הבלוג של אורי הייטנר

במאמרי מן הבוקר, על פרק כ"א, כתבתי בין השאר את הפסקה הבאה: כאשר אני קורא בתורה, יחסי אל הכתוב אמביוולנטי. חלק מן המצוות מעוררות בי גאווה עצומה, על כך שאבות אבותיי, לפני אלפי שנים, הנחילו לאנושות את היפים שבערכי הצדק והמוסר; מצוות של צדק, צדקה, משפט, חסד, חמלה, הומניזם, ערבות הדדית, כבוד לאחר, אכפתיות לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, צער בעלי חיים. ומצד שני, חלק מן המצוות מעוררות בי חלחלה עמוקה וזעזוע, כיוון שהן מבטאות גישה ערכית נוראית ואיומה מבחינה מוסרית.

השניות הזאת בולטת מאוד בפרק כ"ב, העמוס במצוות רבות, ויש בו מן הסוג המעורר בי גאווה ומן הסוג המעורר בי סלידה.

בין המצוות שגורמות לי לגאווה, אני יכול למנות את השבת אבֵדָה – החובה, אם מצאת אבדה, לפעול באופן אקטיבי כדי להשיבה לבעליה. האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו, מתוך גישה של צער בעלי חיים. החובה לסייע לבהמה שכשלה, גם אם אינה שלך. החובה לבנות מעקה על גג הבית כדי למנוע אסון של נפילה מן הגג – אב טיפוס לחוקי הבטיחות בימינו ועוד.

אולם יש בפרשה מצוות מזעזעות. למשל, סקילתה למוות של כלה שהתברר שאינה בתולה. או במקרה של אונס נערה שלא הייתה מאורסת או נשואה – חובת האנס לשאת את הנאנסת לאישה, ללא יכולת להתגרש ממנה. מן המצווה הקודמת ניתן להבין את הסיבה לכך, אולם אם נחשוב על האישה הנאלצת לחיות כל חייה עם האנס שהתעלל בה, נבין באיזו אכזריות מדובר, אילו חיים נוראיים צפויים לה. ואם הנאנסת מאורסת – במקרה שנאנסה בשדה, ההתייחסות לאנס היא כאל רוצח ואליה, בצדק, כקורבן. אולם אם המעשה נעשה בתוך יישוב, היא אשמה באותה מידה, כי לא צעקה. כל החוקים האלה מבטאים עולם ערכים מעוות ובלתי מוסרי.

אלה ואלה כתובים בתורה, אלה ואלה חלק מן המורשת שלנו. כיצד עלינו להתייחס אליהם? העיקרון המכונן הוא הבחירה. יש כל כך הרבה מן היפה, הצודק והראוי בתורה, ובאלה עלינו לדבוק, בהם עלינו לבחור ולהפכם יסוד להפיכת החברה הישראלית לחברת מופת, על פי עקרונות הצדק החברתי ביהדות.

אל המכוער, הבלתי צודק, האלים וגורם העוול, יש להתייחס כאל שרידים מתקופה אחרת, הרבה פחות מוסרית. יש ללמוד ולהכיר אותם ולדעת שהם חלק מן העבר שלנו... ולהשאירם בעבר. אין הם יכולים בשום אופן לא להיות השראה לחיינו ולבטח לא להוות סמכות לימינו.

* 929