונדמנטליסטית בחוק הזה היא אפשרות בלתי נסבלת. אולם
רוח החוק הזה, היא התביעה מעצמנו להיות תמיד יותר אנושיים, יותר מוסריים, ביחס שלנו
לאויב, מן הנורמות של הסביבה ושל התקופה.
ואכן, כזו היא המציאות.
אני יודע, שיש חוגים שאוהבים ללעוג לביטוי "צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם",
המאוס בעיניהם כמו הביטוי "ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אבל
אם נעדיף את האמת על התעמולה – האקסיומות הללו נכונות.
אינני רוצה להשוות,
חלילה, את הנורמות של צה"ל לנורמות של המזרח התיכון. אנו רואים את הנעשה סביבנו,
וברור שהנורמות הללו אינן בנות השוואה. אבל גם אם נשווה את צה"ל לצבאות של מדינות
דמוקרטיות, שאינם לוחמים סמוך לגבולם על הגנת מדינתם וחיי אזרחיה, אלא במרחק רב מגבולם
– כמו כוחות נאט"ו שלחמו בבוסניה, בעיראק או באפגניסטן – כל השוואה כזו מוכיחה
שאף צבא אינו מתקרב לנורמות ההומניסטיות של צה"ל, לניסיון למזער ככל הניתן את
הפגיעה באוכלוסיה אזרחית של האויב, למרות העובדה שהאויב מנצל זאת לרעה בהפכו את אזרחיו
למגן אנושי, וגם במחיר כבד של חיי חיילי צה"ל.
הכנסתי למירכאות את
המילים "בימים ההם", לביטוי הנורמה המאפשרת אונס נשות האויב. הרי זה קורה
בימינו, סביבנו, כאשר האונס הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה בין שיעים לסונים במזרח התיכון,
בין שליטים למורדים, והוא נחשב לאקט לוחמתי לגיטימי בעיני הצדדים. אך האם לא כך היה
גם בצבאות של המדינות הדמוקרטיות במלחמת העולם השניה? נכון, צבאות המערב לא גייסו שפחות
מין כמו צבא יפן, אך מקרי האונס של נשים גרמניות לאחר כיבוש גרמניה, היו חזון נפרץ.
וגם בכך, צה"ל
היה ונותר מופת של נורמות מוסריות אחרות. עובדה זו היא לצנינים בידי תעשיית השקר האנטי
ישראלית. מה עושים?
אחד המסמכים המעוותים
ביותר בקמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, הוא "מחקר" שכתבה במסגרת לימודיה לתואר
שני בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ת"א ניצן טל, שכותרתו:
"גבולות הכיבוש – נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלשתינאי". ב"מחקר"
מנסה ניצן להסביר את התופעה הייחודית לצה"ל – חייליו אינם אונסים את נשות האויב
במלחמה. ומה הייתה מסקנתה? שהסיבה לכך היא ... גזענות. הפלשתינאים עברו תהליך כה קיצוני
של דה-הומניזציה בעינינו, עד כדי כך שאיננו רואים בהם בני אדם, ואיך אפשר לאנוס את
מי שאינה אנושית?
מדהים. אך מה שמדהים
אף יותר, הוא שאורי אבנרי אימץ את ה"תאוריה" הזו. באוטוביוגרפיה שלו
"אופטימי", הוא מספר שחיילי צה"ל לא אנסו נשים ערביות, ומספק אותו
"הסבר": "האמת היא שבכל המלחמה לא שמעתי ולו על מקרה אחד של אונס. יש
הטוענים שהיו במקומות אחרים. אצלנו, על כל פנים, זה נראה בלתי אפשרי. לאו דווקא מטעמי
מוסר, אלא מטעמים של בוז גזעני. הגברים והנשים בכפרים הערביים נחשבו מלוכלכים"
(ע' 232).
איזה גזענים אנחנו.
לא כמו הערבים שביצעו את הטבח בחברון בתרפ"ט, שהיו הומאניסטים, אוהבי אדם, שוחרי
שלום, מאמינים באחוות עמים, באהבה ללא גבולות, בשוויון ערך האדם, ולכן ביצעו מעשי אונס
אכזריים. וכמוהם עורכי הפוגרומים ביהודים ברוסיה, כמתואר בשירו של ביאליק "בעיר
ההריגה". וכמוהם צבאות כובשים לאורך ההיסטוריה. וכך צבא יפן שחטף אלפי סיניות
להיות שפחות מין לשירות חייליו. וכך הצבא הסובייטי שאִפְשר ללוחמיו לאנוס אלפי נשים
גרמניות במלחמת העולם השניה. הנאצים, כידוע, סלדו מגזענות, ולכן הם אנסו נשים יהודיות,
ביצעו בהן התעללות מינית, כפו על רבות מהן לשרתם כשפחות מין.
כל אלה לא היו גזענים,
ומן הראוי שצה"ל הגזען ייקח מהם דוגמה ויתקן את דרכיו.
* ואם אי אפשר להצביע על צה"ל כצבא שחייליו אונסים
נשות אויב, אפשר למצוא פתרון אחר; אפשר לחגוג על איזה ציטוט נידח של רב נידח, שכתב
את דברי הפיגולים הנתעבים הבאים: "ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו,
התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל". למיטב הבנתי,
אפילו הדברים הנתעבים הללו נכתבו כהלכה ואין מורין בה. אבל אם אפשר לחגוג עליהם ולהצביע
עליהם כ"הוכחה" למשהו, כנראה שגם זה יצר לאו בר כיבוש.
****
הביטוי בתורה ובהלכה למתן כבוד למת, הוא האיסור על הלנת המת, כלומר
החובה לקבור אותו מיד. בפרק שלנו, האיסור הזה מוקדש לנדון למוות. "לֹא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ כִּי-קָבוֹר
תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא". כלומר, גם כאשר מדובר בפושע שדנו מוות, יש
לנהוג בגופתו בכבוד (לתשומת לבם של בעלי הרעיון ה"יצירתי" לעטוף גופות מחבלים
הרוגים בעור חזיר כדי לבזות אותם ו"להרתיע").
גם מכלל האיסור הזה מבצבצת המציאות –
הנוהג "בימים ההם" להשאיר את גופת ההרוג על העץ, למען יראו, ייראו
ויחגגו. כן, גם במקרה הזה הכנסתי את "בימים ההם" למירכאות. הרי אנו חיים
במזה"ת. ובכן, התורה אוסרת זאת.
במדינת ישראל אין עונש מוות, ואני בטוח
שגם ההצעות הפופוליסטיות ברוח זו העולות מפעם לפעם לדיון, לא תשננה את המצב. את העיקרון הזה עלינו לתרגם לחובה להעניק יחס אנושי לאסירים.
ובראש ובראשונה, אנו מחויבים לחייו של אסיר או עציר. אם עציר מנסה
להתאבד ותולה את עצמו, חובה על הסוהר הרואה זאת למהר ולהוריד אותו מחבל התליה
ולהציל את חייו. כך גם אם ניסה לחתוך את ורידיו. כך גם אם ניסה להתאבד בשביתת רעב.
ואם צריך להזינו בכפיה כדי להציל את חייו, זו החובה המוסרית שלנו. גם אם יש גם
בתוכנו המעודדים את פיגוע ההתאבדות הזה, בשל תמיכה במטרותיה הפוליטיות ואולי גם תקווה
לתוצאותיה בשטח. וגם אם יש בתוכנו אידיוטים שימושיים, שאימצו את הטענה ההזויה על
"זכותו" של האסיר להתאבד ושהצלת חייו היא ... "התעללות", אין
הדבר משחרר אותנו מן החובה המוסרית הזאת.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
